שבועיים אח"כ
"היי... יון סונג בקצב הזה אתה לעולם לא תוכל לברוח מזוג פרחחים, קל וחומר שלא מקבוצה. ודרך אגב אתה ניראה ממש.....מעוך", "אוקי אוקי אבל זה רק האימון השלישי, ואתם לא נותנים לי רגע אחד של מנוחה", "גם הם לא יתנו". אמר ג'נג הוא "והם יהיו חסרי רחמים יותר ממנו" אמר מין הוא, "אתם האחים הכי חסרי רחמים שאני מכיר פה". "אנחנו מנסים להתנהג הכי קרוב למציאות ובלי לגרום שנאבד אותך, "אתה הייתה צריך כבר להבין את זה, וצריך להיות כבר ברמה מספיקה כדי שתוכל להתמודד עם זה, אתה לא מספיק משתדל, ממש לא". הפעם הדציבלים היו כבר כלכך גבוהים שהוא הרגיש ששיקום של שבוע לא יספיק לו, הוא נאנח טוב "סבב נוסף" הם אמרו "קדימה תעמוד", הוא עדיין שכב מקופל על החול החם של החוף בג'גו מתפתל מכאבים, מדמם בכמה מקומות, רטוב מלוכלך, והכי חשוב עייף, כלכך עייף כל עצמותיו זעקו למעט מנוחה. אבל הוא ידע בכול תו ותו מגופו ונפשו שלעולם לא תינתן לו מנוחה, עד שהוא ינצח את השתיים שמולו הוא שמע אותם צועקים עליו לקום, אבל הוא חש שכאילו יצקו את רגליו מעופרת לאדמה, אבל הוא קם לא יודע מאיפו?! ואיך?! קיבל כוחות, אבל דבר אחד ידע, שבררה אחרת אין. הוא נעמד, חש איך פתאום הוא מתחמם, הוא רץ אליהם, בשניות האלה שבהם רץ חש איך הכול חוזר אליו. הוא ניזכר מה למד, מה הראו לו, ואיך גופו מגיב אוטומטית למצב. הוא זינק באוויר, ובבעיטה מסתובבת, ישר לפנים הפיל אחד, ואז, עוד ליפני שהשני קלט, הוא קיבל כבר אגרוף לצוואר, וגם הוא קרס. אז הוא תפס את שניהם וניגח את ראשיהם אחד בשני, זה כבר היה הסוף, הוא הזדקף, חיוך עלה על שפתיו, הוא ניער את ידיו מתכונן ללכת, ואז קלט, הם באו בחבורה, היה שם בערך שמונה בחורים, הם הביטו בו בחיוך קונדסי, "ואתנו" אמר אחד מהם "אתה חושב שתוכל להתמודד?! אתה רק אחד, תיראה כמה אנחנו", עוד ליפני שהספיק להתחיל, הוא כבר החל לחטוף, על כל אגרוף שהחטיף הוא קיבל שלוש, הוא בקושי הצליח להתגבר על זה, ואז הוא ניזכר במילים של המורה, "החלטה נחושה, וריכוז עמוק זה הסוד, כך מובטחת לך הצלחה, תתרכז יון סונג, תתרכז ותחליט שאתה מסוגל, כך תצליח". הוא הזדקף והביט מסביבו בוחן את המצב הם היו פצועים חלקם אך עדיין הם לא יצאו מכלל פעולה והוא כבר היה עייף מידי הוא ידע שאים הוא יסחוב את זה יותר מידי הם ינצחו אותו, לכן הביט מסביבו, בודק איך הסביבה יכולה לעזור לו, ואז החליט. הוא החל לרוץ קדימה, כשה הוא מריץ אותם אחריו, הוא ידע שכך לפחות הוא מעייף אותם, וקונה לו קצת זמן, הוא הביט קדימה שובר הגלים היה קרוב, הוא המשיך לרוץ עוד קצת ואז הוא עמד מול שובר הגלים, הוא היה צר והוא ידע שהוא יכול ליפול בכול רגע למים, אבל גם הוא ידע שזאת האופציה היחידה שלו, הוא עמד וחיכה, כשה ככול שהם מתקרבים מתרחק עוד קצת אחורה. וכשה החליט שהם מספיק רחוקים מהחוף חייך, ואז החל להפיל אותם למים, כשה הוא מחלק בעיטות ואגרופים לכל עבר, תוך כמה שניות כבר היו כולם במים, "שחיה נעימה" הוא קרא לעברם והלך, "היי" הם צעקו "זה לא בסדר, סדרתה אותנו, זה לא לפי הכללים, היי מה אתה הולך, תעזור לנו." "במציאות אף אחד לא יעזור לכם, אני מאמין, שאם תירצו תוכלו להסתדר, בטוח ומרוצה לחלוטין, הוא התקדם לכיוון ביתו. עייף, רטוב, פצוע, ומלוכלך, אבל לחלוטין מרוצה. הוא הגיעה לדירה וניכנס למקלחת, אחרי אמבטיה חמה וזריזה פנה לנקות את פצעיו, על זרועותיו, שוקו הימנית, ומותניו היו חתכים של סכין קצרה, הוא נאנח נקווה שזה יספיק להגליד עד הקרב הבה לכול הפחות. עוד ליפני שהספיק לעלות למיטה כבר הטלפון צלצל, הוא הרים, "זה אני, הדיווח עליך מעולה, אבל למה רק כשה דוחקים אותך לפינה אתה מגיב נכון, תנסה להעלות את התחושות האלה קצת לפני, כך תוכל לשמור על כחותך לתווך ארוך יותר, אתה תזדקק להם בכול מיני מצבים, ואם תהיה כל הזמן מותש, תיפצע יותר, ותהיה יותר חשוף לסכנה שמור על עצמך, ותחשוב על זה, דבר נוסף לפי דעתי, אתה כבר מוכן לשלב הבה, מחר אתה מתחיל אימון בנשק חם והכרת עזרים, מכל הסוגים, וכל הגדלים, ואחרי שתהיה מוכן, תתחיל להתאמן על שלובים בין הכול, זה הכול להיום לילה טוב." הוא סגר את השפופרת עייף עוד יותר ממיקודם, עלה למיטתו, ושכב לישון, הוא עצם את עיניו, חיוך מרוצה עלה על שפתיו, "שלב אחרון" לחש לעצמו, "שלב אחרון וזהוה זה, החלק המתיש מאחורי, אחר-כך החלק הכיף יתחיל, כל מה שאני צריך, זה רק להחזיק מעמד עוד קצת זמן, ואז גמרתי.
הוא ניזכר ברגע בוא קלע למטרה עם רובה הצלפים, ניזכר בהתרגשות שאחזה בוא בהאצת הדופק, בזיעה שבידיו, זה לחש לעצמו משתלם לבסוף, רק כדי להרגיש את זה שוב, הכול משתלם הוא הביט על זרועותיו החבולות, על כפות ידיו הפצועות מרוב אימונים, הוא העביר אצבע אל החתכים הרבים, ולחש לעצמו, "רק כדי להרגיש עוד פעם אחת את התחושה הזאת זה משתלם, את העוצמה שבידיים, את המתח את הסכנה, רק בשביל לחוש את זה עוד פעם אחת, זה משתלם הוא לא זכר מתי הוא נירדם, אבל כשה התעורר, הוא היה בטוח שלא התעורר סתם, משהוא העיר אותו, הוא קם חרש נע כמו צל, לבש את נעליו,לקח את סכינו, וצעד לעבר דלת חדרו, הוא היה כמעט בטוח שהוא איננו לבד, ואז כהרף עין הוא חש אותו, טס מסביבו, חותך באוויר, מנחש היכן הוא. בחושך שבחדר אי אפשר היה ליראות כלום, הוא הוא שמע אותו נע, הוא היה בטוח שזה לשמאלו, הוא נעצר, ונתן לו להתקרב, הוא ראה שזה עבד, האדם שמולו כבר לא היה כלכך בטוח, היכן נימצא היריב שמולו נילחם. ואז הוא בא לו בהפתעה, ללא כל הכנה מוקדמת, משום מקום, בזריזות ובשקט מוחלט מאחוריו, תפס אותו עיקם את שני ידוו אל מאחורי גבו, הכאב החד גרם לו להפיל את הסכין, עוד בירכית לתוך הבטן, הוא התקפל, ואז היה אפשר לכבול אותו. הוא הוריד את הבד שכרך סביב פרקי אצבעותיו, למנועה עוד פציעות, וקשר בו את ידיו של המתנקש אל מאחורי הכיסא שבחדרו, עכשיו אחרי שהיה כבר קשור ניגש להדליק את האור, הוא הדליק והסתובב מביט בחברו הכבול לכיסא, "כמו שתיארתי לעצמי אז אותך שלחו להפריע לי בשנתי.?!" "לא" אמר "שלחו אותי כדי לעכב אותך למה זה מתחיל בעוד 20 דקות" "מה?" הוא "מה מתחיל?", לרגע הוא חש מבולבל, "החיסול, החיסול של המורה קים ג'נג הו מבועת הוא עזב אותו כך ורץ לעבר הדלת, "היי.... תשחרר אותי אתה לא רוצה עזרה???".
"היי... יון סונג בקצב הזה אתה לעולם לא תוכל לברוח מזוג פרחחים, קל וחומר שלא מקבוצה. ודרך אגב אתה ניראה ממש.....מעוך", "אוקי אוקי אבל זה רק האימון השלישי, ואתם לא נותנים לי רגע אחד של מנוחה", "גם הם לא יתנו". אמר ג'נג הוא "והם יהיו חסרי רחמים יותר ממנו" אמר מין הוא, "אתם האחים הכי חסרי רחמים שאני מכיר פה". "אנחנו מנסים להתנהג הכי קרוב למציאות ובלי לגרום שנאבד אותך, "אתה הייתה צריך כבר להבין את זה, וצריך להיות כבר ברמה מספיקה כדי שתוכל להתמודד עם זה, אתה לא מספיק משתדל, ממש לא". הפעם הדציבלים היו כבר כלכך גבוהים שהוא הרגיש ששיקום של שבוע לא יספיק לו, הוא נאנח טוב "סבב נוסף" הם אמרו "קדימה תעמוד", הוא עדיין שכב מקופל על החול החם של החוף בג'גו מתפתל מכאבים, מדמם בכמה מקומות, רטוב מלוכלך, והכי חשוב עייף, כלכך עייף כל עצמותיו זעקו למעט מנוחה. אבל הוא ידע בכול תו ותו מגופו ונפשו שלעולם לא תינתן לו מנוחה, עד שהוא ינצח את השתיים שמולו הוא שמע אותם צועקים עליו לקום, אבל הוא חש שכאילו יצקו את רגליו מעופרת לאדמה, אבל הוא קם לא יודע מאיפו?! ואיך?! קיבל כוחות, אבל דבר אחד ידע, שבררה אחרת אין. הוא נעמד, חש איך פתאום הוא מתחמם, הוא רץ אליהם, בשניות האלה שבהם רץ חש איך הכול חוזר אליו. הוא ניזכר מה למד, מה הראו לו, ואיך גופו מגיב אוטומטית למצב. הוא זינק באוויר, ובבעיטה מסתובבת, ישר לפנים הפיל אחד, ואז, עוד ליפני שהשני קלט, הוא קיבל כבר אגרוף לצוואר, וגם הוא קרס. אז הוא תפס את שניהם וניגח את ראשיהם אחד בשני, זה כבר היה הסוף, הוא הזדקף, חיוך עלה על שפתיו, הוא ניער את ידיו מתכונן ללכת, ואז קלט, הם באו בחבורה, היה שם בערך שמונה בחורים, הם הביטו בו בחיוך קונדסי, "ואתנו" אמר אחד מהם "אתה חושב שתוכל להתמודד?! אתה רק אחד, תיראה כמה אנחנו", עוד ליפני שהספיק להתחיל, הוא כבר החל לחטוף, על כל אגרוף שהחטיף הוא קיבל שלוש, הוא בקושי הצליח להתגבר על זה, ואז הוא ניזכר במילים של המורה, "החלטה נחושה, וריכוז עמוק זה הסוד, כך מובטחת לך הצלחה, תתרכז יון סונג, תתרכז ותחליט שאתה מסוגל, כך תצליח". הוא הזדקף והביט מסביבו בוחן את המצב הם היו פצועים חלקם אך עדיין הם לא יצאו מכלל פעולה והוא כבר היה עייף מידי הוא ידע שאים הוא יסחוב את זה יותר מידי הם ינצחו אותו, לכן הביט מסביבו, בודק איך הסביבה יכולה לעזור לו, ואז החליט. הוא החל לרוץ קדימה, כשה הוא מריץ אותם אחריו, הוא ידע שכך לפחות הוא מעייף אותם, וקונה לו קצת זמן, הוא הביט קדימה שובר הגלים היה קרוב, הוא המשיך לרוץ עוד קצת ואז הוא עמד מול שובר הגלים, הוא היה צר והוא ידע שהוא יכול ליפול בכול רגע למים, אבל גם הוא ידע שזאת האופציה היחידה שלו, הוא עמד וחיכה, כשה ככול שהם מתקרבים מתרחק עוד קצת אחורה. וכשה החליט שהם מספיק רחוקים מהחוף חייך, ואז החל להפיל אותם למים, כשה הוא מחלק בעיטות ואגרופים לכל עבר, תוך כמה שניות כבר היו כולם במים, "שחיה נעימה" הוא קרא לעברם והלך, "היי" הם צעקו "זה לא בסדר, סדרתה אותנו, זה לא לפי הכללים, היי מה אתה הולך, תעזור לנו." "במציאות אף אחד לא יעזור לכם, אני מאמין, שאם תירצו תוכלו להסתדר, בטוח ומרוצה לחלוטין, הוא התקדם לכיוון ביתו. עייף, רטוב, פצוע, ומלוכלך, אבל לחלוטין מרוצה. הוא הגיעה לדירה וניכנס למקלחת, אחרי אמבטיה חמה וזריזה פנה לנקות את פצעיו, על זרועותיו, שוקו הימנית, ומותניו היו חתכים של סכין קצרה, הוא נאנח נקווה שזה יספיק להגליד עד הקרב הבה לכול הפחות. עוד ליפני שהספיק לעלות למיטה כבר הטלפון צלצל, הוא הרים, "זה אני, הדיווח עליך מעולה, אבל למה רק כשה דוחקים אותך לפינה אתה מגיב נכון, תנסה להעלות את התחושות האלה קצת לפני, כך תוכל לשמור על כחותך לתווך ארוך יותר, אתה תזדקק להם בכול מיני מצבים, ואם תהיה כל הזמן מותש, תיפצע יותר, ותהיה יותר חשוף לסכנה שמור על עצמך, ותחשוב על זה, דבר נוסף לפי דעתי, אתה כבר מוכן לשלב הבה, מחר אתה מתחיל אימון בנשק חם והכרת עזרים, מכל הסוגים, וכל הגדלים, ואחרי שתהיה מוכן, תתחיל להתאמן על שלובים בין הכול, זה הכול להיום לילה טוב." הוא סגר את השפופרת עייף עוד יותר ממיקודם, עלה למיטתו, ושכב לישון, הוא עצם את עיניו, חיוך מרוצה עלה על שפתיו, "שלב אחרון" לחש לעצמו, "שלב אחרון וזהוה זה, החלק המתיש מאחורי, אחר-כך החלק הכיף יתחיל, כל מה שאני צריך, זה רק להחזיק מעמד עוד קצת זמן, ואז גמרתי.
הוא ניזכר ברגע בוא קלע למטרה עם רובה הצלפים, ניזכר בהתרגשות שאחזה בוא בהאצת הדופק, בזיעה שבידיו, זה לחש לעצמו משתלם לבסוף, רק כדי להרגיש את זה שוב, הכול משתלם הוא הביט על זרועותיו החבולות, על כפות ידיו הפצועות מרוב אימונים, הוא העביר אצבע אל החתכים הרבים, ולחש לעצמו, "רק כדי להרגיש עוד פעם אחת את התחושה הזאת זה משתלם, את העוצמה שבידיים, את המתח את הסכנה, רק בשביל לחוש את זה עוד פעם אחת, זה משתלם הוא לא זכר מתי הוא נירדם, אבל כשה התעורר, הוא היה בטוח שלא התעורר סתם, משהוא העיר אותו, הוא קם חרש נע כמו צל, לבש את נעליו,לקח את סכינו, וצעד לעבר דלת חדרו, הוא היה כמעט בטוח שהוא איננו לבד, ואז כהרף עין הוא חש אותו, טס מסביבו, חותך באוויר, מנחש היכן הוא. בחושך שבחדר אי אפשר היה ליראות כלום, הוא הוא שמע אותו נע, הוא היה בטוח שזה לשמאלו, הוא נעצר, ונתן לו להתקרב, הוא ראה שזה עבד, האדם שמולו כבר לא היה כלכך בטוח, היכן נימצא היריב שמולו נילחם. ואז הוא בא לו בהפתעה, ללא כל הכנה מוקדמת, משום מקום, בזריזות ובשקט מוחלט מאחוריו, תפס אותו עיקם את שני ידוו אל מאחורי גבו, הכאב החד גרם לו להפיל את הסכין, עוד בירכית לתוך הבטן, הוא התקפל, ואז היה אפשר לכבול אותו. הוא הוריד את הבד שכרך סביב פרקי אצבעותיו, למנועה עוד פציעות, וקשר בו את ידיו של המתנקש אל מאחורי הכיסא שבחדרו, עכשיו אחרי שהיה כבר קשור ניגש להדליק את האור, הוא הדליק והסתובב מביט בחברו הכבול לכיסא, "כמו שתיארתי לעצמי אז אותך שלחו להפריע לי בשנתי.?!" "לא" אמר "שלחו אותי כדי לעכב אותך למה זה מתחיל בעוד 20 דקות" "מה?" הוא "מה מתחיל?", לרגע הוא חש מבולבל, "החיסול, החיסול של המורה קים ג'נג הו מבועת הוא עזב אותו כך ורץ לעבר הדלת, "היי.... תשחרר אותי אתה לא רוצה עזרה???".