על אלים ותרמילים
בעוד פוסידון וגדודו נוחתים בכוכב ארץ, באולימפוס.. אפולו לא מתייאש, וכאשר האולם מתרוקן חוזר אפולו לחדר העין, הוא מביט על הכלי שהכיר כל כך טוב, הכלי אותו יצר במו ידיו להגן על משפחתו, "אני עדיין לא מיואש מימך" קרה לעין, "גם אם אכזבת אותי פעם אחת, זה לא אומר שלא הצלת אותנו בזה, כנראה זה דרש מעבר לכוחך, אני אעזור לך לחזור לעצמך". הוא התקרב אל הכדור הענק, מרחף מעל האגם הקפוא ועצם את עינו, הא העניק לעין מכוחו, ממרכז את כל האנרגיות שלו לכיוון העין הקפואה, כדור הבדולח הענק החל להבהב, כבה ונידלק לסירוגין, באולימפוס החלו להישמע קריאות בהלה, "מה קרה"? שאלו כולם, בזה אחר זה כבו השמשות הקטנות שהאירו את האולימפוס, אפולו שהיה האנרגיה שלהם הלך ונחלש, העין גזלה את כל כוחו, אבל הוא לא התייאש והמשיך להזין אותה ואז.. האולימפוס החשיך.. כמעט לגמרי... גופו הלך ונקטן, הופך לגשמי יותר ויותר, ואורו הולך ונעלם....ואז נשמעה שאגה, זאוס התפרץ לאולם מנחית בידו את אחד מחזיזי הברק, העין התנפצה לרסיסים ואפולו איבד את הכרתו, הוא החל ליפול לאגם שהחל להפשיר, זאוס תפס אותו בידיו מוציא אותו מהחדר שעכשיו ניראה בעיני כולם כמקולל, האלים שרק עכשיו שמו לב לעובדה שכולם אחריו נכנסו לחדר העין שעכשיו נהרס לחלוטין, יצאו עכשיו אחריו מביטים בדאגה באל הצעיר, אחיינם האהוב ששכב עכשיו חסר הכרה בזרועותיו של אביו, והאורות של האולימפוס כבויים בדיוק כמוהו, אפולו שאהב כל-כך את כולם בדיוק כמו ייעודו העניק מחומו לכולם, שכב עכשיו קר וכבוי כמו האור שהוא כה אהב שכבר לא זרח כלל. זאוס הביט בוא בצער והניח אותו על המזבח במרכז חדר הכס, זאוס הסתובב "ארטמיס" קרה, ארטמיס התקרבה לאחיה מביטה בוא בעצב, היא הבינה בדיוק מה רצה זאוס ואז היא נעמדה מולו עוצמת את עינה היא שקיבלה כל-כך הרבה אור מאחיה ידעה שעכשיו זאת ההזדמנות שלה להחזיר לו על כל החום והאור הזה, היא פרשה את ידיה לצדדים והרימה את ראשה מתחברת לכוכב שלה, ואז היא החלה לזרוח קרני אור ממערב התקרבו אליה עוברים דרכה הם התחברו למקור שלהם גופו של אפולו החל לזרוח מאיר את האולם באור משלו, אז התרומם אפולו מניח יד על אחותו "מספיק אחות" לחש "אני בסדר את עלולה להיכבות לגמרי בקצב הזה", האלים החלו נושמים לרווחה כשה ראו כי האחיין הצעיר שלהם חוזר לעצמו, גופו זרח עכשיו חזק כמעט כמו לפני שהכול קרה והאורות באולימפוס החלו להידלק שוב בזה אחר זה, אבל אז ניזכר אפולו "העין" ניבהל "העין מה אתה?, העין איננה כל מה שנותר מימנה זה זה" ארטמיס הושיטה לו לוח שקוף תמונה בתוכו, "זה איננו נישבר?" שאל מופתע, "כן כנראה שבעבור זה קפאה העין כמו שאמרתה" "אז העין שאבה את כל הכוח וקפאה רק כדי להעביר לנו את המסר הזה זה כנראה חשוב מאוד", הוא הביט במבט מהורהר בפיסת הבדולח הקפואה ואז אמר "אני חייב ליראות מה אני יכול לדלות מפיסת הנבואה הזאת" אמר לקח את הפיסה פנה ליציאה מהחדר ונעלם, הם ראו אותו טס למעלה אל הכוכב שלו הזוהר ברקיעה הם ידעו שכנראה תקופה לא יראו אותו, "ארטמיס, את תלכי במקומו אל פלוטו" אמר זאוס "אחיך כנראה יהיה עסוק בזמן הקרוב" אמר והלך גם הוא נעלם אל השמיים בדרך ליופיטר הכוכב שבפיקוחו החדר סוף סוף התרוקן חשבה הרה היא החלה ממש לשנוא את החדר הזה, כל פעם שמשהו היה קורא באולימפוס הצרה התחילה בחדר הזה, הוא אף פעם לא השרה עליה תחושה טובה כאילו קללה רובצת בו, היא עמדה בחדר והביטה על הבלגן שנהיה בוא שיברי הכוכב מילאו את האגם היפהפה שהיה במרכזו, וקרעי עננים שיטו במרחבו, חייב לטפל בכול זה חשבה אני ישלח לפה כמה בחורים שיטפלו בזה היא פנתה לצאת מהחדר אבל אז משהוא לכד את עינה, חדר העין החל לזרוח שיברי הבדולח החלו מתרוממים מעל האגם מתחילים להסתדר, צלליתו של אפולו זהרה מעל האגם ידיו עמדו משני צדי הכדור ושיברי הבדולח היו באמצע תהליך של סידור ומיזוג, אט אט החל הכדור להתגבש סימני השברים עדין ניכרו בו, והאש של חזיז הברק של זאוס עדיין בערה ביניהם מונעת מהם איחוד מושלם, אך כוחו של אפולו שמר עליהם מסודרים במקומם, ואז שחרר אפולו את הליבה של הכדור, הליבה התמוססה, נספגת בכדור, אז החל אפולו להחיות אותו שוב בעזרת כוחו, הכדור החל לזרוח כמו בהתחלה חזיז הברק החל להתפרק ושבריו נפלו על האגם שעכשיו ניראה כמו מראה מהממת מופשר לגמרי מתחילים תהליך של גיבוש מחודש, הכדור עכשיו בער כולו כמו שמש נוספת ענקית, הוא שלח להבות מפשיר את האולימפוס לגמרי בחומו ואז כבה והושחר לגמרי התמונה גם היא נעלמה אתו ואפולו יחד אתה, ההשתקפות שלו התפוגגה הרה עזבה את החדר מיואשת כמעט לגמרי, מה נעשה חשבה זאוס חייב לדעת היא החלה להתארגן גם היא לעזיבה כשה היא מודעת לעובדה שאפולו שם במרחק עושה בדיוק כמוה. עכשיו שהעין איננה לגמרי והפורטרט של נושאת הנבואה גם הוא איננו, אפולו ידע שעל פי הזיכרון רוב הסיכויים שהם לא ימצאו אותה וקל וחומר שלא מהר, והזמן הולך ואוזל הם חייבים למהר. הרה הייתה באמצע לשלוח את המסר לזאוס המלאך חיכה בשער האולם הכנסים לאיגרת שלה כשה החל האולימפוס להבהב שוב בדיוק כמו בבוקר, מודאגת היא מיהרה לחדר העין, היא ידעה שזאוס לא יעמוד בזעזוע נוסף, היא חייבת לדאוג שבאולימפוס הכול יישאר כמו שצריך, המארג המשפחתי גם ככה לא עומד בעומס הטלטלות שעובר האולימפוס, היא חייבת למנועה את הנוספות, ואפולו במעשיו עלול לגרום לעוד אחת נוספת. כפי שחששה מה שראתה ממש לא מצא חן בעיניה, היא נכנסה מתקרבת ונעמדה מול הכדור הענק שהיה גדול עכשיו אפילו מהשמש עצמה, "אפולו" קראה, דמותו הבליחה מולה כבאת ונדלקת חליפות, הוא ניראה מטושטש הכדור החל לזהור כמוהו כבה ונידלק גם הוא "אפולו עצור" לחשה, "השמש הזאת כבר לא תוכל לעזור, יש לך אחת והיא מחזיקה את האולימפוס, זאת רק תהרוג אותו בבקשה" לחשה "עזוב אותו במנוחה, הוא אינו יכול יותר לעזור, יש דברים אחרים שיעזרו עכשיו", "מה?" הוא שאל היא ראתה את המאמץ על פניו, הוא ניסה לשלוט בכוח, לספק לו אותו, אבל בד בבד גם להשאיר לעצמו את המעט שהוא זקוק לו, זה לא הספיק לכדור, וניראה שהשמש בכבודה ובעצמה לא תספיק לו, ואז החל הכדור לזהור באופן יציב יותר פרקי זמן הזוהר שלו האריכו, "אפולו עצור" ביקשה "אפולו לא" היא פקדה אך אפולו המשיך, התמונה נראתה לרגע אחד ברור יותר במרכז הכדור, הברק עדיין נילחם בוא ממאן לתת לכדור להתאחות, אבל אז היא שמעה את אפולו שואג, הכדור החל לבעור באש עצמאית משלו, האולימפוס כבה, ואז בזה אחר זה החלו להיכבות שאר העולמות זה שאב את החום והאור מכול מקום על פני הקוסמוס, "זאוס" שאגה הרה רגע ליפני שקפא גם האולימפוס בעצמו ואתו כל השמשות הקטנות שלו, באותו רגע חזיז הברק שסיים להתאחות הושלך כאילו מעצמו וננעץ חזרה בכדור, הכדור החל עכשיו לזהור בכחול אדום וצהוב כאילו נלחמת האש בעצמה, ואז התפוצץ הכדור, האנרגיה והאור חזרו למיקומם הטבעי בשמשות שלהם, הרה הביטה בחדר רסיסים בערו על פני האגם באש מוזרה כחולה אדומה, כאילו עשויים כלאיים, אפולו הביט ברסיסים בדאגה הלוחית כבר לא הייתה שם, מודאג הוא שלך את המלאך שנישאר באולימפוס מטעם הרה לקרס לדאוג לשלוח משלחות לכול המקומות לחפש את הלוחית, אבל התחושה שלו הייתה שהם לא יצליחו למצוא אותה בזמן.
פוסידון הביט בחברה שפסעו מסביבו בדאגה, הם היו מותשים, נאסר עליהם לעוף, הם לא היו מורגלים בצעידה רבה כל-כך בזמן קצר כל-כך, אבל הם לא התייאשו והמשיכו לחפש את הבחורה שהוא היה בתוך שכבר אינם ממש זוכרים איך היא נראית, אפילו הוא כבר לא ממש זכר, הוא סמך על כך שברגע שיראה אותה כבר ידע שזאת היא, אבל אפילו הוא כבר לא ממש ידע איפה להמשיך לחפש, הם פשוט המשיכו לאורך נתיב החוף של הוואי, הם נחתו סמוך לאי באוקיינוס ושחו לשם עכשיו פסעו לאורך החוף נעזרים בעוברי אורך מחפשים אחר חדשות שנראו להם חשודות או מוזרות בצורה יוצאת דופן, אבל לא ממש משהוא מוחשי, קשה לזהות משהוא בודד בתוך כוכב עמוס כל-כך בחיים במיוחד בתחום שאינו שלו, חבל שהיא לא יצור ימי חשב היה הרבה יותר קל להתמודד אתה חשב, הם נכנסו לאחד מבתי הקפה שעל החוף, המקום היה זרועה איים, מסביבו הכול היה מים מלוחים, הוא חש כאילו הוא במקום הטבעי שלו חוץ מעשרות הנשים שהסתובבו בביקיני בלבד בצורה חופשית לחלוטין, אפשר להבין חשב חם פה מוות מבחינתו זה היה בסדר גמור כל עוד יש מים, חול, ומלח חשב. הם ישבו לשתות רק מים הוא ידע שאין שום דבר שהחברה שלו יוכלו לאכול פה, אבל הם כן יוכלו לנוח והוא כן יוכל למצוא להם מקום להניח בו את הראש, הוא ניגש לבחורה שבדלפק ההגשה, "סליחה עלמתי" היא הסתובבה מביטה בוא כאילו הושלך איליה הישר מכוכב אחר, כמתנת חג המולד בתוכנית החייזר האישי שלי, הוא שאל "האם תוכלי לעזור לי למצוא פה בסביבה מקום לי ולחברי להעביר בוא את הלילה" האישה נראתה עובדת עצות, היא קראה לאחת העובדות לנסות להבין מה היצור הזה רוצה מימנה, לא היה לה ראש לתימהוניים אחת העובדות התקרבה, "כן אדוני" הוא הרים את עיניו מביט בה הוא ראה אלפי נערות שם רובם חשופות לגמרי עד שכמעט לא נותר מה לחשוף, היא לבשה שמלה ירוקה ללא שרוולים, עם ווי עמוק קדימה ואחורה, השמלה הייתה מקסי וכיסתה אפילו את כפות רגליה, שערה היה מפל מקציף של שער בלונד בהיר כל-כך כמעט לבן, גוון עורה היה זהוב, ועיינה הביטו בוא בוחנות אותו ממש כפי שהוא בחן אותה, עיניים חומות, טובות, בגוון של שוקולד סמיך חם, היא חייכה "במה אני יכולה לעזור לך אדוני?" היא החזירה לו באותו מטבעה שם לב, "אני זקוק למקום לינה עבורי ועבור חברי, עלמתי אמר האם תוכלי לעזור לי?", "כן אדוני" חייכה, בוא אחרי הוא שם לב למשחק המילים ששיחקה אתו וחייך הם יצאו מבית הקפה, "יש ממש בהמשך עוד חצי קילומטר בערך בית מלון, ומימין לנו יש בית הארכה גדול, זה הרבה יותר זול לדעתי, אבל זה כבר תלוי בך, יש עוד הרבה בעיר אבל זה הכי קרוב אליך, ולפי איך שאני רואה אותך ואת חברך אתה הייתה מעדיך בלי להמשיך להסתובב", פתאום השמש החלה להעלם, היא הרימה את ראשה ליראות מה מצל עליהם, למיטב ידיעתה לא אמור להיות שינוי במזג האוויר הקיצי לפחות בשבועה וחצי הקרובים, אבל עכשיו כבר ממש החל להאפיל, היא הביטה בשמיים, צל החל לכסות את השמש, למול עיניה כדור ענקי זורח הלך וכיסה את השמש, אבל הוא לא האיר כמוה, הוא זרח שונה, היא לא ידעה להגדיר מה שונה, רק שהאור שלו היה שונה לגמרי, ולא יצר אור וצל כמו השמש, הוא התקרב עכשיו, השמש כבר הייתה מכוסה חלקית "מה זה?" שאלה "זה.... הוא הביט בה מבוהל הכדור עכשיו כיסה את השמש כמעט לגמרי, וזרח כמעט באופן מלא, היא הביטה מוקסמת לא מסוגלת לזוז האור שלו החל להכאיב לעיניה "זה כואב בעיניים" אמרה, ואז הירח המשונה סיים את הכמה סנטימטרים האחרונים שנותרו לו וכיסה את השמש לגמרי, בהתחלה השמש המוזרה האירה בכחול במקום באור רגיל ואז הכול החשיך, הגבר שאותו הדריכה אחז בה וכיסה בידו את עיניה מצמיד אותה אליו היא חשה במשב רוח קל לצידה, היא לא הבינה מאיפה זה אבל עכשיו הוא כבר הרים אותה, היא לא הצליחה להביו איך, אבל איכשהו היא עדיין עמדה, ועם כל זאת הוא נשא אותה אבל זה לא ממש הפריעה לה, הכאב בעיניה נעלם והיא חשה מוגנת ליד הגבר הזר הזה, וזה גרם לה להתבייש בעצמה, היא בכלל לא מכירה אותו תישלטי בעצמך גערה בעצמה, היא חשה איך היא נוחתת על קרקע יציבה ואז היד שלו נעלמה, והיא שוב הצליחה ליראות, היא הביטה בוא הוא זהר או שהיא דמיינה, וכל החבורה שמאחוריו גם היא זוהרת, כנראה אני מדמיינת חשבה אולי זה בגלל שעברתי מחושך קיצוני מידי לאור קיצוני מידי, לא יכול להיות שכל האנשים זוהרים, אבל אז נישמע רעם, ברק הבהיק בשמיים, באמצע יום שמש לוהט ללא רוח וללא גשם, משהוא זוהר טס בשמיים מעיף ניצוצות לכול עבר, האנשים החלו למחוא כפיים מריעים לזיקוקים כולם חשבו שאלו זיקוקים, אבל היא ידעה שזה מוזר מידי, ואז משהוא נפל לידם על הארץ, הוא התכופף להרים, היא הביטה בוא מרים את החפץ שצנח לידם מהשמיים והכניסו לכיס, היא באה לשאול מה זה, אבל הוא והם כבר לא היו שם, היא החלה לחפשם בין מאות האנשים אבל הוא כבר לא היה שם, ולא בשום מקום אחר, שום זכר לקבוצה לא ניראה, והיא הייתה בטוחה שאת הקבוצה הגדולה הזאת היא בחיים לא הייתה מפספסת, היא חזרה לעבודה כשה זה מעסיק אותה בלי להרפות, קבוצת גברים וגבר בעל שפה תנכית, שנעלמים כהרף עין בלי להותיר שום עקבות, וחפצים שנופלים מהשמיים בסערה של ברק ורעם.
פוסידון נעלם ברגע שהניח אותה במקום בטוח, הוא ידע שמסוכן שם, ולא רצה שאף אחד יפגע בגלל שהגיש לו עזרה, המצב ממש לא היה טוב, זה ממש לא היה ליקוי, הוא מיד זיהה את הכדור שהלך והתקרב אליהם, זאת הייתה העין, משהוא באולימפוס יצא משליטה ופוסידון דאג, הוא פחד שאפולו ניפגע אבל השמש זרחה, ואפשר היה לחוש בעוצמתה, הוא ידע עכשיו שהכול בסדר אבל העין הוא ידע שהיא איננה, רסיס מימנה נפל לידם, הוא השמיד אותו מיד כשה נעלם משם, אבל הדאיגו אותו שני דברים אחד אם העין הושמדה הפורטרט היה אמור כבר להגיע אליהם, והוא לא הגיע, מה שאומר שאכן הוא איננו, וזה מדאיג מכיוון שיהיה מאוד קשה למצוא בחורה על סמך פרטים כל-כך כלליים ללא פורטרט שלה, ושניים עכשיו נוספה להם עבודה לאסוף את כל הרסיסים של העין, גם ככה יש להם מספיק עבודה ולך תדע לאן הם הגיעו, פיצוץ כזה אפילו לגיהינום זה יכול להגיע, הוא הביט בשמש וקרץ לעברה בעינו, "לא יכולתה לחשוב עליהם קצת אפולו, זה לא יפחית מכבודך להתחשב בהם קצת" אמר, הם נחו עכשיו על אחת מהפסגות ההרוסות של האלפים, שנפל עליה רסיס של כדור הבדולח, הם בדיוק סיימו לסרוק את הכוכב הזה, רסיסים כבר לא היו יותר לא ביבשה וגם לא באוקיינוס, והם נחו כרגע אוכלים מהמזון שארזו לעצמם ונהנים מרגעים של מנוחה, כנפיהם של המלאכים כבר כאבו למרות שנאסר עליהם לעוף עכשיו כבר לא הייתה ברירה אלה להפר את הפקודה, הוא התיר להם לאחר שהודיעה לזאוס, הם היו חייבים לכסות מיליארדי קילומטרים במספר שעות אין להם סיכוי ברגל, הם עפו במשך שעות בידיעה שעכשיו יצטרכו לחצות קילומטרים על גבי קילומטרים, חזרה אל הוואי והחופים שטופי השמש שלה, כדי להמשיך בחיפוש שלהם, לפחות יוכלו לנוח קצת פוסידון לא חש בעייפות אבל ידע בדיוק איך חבריו למסע מרגישים, הם היו מותשים הביט בהם הם ישבו לרגלי הפסגה מתחתיו חלקם נחים חלקם עדיין אוכלים, מסוקרן הביט בהם מעולם קודם לכן לא יצא לו ליראות מזון מלאכים, הם היו יוצאים לשליחויות קצרות, ובסוף יום היו חוזרים לביתם הם לא היו צריכים להביא איתם מזון, הפעם זה היה שונה הם יצאו לתקופת זמן ארוכה, והיו צריכים לארוז ביגוד ומזון מינימלי, הלחם שלהם דמה יותר לעוגה אבל כזאת שלא תפחה, הוא הוא היה עבה וכבד ובצבע הפנינה מין לבן אבל לא נקי, הוא היה מחוספס והם לא צרכו מימנו יותר מידי, הם היו לוקחים קובייה וזה ניראה שהספיק להם די והותר, הוא קם מסמן להם להתקרב "הלילה התחיל לרדת" אמר הם התרוממו מרחפים אליו, "אנחנו חוזרים עכשיו להוואי נעביר את הלילה שם" הם הסתדרו מסביבו במעגל שוב, ואז המריאו נעלמים ברקיע, כשה נחתו היה כבר לילה, השמיים היו זרועים כוכבים, הם נחתו על החוף, החול עדיין היה חמים למגע, הם ניגשו אל בית הקפה הוא כבר היה סגור, כשה פוסידון בה לחזור משהוא צד את עינו, בחורה נשענה על הדלת ישנה הוא התקרב היא עמדה שם רדומה, "חיכית לנו עד עכשיו?" שאל מופתע, הוא הניח יד בעדינות על כתפה הוא פחד להבהיל אותה, אבל גם לא רצה להשאירה כך בחוץ במשך כל הלילה, היא פקחה את עיניה חזרתם, חייכה "עלמתי את עלולה לחלות כך" אמר "מדוע המתנת במשך כל הזמן הזה, זה עלול היה להזיק לך", אני רואה שעדיין לא התרגלת לשפה על הפלנטה שלנו מלמלה לעצמה אינה מודעת לכך שהוא מודע לכל מילה, "האם תירצה מלונית או מלון" שאלה "לא אוכל לקחת לא את זה ולא את זה" אמר כרגע זה בעייתי, היא הביטה בו לרגע נצחי אחד חושבת לעצמה האם אפשר לתת אמון באדם המוזר הזה וקבוצתו ואז אמרה "לא אשאל אותך למה פשוט תתארחו אצלי היום", היא התקדמה לאורך החוף עד לתחנת המוניות הקרובה הם התחלקו בשני מוניות כך היא חשבה, הוא ניכנס אתה שאר הקבוצה אחריהם עוקבת מבעד לעננים, ברגע שנעצרה המונית שלה הם הופיעו לצידו מרוב עייפות היא אפילו לא שאלה היכן המונית שלהם, היא פתחה שער עץ קטן מסביבם היו עוד המון בתים כאלה, הם היו חד קומתיים בני שני שלושה חד' עם חצר קטנטונת גדר ושער מעץ טבעי, היא נכנסה והם אחריה היא פתחה את הדלת "ברוכים הבאים" אמרה מחייכת בעייפות, "לכי לישון" אמר "אנחנו כבר נסתדר", "זה החדר שלכם" הצביעה על דלת לבנה מולם בדיוק, ושם השירותים והמקלחת ידה הצביעה על דלת כחולה בסוף מסדרון קצר, לידה הייתה דלת נוספת לבנה הוא תיאר לעצמו ששם זה חדרה, "לכי לישון עכשיו" אמר "את זקוקה למנוחה אנחנו כבר נסתדר ותודה לך על הכול" "על לא דבר" אמרה היא פנתה לחדרה, "עלמתי" קרה היא הסתובבה מביטה בו בשאלה "האם תואילי לאמר לי את שמך?" שאל "שמי הוא אריאל" היא הסתובבה נכנסה לחדרה ועלתה לישון, הוא עצם את עיניו חש איך נופלת עליה תרדמה, ואז הוא קם וניגש לחדרה, המלאכים פנו לחדר שהראתה להם, הוא נעמד מול מיטתה מביט בה בשקט, מעולם אף בת אנוש לא תפסה כך את עינו, הוא ראה כל-כך הרבה כמוה על חוף הים, אבל היא הייתה שונה.. שונה מכולם הוא היה בטוח שתישאל כל-כך הרבה שאלות כשה יחזרו, אבל היא לא שאלה אפילו אחת, הוא חש במחשבותיה וידע שהיא מודעת לכול הדברים הלא שגרתיים שקוראים מסביבה, אבל היא לא שואלת זה סיקרן אותו היא לא הייתה צפויה כמו כולם, הוא לא יכול היה לצפות את מה שיקרה אתה מעבר למה שאמרה, בני התמותה בדרך כלל היו צפויים, כמו שאר היצורים, היה להם קו חשיבה אחיד עם מעט מאוד סטיות לפה ולשם, אבל בדרך כלל אפשר היה לצפות את מה שהם יעשו, יחשבו, או יומרו, אבל היא... הוא לא ידע איך לגשת אליה, מאיפה שלא הביט בה היא הייתה שונה, כל-כך שונה היא כבשה אותו כליל, הוא הביט בה לרגע נוסף, ואז התקרב לפניה הוא נשק למצחה ואז הוא שפשף קלות את ידו צדף גדול נח בה עכשיו, הוא הניח אותו מתחת לכרית שלה ויצא ואז לחש חלומות קסומים ילדה הוא חייך ויצא מהחדר. היא עלתה לישון מותשת היא חשה שהיא נרדמת איך שהיא הניחה את הראש על הכרית, היא הייתה עייפה כל-כך, בחיים היא לא הייתה עייפה ככה, בהתחלה הכול היה שחור אבל אז היא ראתה את עצמה, זאת אומרת היא ראה אותה ישנה ואז פתאום הדלת נפתחה והוא ניכנס, אבל לא כמו שראתה אותו עד עכשיו, הוא זהר מעולם עד היום לא ראתה משהוא יפה כל-כך היופי שלו היה שונה מכול היופי שהיא הכירה בעולמה, מעולם לא תיארו ככה יופי היופי שלו היה משהוא אבסולוטי זה היה ההגדרה המושלמת ליופי, אבל היא לא יכלה לתאר אותה במילים רק להראות אותה כמו שהיא, זאת אומרת אותו הוא עצמו היה ההגדרה הזאת, היא לא ידעה איך להסביר את זה, שיערו היה זהב אבל ממש זהב כמו הצבע של זהב טהור עיניו היו כחולות, אבל לא כחול רגיל אלה כחול כמו מי מהאוקיינוס בשעה שהוא רגוע וצלול, הכחול המושלם והיפה ביותר בעולם, הוא לבש את הבגדים שאיתם הגיעה ג'ינס וגופית טריקו ירוקה שעכשיו היו כבר מקומטים ומלוכלכים מאוד, וזיפי זקן בן יום אחד צצו על לחייו אבל זה לא שינה את העובדה שהוא היה הגבר היפה ביותר שראתה מעודה, עכשיו הגבר הזה התקרב אליה הוא התכופף היא הבינה שעכשיו היא אמורה להילחץ ולהתחיל לצרוח אך מה שהיא הרגישה זה רוגע ושלווה מוחלטים, היא חשה עד למודעות הכי בסיסית שלה שהגבר הזה לעולם לא יפגע בה, ושהיא יכולה לתת בו אמון מוחלט, עכשיו הוא התקרב ונשק למצחה ואז היא ראתה איך הוא סוגר את כפות ידיו ואז פותח אותם, בתוכם היה צדף ענק מהמם הוא הניח אותו תחת הכרית שלה, אבל היא חשה איך היא התמונה מתחילה להיטשטש קול של האוקיינוס החל למלאות את אוזניה, במטושטש היא ראתה איך הוא יוצא מחדרה, ואז כל שראתה זה את האוקיינוס מתחת למים להקות דגים צבעוניות מילאו עכשיו את כל שדה ראייתה קולותיהם השרו שלווה על גופה, באופן מוזר תחושה מילאה אותה שזאת הייתה המטרה, שחלומותיה יהיו על דברים שלווים כמו ........האוקייייי.......תיקתוקים.....שריקות..... דולפי.....אורקהההה........ ואז....לחישה ליד אוזנה..... חלומות קסומים ילדה.
