תבל

תבל

בן 37 מחיפה

נעים מאד שמי תבל פוגל. עורך דין בהכשרתי, מפיק אירועי תרבות ומנחה סדנאות יוגה צחוק.
בזמני הפנוי אני חוטא בכתיבה, תחביב שהתפתח אצלי כבר מגיל צעיר. אוהב לכתוב שירים, סיפורים קצרים, הגיגים ומחשבות והרבה מדעותיי האישיות…
המציאות שבה חייתי עד לא מזמן היתה או לבנה או שחורה אבל מעולם לא רציתי למצוא את עצמי באפור שהיה נראה לי מפחיד מכול. אבל האפור הזה מלווה את מרבית חיינו. לכן בחרתי לנסות ולהסתכל על המציאות דרך האפור הזה, מזווית קצת שונה ומשתדל לחייך הרבה ולחוות את כל צבעי הקשת.



» דירג 0 ספרים
» כתב 0 ביקורות
» יש ברשותו 1 ספרים
» מוכר 0 ספרים
» נרשם לסימניה לפני שנתיים ו-6 חודשים
» ביקר לאחרונה בסימניה לפני 4 חודשים

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים

» רשימת הסופרים של תבל

ביקורות ספרים:

מוצגות 1 הביקורות האהובות האחרונות. הצג את כל הביקורות האהובות

היינו שקרנים זה הספר הכי טוב שקראתי השנה. הוא כתוב יפה, הספור יפה. הדמויות מושלמות בו. באמת שחיכיתי המון זמן לקרוא אותו, ו... המשך לקרוא
3 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני 4 שנים


תבל עוקב אחרי
מתוך הפורומים:

מוצגות ההודעות האחרונות בלבד. הצג את כל ההודעות

לפני שנתיים ו-6 חודשים
» יהודה הלוי (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-6 חודשים
» השקופים (סיפור שכתבתי)
לפני שנתיים ו-6 חודשים
» להתקרנף זה ממש כייף (סיפור שכתבתי)
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

שלום לכולם!
כתבי חיבור קצר בהשראת השיר "יהונתן סע הביתה" של יונתן גפן.
מקווה שתהנו :)

אנחנו גרים במדינה מדהימה, בסך הכל שיש שעות נסיעה בין הקרח הקר של הרי החרמון לשמש הלוהטת של הרי אדום. ובאמצע, כן שם באפור מסתתרת לה ממשלה, לה הענקנו את הכוח לנהל אותנו כפי שהם חושבים, כשחלקם יושבים על הרי אדום וחלקם על הרי החרמון, תלוי מאיפה מסתכלים. ובאמצע כן שם באפור, כולם מתחברים במקום אחד קטן ירושלים בירתנו הנצחית. במשכן הכנסת המפואר, אחד משלושת המקומות שלא עולים אליו לרגל או יותר נכון ברגל, שם הם יושבים מפעם לפעם וקובעים לנו איך לחיות. אבל דרכנו היא לא תמיד דרכם וצריך לזכור, הממשלה היא לא המדינה.

להמשך קריאה: http://www.tevel-traveldiary.com/?p=18

נכתב לפני שנתיים ו-5 חודשים
הכותרת של הפוסט הזה מזכירה קצת שם של ספר ילדים, בו הצב שואל לאן נעלם הבית שלו.

כשהייתי צב צעיר בארץ הצבים הקטנה, עברתי כמו צבים רבים אחרים להתגורר בתל אביב. באחד מהלילות הקרירים של חודש פברואר, יצאתי לי מביתי כדי למלא את נשמתי הצמאה במשקה מחמם לבבות. זה היה באחד מימי השבוע. בסביבות שתיים בלילה נכנסתי לאחד מהברים ברחוב אלנבי בתל אביב.

אני חושב שהבר היה במספר 47 או 56 או 67 או 69 או אולי בכלל 73, או שאני מתבלבל וזה היה ב-82 או ב- 06 או ב- 12. אבל למי זה באמת משנה כשכל שני וחמישי קורה במולדנתו אהובתינו אירוע טרור, או פורצת עוד מלחמה או אינתיפאדה או סתם עימות צבאי ללא שם.

הבר היה ריק יחסית, לעיר שמגדירה את עצמה כ"עיר ללא הפסקה". כן, מסתבר שגם בתל אביב אנשים הולכים לישון, לא בטוח שיש להם למה לקום בבוקר, אבל ללכת לישון יש למה.

נכנסתי לבר, שעדין ישבו בו כמה זוגות מאוהבים, שלא הצליחו להבין את הקונספט של זוגיות. מה קורה אחרי שאהבה הרומנטית תחלוף. לצידם ישבו עוד שנים או שלושה בודדים שחליטו להתביע את יגונם במשקה הקסמים. התישבתי על הבר וקראתי לברמנית שעמדה עם גבה אלי ושוחחה עם אחד מהבודדים הקבועים שלה.

סליחה אמרתי, אני כבר איתך היא ענתה. הבר היה חמים ונעים וגם ההתעכבות שלה גרמה לי קצת להתחמם. סליחה אמרתי שוב אפשר בבקשה להזמין? כן, כן אני מייד איתך אתה לא רואה שאני עסוקה, ענתה כשגבה עדין פונה אלי.

הדם שלי החל לעלות לראש ובמהירות, גופי הקר הפך לאח בוערת. ואז זה קרה הברמנית הסתובבה וניגשה אלי לאיטה. וואו אמרתי לעצמי? מזה הגוף הזה שעומד כאן מולי, ברמנית צעירה שנראת איך אומרים "פצצה" צעדה אלי וגופי החם הפך עכשיו גם לחרמן. כן בודד יקר מה תרצה להזמין היא שאלה תוך פלירטוט של מוכרים. ביקשתי ממנה שתמזוג לנו שישה צ'יסרים של גיימסון, שלוש בשבילה ושלוש בשבילי. היא חייכה חיוך מאויים וענתה שאינה יכולה לשתות עם לקוחות בזמן העבודה. בכל זאת ביקשתי שתביא את השישה ושתשתה איתי לכבוד הידידות הנפלאה צ'יסר אחד.

וואו חשבתי לעצמי, אם היה לי את האומץ להתחיל איתה, ואם נניך והיה לי את האומץ והיא לא היתה ממציאה איזה חבר בדיוני או מסבירה שאסור לה לצאת עם לקוחות, או שהיא לא פנויה למערכת יחסים כרגע, כנראה שאולי הייתי מוצא את הבית שלי. מפה לשם, שתיתי את חמשת הצ'ייסרים, הברמנית חזרה לבודד הקבוע שלה ואני רציתי סיבוב נוסף ממשקה הקסמים והחלטתי שבמקום להקפיץ צ'יסרים של גימסון אזמין לי איזה בירה גרמניה חמה.

אחרי ששתיתי כמה כוסיות, עזבתי את הבר. הייתי קצת שיכור או אולי מאד שיכור וניסיתי ללכת לכיוון הבית שלי ברחוב יהודה הלוי, אבל שכחתי איפה אני גר. החלטתי לעצור ולשאול איך מגיעים ליהודה הלוי. האיש הראשון שראיתי שכב על קרטון מתחת לכספומט ושרק לעצמו מנגינות חרישות. לא ממש הבנתי למה הוא שוכב על קרטון ולא הולך לביתו. סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי שאלתי? הוא המשיך לשרוק, אז שאלתי אותו שוב בנימוס, סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי. מה? הוא ענה, יהודה הלוי. זה ממש רחוק אתה צריך לעלות על מונית ולנסוע לחיפה. שמעתי שיש שם שכונה בשם הדר ושם גר יהודה הלוי. לא עניתי, אני מתכוון לרחוב פה בתל אביב. כן לרחוב פה יהודה הלוי. ואתה שואל אותי הוא ענה. אתה רואה, גם אני שכחתי איפה הבית שלי, אני ישן כאן על קרטון מתחת לכספומט אם אני זוכר זה קרה מאז ששכחתי, רגע או שאולי בעצם מעולם לא היה לי בית? אתה רואה אתה סתם מבלבל אותי! אולי תיתן לי לחזור לשרוק. ובכלל אם אני שכחתי, איך אתה רוצה שאני אדע איפה הבית שלך?

ראיתי שאין כל כך אם מי לדבר. כן האיש מהכספומט כבר שכח כנראה את כל מה שמעולם לא ידע. אז המשכתי בדרכי וחיפשתי מישהו שיגיד לי איך להגיע ליהודה הלוי. אז, עלתה בראשי מחשבה גאונית, לנסות ולעצור נהג מונית. כן הוא בטוח ידע איכן זה יהודה הלוי שכנעתי את עצמי. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי. לאט לאט האוויר המשיך להתקרר וטיפות גשם החלו יורדות על הרחובות, ואז לפתע ראיתי מונית. הרמתי את ידיי כדי שיעצור, אך הנהג השיכור כנראה לא ראה ובמקום לעצור המשיך לנסוע במהירות מופרזת והתיז את כל השלולית על בגדי הדקים. אז עכשיו מצבי לא יכול להיות יותר טוב, אני רטוב ברחוב, לא יודע לאן נעלם הבית שלי והזיכרון הוא כנראה נשאר בבר.

נהג המונית הבא שראה אותי מרים את היד כבר עצר לידי ושאל לאן אני צריך. עניתי הביתה לרחוב יהודה הלוי. יהודה הלוי הוא הינהן בראשו, תקשיב חבר אני לא מכאן ולא מכיר את תל אביב, אז אין לי מושג איפה נמצא יהודה הלוי. בוא תעלה למונית אני אקח אותך, כבר נמצא את הדרך ביחד. עליתי למונית שיכור ורטוב והתחלנו לחפש את יהודה הלוי. הנהג שכנראה באמת לא הכיר את תל אביב עצר לשאול כל פעם מישהו אחר, איכן נמצא יהודה הלוי. אף אחד מהאנשים ששאל לא ידע לכוון אותנו אל יהודה הלוי. אולי כי כל מי ששאלנו היה שיכור או מסומם או מזמן שכח איפה נמצא ביתו. לאחר שנסענו בהרבה רחובות, נהג המונית עצר בצד הדרך. הוא הבחין באיש זקן שיושב באחת מפינות הרחוב. סליחה אדוני שאל נהג המונית את האיש הזקן אתה יודע איכן נמצא יהודה הלוי?.

האיש הזקן הביט בנהג במבט חשדן וגם קצת עקשן ומבעד לזקנו אפשר היה להבחין שהוא חושב. לבסוף ענה, אתה שואל אותי איפה יהודה הלוי?!. אתה בכלל יודע מי היה יהודה הלוי שאל האיש המבוגר?. נהג המונית התחיל לאבד את סבלנותו וענה לו שלא וזה גם לא מעניין מי הוא היה אלא איפה הוא נמצא. האיש הזקן קם מהכיסא ובעזרת מקל עץ ישן צעד לעבר המונית, ניגש לחלון ואמר לנהג, אתה רוצה לדעת איפה יהודה הלוי נמצא, אך לא מעניין אותך מי הוא היה? אז תסתדר בעצמך.

נהג המונית והאמת שגם אני כבר התחלנו לצאת משלוותנו. אך לא נותרה לנו ברירה אלה להקשיב להאיש הזקו. טוב אמר נהג המונית אז איפה נמצא יהודה הלוי? ואם אתה חייב לספר, אז ספר לנו מי הוא היה. האיש הזקן החל מספר שיהודה הלוי היה רב שחיי בין השנים 1075 ל- 1141 ושמו המלא היה רבי יהודה בן שמואל הלוי. רבי יהודה בן שמואל הלוי, היה מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים וגם רופא שמאד אהב את ארץ ישראל ועל כן עלה לארץ בסביבות שנת 1140. בדרך הוא עבר במצרים ולבסוף נפתר בחודש חשוון שנת 1141 ונסיבות מותו כמו אצל רבים אחרים, לא ברורות עד היום ואף אחד לא באמת יודע מה עלה בגורלו. האיש הזקן אמנם לא הרבה במילים על רבי יהודה הלוי אך הוסיף ואמר כי אם אני מחפש מקומות על שמו אולי אמצע בערים רבות בארץ או אולי אני מתכוון חמושב בית הלוי בשרון ואו לכיכר עירונית הקריוה על שמו בעיר קורדובה. אם כך אמרתי לאיש הזקן, אז גם כאן בתל אביב בטח יש רחוב על שמו, שם אמור להיות ביתי. האיש הזקן הינהן בראשו הסתובב והחל צועד לאיטו לעבר הכיסא עליו ישב לפני שבזבז עוד זמן יקר בחיפושי אחר ביתי האבוד.

נהג המונית שכבר היה ממש חסר סבלנות ביקש ממני לשלם עבור הנסיעה ואמר שלצערו אין לו יותר איך לעזור כי זה ממש לא נוח וגם לא כל כך מתאים להתחיל להסתובב בכל הערים בישראל בהם ישנם רחובות הקרוים על שמו, שלא לדבר על נסיעה לנתב"ג וטיסה לקורדובה. שילמתי לנהג את כספי האחרון, יצאתי מהמונית והמשכתי בדרכי לנסות ולמצוא את יהודה הלוי.
נכתב לפני שנתיים ו-6 חודשים
כשגרתי בתל אביב היה איש אחד שהיה יושב באיזור הבית שלי כל פעם על ספסל אחר ומעשן ללא הפסקה. הייתי חולף על פניו השפופות, מבטו המרוסק והמשכתי בדרכי בעולם המציאות של עצמי. יום אחד האיש, שאיניי זוכר את שמו היה נראה לי מרוסק מתמיד. לא ידוע מה בי זעק לחמלה ועזרה, אז בפעם הראשונה עצרתי לי התיישבתי על הספסל הוצאתי את קופסת הסיגריות שלי, הצעתי לאיש סיגריה, הוצאתי שתי סיגריות מהקופסה והצתתי לנו את הסיגריות. האיש לא דיבר הרבה רק שאל אם אוכל להשאיר לו את קופסת הסיגריות שלי ואם אני יודע איפה אנחנו יושבים עכשיו ואיך הוא מגיע לרחוב שנקין. נתתי לו את הקופסה, הסברתי לו איכן אנו נמצאים ואיך הוא מגיע לשנקין. שאלתי אם הוא צריך עזרה כלשהי והוא לא ענה. אז קמתי לי מהספסל והמשכתיבעולם המציאות של עצמי.

אני זוכר במיוחד בוקר אחד שלא הלכתי לצבא והמשכתי לישון עד שלפתע התעוררתי לקול צעקות חזק. קמתי מהמיטה ורצתי לחלון וראיתי את האיש הוא עמד כאשר ידיו מכיפות את פיו וצרח בכל כוחו "בוקר טוב גבירתי, שתיהייה לי בריאה. אגב המשפט "שתיהיה לי בריא/ה" היה אחד המשפטים שהאיש נהגל למור כל פעם שעברתי לידו כשישב על אחד הספסלים בדרכי הביתיה.

בכל מקרה, לא הבנתי מה האיש עושה מתחת לבית שלי ואל מי הוא מדבר, עד שאישה מבוגרת, שלימים נודע לי שהיא גם ניצולת שואה, יצאה למרפסת בקומה מעלי ושפכה על האיש דלי מים קרים. מרבית המים נשפכו למרפסת שלי. והאשה התחילה לצרוך "לך מפה, מי מהאס אס שלך אותך, יא נאצי משוגע". זו היתה חוויה לא פשוטה, כן הייתי אז בן 19, בחור רגיש שנדד לו מחיפה לתל אביב כדי לברוח התמודדות עם עצמו, דבר שהרבה יותר קל לעשות ככל שיש לך יותר גירויים חיצונים.

עכשיו אני שוב בחיפה ולפני כמה ימים יצא לי לנסוע בשעת בוקר מוקדמת עם נהג מונית נחמד, שסיפר לי שהוא לא ישן כל הלילה כי יש לו כאבי שיניים מטורפים. כשעצרנו באחד הרמזורים הפנה נהג המונית את תשומת ליבי לאיש שיושב על הספסל. הנהג סיפר לי שהוא מכיר את האיש עיבד את זה ובגלל שהוא לא מקבל תמיכה ועזרה הוא יושב כל היום על הספסלים באזור ומעשן סיגריות בלי סוף. המחשבה על הבדידות שחש האיש וכל האנשים השקופים גרמה לי לרגיש ממש רע, כן כל אותם אנשים שקופים שמסתובבים בניינו בעולם המציאות שלנו, חיים בבדידות אין סופית. הם לא ממש חיים באותו עולם של מציאות, לא זוכים בדרך כלל לתמיכה מהמשפחה שלהם שלא יודעת איך להתמודד עם המצב, לא זוכים למסגרות הולמות מהמדינה ונשארים להיות אנשים שקופים, בודדים, חלולים שחיים להם בעולם המציאות שלהם.

החברה שלנו לא בנויה ולא יודעת להתמודד עם אנשים שקלה שמסובגים כמוקצים מחסר המיעוס. האנשים השקופים שחיים בעולם הציאות שלהם השונה משלנו. המצב הזה חורה לי, כואב לי ונוגע מאד לליבי. הסבל, הכאב, האבדן, החרדה, היאוש והמלחמה שאותם אנשים שקופים החיים בתוחנו חובים כל יום ויום. לכן הרגשתי צורך חזר מאד לכתוב את הקטע הבא תוך ניסיון לדמיין איך נראה עולם המציאות שלהם. הקטע הבא נקרא "מסע הצלב האחרון":

מנסה לאחוז בשפיות
מסתובב ברחובות מחפש פרצופים מוכרים
מכל איש שעובר מבקש מספר טלפון
צועק את כל המחשבות מנסה להתרכז ולראות
כבר שנים שהעולם המשיך הלאה ואתה …..
עולם חדש סגור בארבע חומות צבעוניו.
לפעמים יש ימים בהם החומות נשברות לכמה דקות
ואז השמש זורחת, קרני האור הבודדות מאירות את
פרצופך החשוך. אתה מביט אל השמים ורוצה לצעוק.
מתחנן בכל כוחך שמישהו יתפוס את ידך וימשוך אותך
לעבר העולם שאותו אתה מכיר ועליו אתה כל כך רוצה לחזור.
אך תוך שבריר שנייה, אתה חוזר לשבי בין ארבע החומות הצבעוניות
הטרוף מצליף בך בשוט.
ההזיות משתלטות אט, אט על מוחך וחבריך החדשים איתם אתה יוצר קשר בדרכים משונות
מתחילים לשיר לך שירים מלאי תסכול, מלאי פחדים, מלאי חרדות ותשוקות לא ברורות.

בעולם שלך יש חוקים מדהימים:
השינה היא חטא.
ההתמודדות עם בעיות היא חטא.
העשייה היא חטא.
הרצונות הם חטא.
התקשורת היא חטא.
החלומות הם חטא.
החיים הם חטא.

הגבול בין הגהנום לעולם הנוכחי נמחקים לגמרי.
מלאך המוות מדפק על דלתך כל כמה דקות ומציע לך לצאת לסיבוב בסמטאותיו של השטן.
בסוף אתה מסכים ואתם מתחילים לשוט על נהר הדם בדרכם למחוז חפציכם.
גופות רקובות צפות בכל פינה, מפלצות בעלות ראש משולש מציצות מבעד לעצים.
רוחות של מנהיגי העולם עוצרות את הסירה הקטנה ולא מאפשרות לה להתקדם לשום מקום.
האווירה מעכירה, מרגע לרגע האוויר נגמר. סחרחורת גדולה משתלת על מוחך הקודר והמסוחרר.
נהר הדם מתחיל לקפוא ואתה ומלאך המוות נתקעים במקום לא ידוע.
לא יודעים איך ולאן להמשיך ומה יקרה בעוד שנייה. אתה ומלאך המוות נהפכים לחברים הכי טובים
ויוצאים למסע הישרדות על החיים והשפיות
נכתב לפני שנתיים ו-6 חודשים
אנחנו גרים במדינה מדהימה, בסך הכל שיש שעות נסיעה בין הקרח הקר של הרי החרמון לשמש הלוהטת של הרי אדום. ובאמצע, כן שם באפור מסתתרת לה ממשלה, לה הענקנו את הכוח לנהל אותנו כפי שהם חושבים, כשחלקם יושבים על הרי אדום וחלקם על הרי החרמון, תלוי מאיפה מסתכלים. ובאמצע כן שם באפור, כולם מתחברים במקום אחד קטן ירושלים בירתנו הנצחית. במשכן הכנסת המפואר, אחד משלושת המקומות שלא עולים אליו לרגל או יותר נכון ברגל, שם הם יושבים מפעם לפעם וקובעים לנו איך לחיות. אבל דרכנו היא לא תמיד דרכם וצריך לזכור, הממשלה היא לא המדינה.

כן שם בין הקרח המקפיא לשמש המחממת, חיים להם אנשים בכל מיני דרכים, אנשים שלא הורמו על ידי העם להרי אדום או הרי החרמון על ידי העם. אנשים שגרים בערים, מושבים, יישובים קהילתיים, יישובים לא מוכרזים וכמה קיבוצים מופרטים. כן יש שם באפור מפעלים מזהמים ליד גני שעשועים, כבישים סואנים, אנשים לחוצים, מחלות, מלחמות, עברות ופשעים. גרים שם גם יהודים וגם ערבים, דרוזים, צ'רקסים, אה כן וגם קבוצות של בדואים לא מוכרזים. יש שם באפור עולים חדשים ועולים וותיקים ואולי עוד כמה צברים נכחדים, אלה שממש נולדו כאן בארץ הזו ועוד כל מיני זנים מתוסכלים מכל המינים והצבעים שלא נכללות באף אחד מהמגזרים.

כולנו לא ממש עולים כבר לרגל בשלושת הרגלים כמו שמצווה עלינו הספר הקדוש. אז מה כן אני שואל? מידי פעם אנחנו חורגים ממנהגנו ועולים במכוניות משומשות למשכן הכנסת המכובד, ואם זה נופל על חג שבועות אנחנו לא רק מפגינים, גם שופכים על עצמנו מים וביצים והכי חשוב מרגישים שמחים נאהבים ומחוברים, כן עוד מנהג משגע שחדר לעצמותנו בדיוק כמו תכניות הריאלטי, החדשות הבלתי פוסקות שלא מחדשות שום דבר, העיתונים שמחולקים לנו בחינם כל בוקר בכל מיני תחנות איסוף כמו הרכבת הקלה שהיא די כבדה או המטרונית בחיפה שהיא עוד תכנון יפיפה של משרד התחבורה איך לשלם הון על אוטובוס ארוך שנוסע יותר לאט מאופנוע 50 קמ"ש.

אנחנו חיים במדינה מדהימה בין הרי החרמון הקפואים להרי אדום הלוהטים. כן שם באמצע באפור יש אנשים שהם בסדר זו רק השמש שם שחולה. השמש כאן באמת חולה, כי בחורף היא מחממת ובקיץ היא שורפת. אבל המדינה שלנו, מדינת ישראל, מדינת היהודים היא לא הממשלה ואנחנו בטעות כל הזמן טועים ומתלוננים על המדינה ה"דפוקה", בזמן שאנחנו נותנים ל-120 חברי כנסת כוח ושליטה.

אותם אנשים שמורמים מעם, קונים מכוניות מפוארות, מגדילים לעצמם את המשכורות, שמים לנו תקרת זכוכית, מחלקים את משאבי המדינה למקורבים ומשאירים לנו את הפירורים. ובסוף, כן בסוף אנחנו נשארים באמצע בין הקרח הקפוא של החרמון לשמש הלוהטת של הרי אדום.

שם באמצע, כן שם באמצע יושבת לה הממשלה במגדל שן גבוה שאפשר למצוא בו כל מיני תופעות טבע. כמו למשל עוד שר פוליטי מיומן שיושב לו ומערער, אולי היום אצא לקנות כמה דירות או אביא לאשתי עובדת זרה לא חוקית. אין מה לעשות אנחנו אומרים, במדינת היהודים, עם ישראל בוחר באפור כי אין מישהו שיכול להוביל אותנו במסע בכל צבעי הקשת.

כן שם בין הרי אדום בשמש הלוהטת לבין הקור של הרי החרמון, אנחנו מתגייסים לתת את הכוח לשחיתות ואז בוכים איך שוב עשינו את אותה טעות. כן, אולי לא דור של בכיינים אבל בהחלט דור של מפונקים. דור שחושב שלכל אחד צריכה להיות דירה ואם לא נטוס לחו"ל פעמים בשנה כנראה שחיינו לא שבים. מזמן שכחנו שהיה פה טוב לפני שנולדנו, כשסבא שלי הגיע לארץ כל מה שעניין אותו היה לשרוד. הוא לא רצה הרבה ולא דרש צדק חברתי, הוא היה עסוק במרדף הקיום היום יומי. חיי בדירת חדר עם עוד ארבע נפשות, ולפעמים הסתפק רק בארוחה טובה של שום בצל ולחם קצת יבש. אבל היום, כולנו רוצים דירה במרכז תל אביב של לפחות שלושה חדרים ואם אפשר על הצוק ממש קרוב לים, עם שמש לוהט וקור של בדידות, כן כל ילד וילדה רוצים שתהיה להם דירה.

כן שם באמצע בין הרי אדום הלוהטים לבין הקור העז של הרי החרמון, שם באמצע אנחנו מוסרים את חרותנו כל עת שאנו נדרשים לאדם אחר, ובשנים האחרונות אנחנו מוסרים את כוחנו לאותו אדם ומבקשים ממנו להנהיג. ומהי מנהיגות אני שואל? כן כשנשברו כל הגבולות והערכים מאולחשים. מהי מנהיגות כאשר האזרחים מורידים את הראש ונותנים לעוד משב של בוז, הכולל תספורת לטייקונים, עלית מחירים של מוצרי המזון הבסיסים וסבב נוסף של הטלת מיסים, לעבור לנו מעל לראש, לבכות ולהזיל כמה דמעות. כן מהי מנהיגות אמת אני שואל בנאיביות ומנסה להיזכר במה שלימדו אותי בשיעורי ההיסטוריה, אלא שההיסטוריה שרצו שאני אלמד, מובילה אותי הישר לשם, לאמצע לנקודת החיבור בין הקור העז של הרי החרמון לחום הלוהט של הרי אדום, לבית המחוקקים והמוציאים אל הפועל – כנסת ישראל.

כן כולנו מאמינים וכולנו יודעים את התורה, לפחות ממה שלימדו אותנו בבית הספר, אך לאן נעלמו להן עשרת הדיברות. אה, כן כמעט שכחתי את ההיסטוריה של העם היהודי, הם נשברו להם אי שם לאחר שמעמד הר סיני נגמר ומעמד הביניים עוד רגע גם הוא נמחץ תחת העול הכבד. לאן נעלמו השרידים של העם היהודי במדינה הציונית, מדינת כל אזרחיה. אמריקה רחוקה ואירופה די קרובה ואנחנו רוצים גם משם וגם משם וגם וגם וגם….

אז אחרי אין ספור מלחמות, קורבנות ואחרי אלפיים שנות גלות, כאן במדינת ישראל, הבית של העם היהודי אולי נפסיק לבכות ונתחיל לחיות, נבין שאין צדק ואין אמת, אין חזון ואין דרך, רק רצון ואם רצון מה לעשות לא הולכים למכולת.

החיבור נכתב בהשראת השיר של יהונתן גפן – "יונתן סע הביתה". כותרת החיבור, היא שורה מתוך השיר שנכתב על ידי יהונתן גפן ככל הנראה על העיר לונדון או ניו-יורק.
נכתב לפני שנתיים ו-6 חודשים
באחד מראיונותיו הרדיופוני, אמר הלשונאי רוביק רוזנטל, שרק בעברית אפשר לקחת ארבע אותיות ולהפוך אותן לפועל. וכך במחוזותינו החמים המחזה "קרנפים" של אז'ן יונסקו קיבל את שם הפועל הנשגב – התקרנפות.

שמעתי שבשנות ה – 80, קראו לתופעה המדהימה הזו להזדנגף, זוכרים? כולם היו מטיילים ברחוב דיזינגוף בתל אביב רק כדי לראות, להיראות ולקנות. לקנות את מה שכולם קונים, בין אם הם צריכים ובין אם זה סתם בגלל שלכולם כבר יש!.

עוד קודם לכן, היתה כאן בארץ המסורת של קומונות וצבריות. המסורת הנפלאה הזו הביאה למחוזותינו את הישראלי החדש "שרוליק". הצבר הקטן עם כובע טמבל, סנדלים תנכיות, מדי חאקי ובלורית. המוסרת לא פסחה על התרבות שלנו וכללה בתוכה את להקת הנח"ל ועיתון "במחנה" ששגשגו לתפארת ותרבות של הנצחה והתלכדות. כך היה גם עם ה"צ'יזבטרון", המיתוס על החלוץ המתיישב והשומר, את מקומות מפגשי הפסגה של ה"בוהמה" התל אביבית שאני מאד אוהב ומעריך כל היה ב"קפה תמר" או בפרלמט של "כסית". אבל הכי חשוב היא הביאה אלינו את חבורת "לול" שהייתה אולי החבורה הכי שמחה, משוגעת ולא מתקרנפת בתל אביב. אבל הקרנפים היו קיימים גם אז, ואנחנו היהודים מאז ומתמיד נצמדנו למיתוס שאנחנו ה"עם הנבחר".

אבל גם בתקפות שלפני אהבנו להתקרנף. כבר בימי האצ"ל, הפלמ"ח וההגנה. תמיד מצאנו לנו כיהודים בודדים, מנהיג יהודי בודד אחר והלכנו אחריו כמו עדר של קרנפים. כבר בספר הקדוש מכל "התנ"ך", מספרים לנו שאנחנו העם הנבחר גרמנו למשה לנפץ את לוחות הברית. כן כבר אז לפני 2000 שנות גלות, רסקנו את הערכים, שברנו את המסורת. כבר אז, היינו קרנפים נובו רישים, אהבנו זהב ומתכת ובעיקר לבנות את עגל הזהב.

אז כן, כשאין דרך ואין חזון, יש רק רצון. רצון לשעוט קדימה עם העדר ולהתכסות באבק שעולה מאדמת אבותנו. כן בארץ שלנו, יש אנשים נפלאים, מוכשרים וחכמים יותר מכל העולם. כל יום, הם יושבים וחושבים איך ימציאו את הגלגל מחדש, ומוציאים טרנד חדש ומחודש וכולנו חוגגים, עוד הישג ישראלי, יאללה להתקרנף זה כייף!

להתקרנף עם סמארטפון חדש ביד אחת ועם היי שלום לך אייפד מתוכם, אולי דרכך נגלה את העולם. כן, אולי באמצעות הקדמה נחזור אחורה להתחלה. נעצור לרגע את מרוץ העכברים ונתחיל לבנות ביחד מחדש את עמודי התווך של ארצנו החביבה. ארצנו המפולגת והרדופה מלחמות, שמאז שקמה מחולקת לעדרים של קרנפים שרק רוצים להתקרנף ובכייף. כי שכל אחד מושך את המדינה לכיוון אחר, קמה לה בגאווה, כל כמה שנים, מפלגה חדשה. WOW איזה מתוקה.

המפלגה החדשה, ישר רוצה להיות בראש העדר וטוענת לכתר. היא אוספת מהר כמה קרנפים שלא בטוחים לאיזה עדר הם שייכים וקדימה להסתער על רשות המדינה. בדרך המפלגה שולחת את הקרנפים שלה להפגין בצמתים, או מול בית ראש הממשלה, או סתם למלא את השדרה באוהלים. ובסוף, בסוף, אנחנו שוב מגלים שקרנפים לא באמת חיים בעדר אלא כבודדים ואיך אפשר להתקדם כשכל אחד רוצה להתקרנף בדרך שלו.

אז בסוף, שוב קיבלנו את ביבי ועכשיו גם את ליברמן ואם נמשיך לשעוט קדימה עם העדר או כבודדים שנרמסים על ידי העדר, בסוף לא נראה אחד את השני מרוב אבק. אבק של חדשות שלא מתחדשות, אבק של כוכבים שרק עולים ומיד נעלמים, אבק של בירוקרטיה, שמזכירה לנו שבעצם עדין לא ממש עזבנו את העדר של הרומאים, הטורקים, הבריטים ובטוח לא את העדר של האמריקאים.

זה לא רע להתקרנף לעבר הקדמה, אך צריך שתהיה שם מטרה. מטרה קבוצתית מלווה במחשבה עצמאית של כל אחת ואחד מאיתנו, שיקום ויגיד די! זה נמאס, תפסיקו לרדוף לי אחרי הזנב. שנוכל לחיות בבטחה בלי צבא, ברווחה ושלווה בלי להיות בכלוב העכברים. שכל אחת ואחד מאיתנו יוכל להגיד את דברו בלי שיעשו לו טקס של צליבה, טקס של קנאה, טקס של לוויה.

אז מתי כבר נקום וניזכר שאנחנו לא באמת יודעים להתקרנף ואין לנו עניין להיות רועי צאן, שאנחנו לא גנרלים שחושבים שמלחמה זה מוצר מדף. מתי יגיע משפטן שלא חושב שיש רק שחור או לבן. מתי נקום ונגיד היו שלום קרנפים נחמדים, תחיו בשקט ובלי לחצים. מתי מישהו כבר יקום וישים לנו מראה, שנוכל לראות מהצד איך אנחנו נראים ואז אולי נבין התקרנפות לא קיימת במציאות, שעברית היא שפה ולא צריך לקלקל אותה ולהפוך כל מילה לפועל. אין צורך שהדברים יצאו מהקשרם, גם אם אנחנו מאד רוצים להתקרנף על החיים ולהיות קרנפים יפים אפשר לעשות זאת במיליון דרכים.
נכתב לפני שנתיים ו-6 חודשים
קבוצות קריאה:
תרגילי כתיבה

(קבוצה ציבורית)
טורים :)

(קבוצה ציבורית)
פרסי סימניה!

(קבוצה ציבורית)
מה הסיפור שלך?

(קבוצה ציבורית)
הקוראים:



©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ