הכותרת של הפוסט הזה מזכירה קצת שם של ספר ילדים, בו הצב שואל לאן נעלם הבית שלו.
כשהייתי צב צעיר בארץ הצבים הקטנה, עברתי כמו צבים רבים אחרים להתגורר בתל אביב. באחד מהלילות הקרירים של חודש פברואר, יצאתי לי מביתי כדי למלא את נשמתי הצמאה במשקה מחמם לבבות. זה היה באחד מימי השבוע. בסביבות שתיים בלילה נכנסתי לאחד מהברים ברחוב אלנבי בתל אביב.
אני חושב שהבר היה במספר 47 או 56 או 67 או 69 או אולי בכלל 73, או שאני מתבלבל וזה היה ב-82 או ב- 06 או ב- 12. אבל למי זה באמת משנה כשכל שני וחמישי קורה במולדנתו אהובתינו אירוע טרור, או פורצת עוד מלחמה או אינתיפאדה או סתם עימות צבאי ללא שם.
הבר היה ריק יחסית, לעיר שמגדירה את עצמה כ"עיר ללא הפסקה". כן, מסתבר שגם בתל אביב אנשים הולכים לישון, לא בטוח שיש להם למה לקום בבוקר, אבל ללכת לישון יש למה.
נכנסתי לבר, שעדין ישבו בו כמה זוגות מאוהבים, שלא הצליחו להבין את הקונספט של זוגיות. מה קורה אחרי שאהבה הרומנטית תחלוף. לצידם ישבו עוד שנים או שלושה בודדים שחליטו להתביע את יגונם במשקה הקסמים. התישבתי על הבר וקראתי לברמנית שעמדה עם גבה אלי ושוחחה עם אחד מהבודדים הקבועים שלה.
סליחה אמרתי, אני כבר איתך היא ענתה. הבר היה חמים ונעים וגם ההתעכבות שלה גרמה לי קצת להתחמם. סליחה אמרתי שוב אפשר בבקשה להזמין? כן, כן אני מייד איתך אתה לא רואה שאני עסוקה, ענתה כשגבה עדין פונה אלי.
הדם שלי החל לעלות לראש ובמהירות, גופי הקר הפך לאח בוערת. ואז זה קרה הברמנית הסתובבה וניגשה אלי לאיטה. וואו אמרתי לעצמי? מזה הגוף הזה שעומד כאן מולי, ברמנית צעירה שנראת איך אומרים "פצצה" צעדה אלי וגופי החם הפך עכשיו גם לחרמן. כן בודד יקר מה תרצה להזמין היא שאלה תוך פלירטוט של מוכרים. ביקשתי ממנה שתמזוג לנו שישה צ'יסרים של גיימסון, שלוש בשבילה ושלוש בשבילי. היא חייכה חיוך מאויים וענתה שאינה יכולה לשתות עם לקוחות בזמן העבודה. בכל זאת ביקשתי שתביא את השישה ושתשתה איתי לכבוד הידידות הנפלאה צ'יסר אחד.
וואו חשבתי לעצמי, אם היה לי את האומץ להתחיל איתה, ואם נניך והיה לי את האומץ והיא לא היתה ממציאה איזה חבר בדיוני או מסבירה שאסור לה לצאת עם לקוחות, או שהיא לא פנויה למערכת יחסים כרגע, כנראה שאולי הייתי מוצא את הבית שלי. מפה לשם, שתיתי את חמשת הצ'ייסרים, הברמנית חזרה לבודד הקבוע שלה ואני רציתי סיבוב נוסף ממשקה הקסמים והחלטתי שבמקום להקפיץ צ'יסרים של גימסון אזמין לי איזה בירה גרמניה חמה.
אחרי ששתיתי כמה כוסיות, עזבתי את הבר. הייתי קצת שיכור או אולי מאד שיכור וניסיתי ללכת לכיוון הבית שלי ברחוב יהודה הלוי, אבל שכחתי איפה אני גר. החלטתי לעצור ולשאול איך מגיעים ליהודה הלוי. האיש הראשון שראיתי שכב על קרטון מתחת לכספומט ושרק לעצמו מנגינות חרישות. לא ממש הבנתי למה הוא שוכב על קרטון ולא הולך לביתו. סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי שאלתי? הוא המשיך לשרוק, אז שאלתי אותו שוב בנימוס, סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי. מה? הוא ענה, יהודה הלוי. זה ממש רחוק אתה צריך לעלות על מונית ולנסוע לחיפה. שמעתי שיש שם שכונה בשם הדר ושם גר יהודה הלוי. לא עניתי, אני מתכוון לרחוב פה בתל אביב. כן לרחוב פה יהודה הלוי. ואתה שואל אותי הוא ענה. אתה רואה, גם אני שכחתי איפה הבית שלי, אני ישן כאן על קרטון מתחת לכספומט אם אני זוכר זה קרה מאז ששכחתי, רגע או שאולי בעצם מעולם לא היה לי בית? אתה רואה אתה סתם מבלבל אותי! אולי תיתן לי לחזור לשרוק. ובכלל אם אני שכחתי, איך אתה רוצה שאני אדע איפה הבית שלך?
ראיתי שאין כל כך אם מי לדבר. כן האיש מהכספומט כבר שכח כנראה את כל מה שמעולם לא ידע. אז המשכתי בדרכי וחיפשתי מישהו שיגיד לי איך להגיע ליהודה הלוי. אז, עלתה בראשי מחשבה גאונית, לנסות ולעצור נהג מונית. כן הוא בטוח ידע איכן זה יהודה הלוי שכנעתי את עצמי. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי. לאט לאט האוויר המשיך להתקרר וטיפות גשם החלו יורדות על הרחובות, ואז לפתע ראיתי מונית. הרמתי את ידיי כדי שיעצור, אך הנהג השיכור כנראה לא ראה ובמקום לעצור המשיך לנסוע במהירות מופרזת והתיז את כל השלולית על בגדי הדקים. אז עכשיו מצבי לא יכול להיות יותר טוב, אני רטוב ברחוב, לא יודע לאן נעלם הבית שלי והזיכרון הוא כנראה נשאר בבר.
נהג המונית הבא שראה אותי מרים את היד כבר עצר לידי ושאל לאן אני צריך. עניתי הביתה לרחוב יהודה הלוי. יהודה הלוי הוא הינהן בראשו, תקשיב חבר אני לא מכאן ולא מכיר את תל אביב, אז אין לי מושג איפה נמצא יהודה הלוי. בוא תעלה למונית אני אקח אותך, כבר נמצא את הדרך ביחד. עליתי למונית שיכור ורטוב והתחלנו לחפש את יהודה הלוי. הנהג שכנראה באמת לא הכיר את תל אביב עצר לשאול כל פעם מישהו אחר, איכן נמצא יהודה הלוי. אף אחד מהאנשים ששאל לא ידע לכוון אותנו אל יהודה הלוי. אולי כי כל מי ששאלנו היה שיכור או מסומם או מזמן שכח איפה נמצא ביתו. לאחר שנסענו בהרבה רחובות, נהג המונית עצר בצד הדרך. הוא הבחין באיש זקן שיושב באחת מפינות הרחוב. סליחה אדוני שאל נהג המונית את האיש הזקן אתה יודע איכן נמצא יהודה הלוי?.
האיש הזקן הביט בנהג במבט חשדן וגם קצת עקשן ומבעד לזקנו אפשר היה להבחין שהוא חושב. לבסוף ענה, אתה שואל אותי איפה יהודה הלוי?!. אתה בכלל יודע מי היה יהודה הלוי שאל האיש המבוגר?. נהג המונית התחיל לאבד את סבלנותו וענה לו שלא וזה גם לא מעניין מי הוא היה אלא איפה הוא נמצא. האיש הזקן קם מהכיסא ובעזרת מקל עץ ישן צעד לעבר המונית, ניגש לחלון ואמר לנהג, אתה רוצה לדעת איפה יהודה הלוי נמצא, אך לא מעניין אותך מי הוא היה? אז תסתדר בעצמך.
נהג המונית והאמת שגם אני כבר התחלנו לצאת משלוותנו. אך לא נותרה לנו ברירה אלה להקשיב להאיש הזקו. טוב אמר נהג המונית אז איפה נמצא יהודה הלוי? ואם אתה חייב לספר, אז ספר לנו מי הוא היה. האיש הזקן החל מספר שיהודה הלוי היה רב שחיי בין השנים 1075 ל- 1141 ושמו המלא היה רבי יהודה בן שמואל הלוי. רבי יהודה בן שמואל הלוי, היה מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים וגם רופא שמאד אהב את ארץ ישראל ועל כן עלה לארץ בסביבות שנת 1140. בדרך הוא עבר במצרים ולבסוף נפתר בחודש חשוון שנת 1141 ונסיבות מותו כמו אצל רבים אחרים, לא ברורות עד היום ואף אחד לא באמת יודע מה עלה בגורלו. האיש הזקן אמנם לא הרבה במילים על רבי יהודה הלוי אך הוסיף ואמר כי אם אני מחפש מקומות על שמו אולי אמצע בערים רבות בארץ או אולי אני מתכוון חמושב בית הלוי בשרון ואו לכיכר עירונית הקריוה על שמו בעיר קורדובה. אם כך אמרתי לאיש הזקן, אז גם כאן בתל אביב בטח יש רחוב על שמו, שם אמור להיות ביתי. האיש הזקן הינהן בראשו הסתובב והחל צועד לאיטו לעבר הכיסא עליו ישב לפני שבזבז עוד זמן יקר בחיפושי אחר ביתי האבוד.
נהג המונית שכבר היה ממש חסר סבלנות ביקש ממני לשלם עבור הנסיעה ואמר שלצערו אין לו יותר איך לעזור כי זה ממש לא נוח וגם לא כל כך מתאים להתחיל להסתובב בכל הערים בישראל בהם ישנם רחובות הקרוים על שמו, שלא לדבר על נסיעה לנתב"ג וטיסה לקורדובה. שילמתי לנהג את כספי האחרון, יצאתי מהמונית והמשכתי בדרכי לנסות ולמצוא את יהודה הלוי.
כשהייתי צב צעיר בארץ הצבים הקטנה, עברתי כמו צבים רבים אחרים להתגורר בתל אביב. באחד מהלילות הקרירים של חודש פברואר, יצאתי לי מביתי כדי למלא את נשמתי הצמאה במשקה מחמם לבבות. זה היה באחד מימי השבוע. בסביבות שתיים בלילה נכנסתי לאחד מהברים ברחוב אלנבי בתל אביב.
אני חושב שהבר היה במספר 47 או 56 או 67 או 69 או אולי בכלל 73, או שאני מתבלבל וזה היה ב-82 או ב- 06 או ב- 12. אבל למי זה באמת משנה כשכל שני וחמישי קורה במולדנתו אהובתינו אירוע טרור, או פורצת עוד מלחמה או אינתיפאדה או סתם עימות צבאי ללא שם.
הבר היה ריק יחסית, לעיר שמגדירה את עצמה כ"עיר ללא הפסקה". כן, מסתבר שגם בתל אביב אנשים הולכים לישון, לא בטוח שיש להם למה לקום בבוקר, אבל ללכת לישון יש למה.
נכנסתי לבר, שעדין ישבו בו כמה זוגות מאוהבים, שלא הצליחו להבין את הקונספט של זוגיות. מה קורה אחרי שאהבה הרומנטית תחלוף. לצידם ישבו עוד שנים או שלושה בודדים שחליטו להתביע את יגונם במשקה הקסמים. התישבתי על הבר וקראתי לברמנית שעמדה עם גבה אלי ושוחחה עם אחד מהבודדים הקבועים שלה.
סליחה אמרתי, אני כבר איתך היא ענתה. הבר היה חמים ונעים וגם ההתעכבות שלה גרמה לי קצת להתחמם. סליחה אמרתי שוב אפשר בבקשה להזמין? כן, כן אני מייד איתך אתה לא רואה שאני עסוקה, ענתה כשגבה עדין פונה אלי.
הדם שלי החל לעלות לראש ובמהירות, גופי הקר הפך לאח בוערת. ואז זה קרה הברמנית הסתובבה וניגשה אלי לאיטה. וואו אמרתי לעצמי? מזה הגוף הזה שעומד כאן מולי, ברמנית צעירה שנראת איך אומרים "פצצה" צעדה אלי וגופי החם הפך עכשיו גם לחרמן. כן בודד יקר מה תרצה להזמין היא שאלה תוך פלירטוט של מוכרים. ביקשתי ממנה שתמזוג לנו שישה צ'יסרים של גיימסון, שלוש בשבילה ושלוש בשבילי. היא חייכה חיוך מאויים וענתה שאינה יכולה לשתות עם לקוחות בזמן העבודה. בכל זאת ביקשתי שתביא את השישה ושתשתה איתי לכבוד הידידות הנפלאה צ'יסר אחד.
וואו חשבתי לעצמי, אם היה לי את האומץ להתחיל איתה, ואם נניך והיה לי את האומץ והיא לא היתה ממציאה איזה חבר בדיוני או מסבירה שאסור לה לצאת עם לקוחות, או שהיא לא פנויה למערכת יחסים כרגע, כנראה שאולי הייתי מוצא את הבית שלי. מפה לשם, שתיתי את חמשת הצ'ייסרים, הברמנית חזרה לבודד הקבוע שלה ואני רציתי סיבוב נוסף ממשקה הקסמים והחלטתי שבמקום להקפיץ צ'יסרים של גימסון אזמין לי איזה בירה גרמניה חמה.
אחרי ששתיתי כמה כוסיות, עזבתי את הבר. הייתי קצת שיכור או אולי מאד שיכור וניסיתי ללכת לכיוון הבית שלי ברחוב יהודה הלוי, אבל שכחתי איפה אני גר. החלטתי לעצור ולשאול איך מגיעים ליהודה הלוי. האיש הראשון שראיתי שכב על קרטון מתחת לכספומט ושרק לעצמו מנגינות חרישות. לא ממש הבנתי למה הוא שוכב על קרטון ולא הולך לביתו. סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי שאלתי? הוא המשיך לשרוק, אז שאלתי אותו שוב בנימוס, סליחה אדוני אתה יודע איך מגיעים ליהודה הלוי. מה? הוא ענה, יהודה הלוי. זה ממש רחוק אתה צריך לעלות על מונית ולנסוע לחיפה. שמעתי שיש שם שכונה בשם הדר ושם גר יהודה הלוי. לא עניתי, אני מתכוון לרחוב פה בתל אביב. כן לרחוב פה יהודה הלוי. ואתה שואל אותי הוא ענה. אתה רואה, גם אני שכחתי איפה הבית שלי, אני ישן כאן על קרטון מתחת לכספומט אם אני זוכר זה קרה מאז ששכחתי, רגע או שאולי בעצם מעולם לא היה לי בית? אתה רואה אתה סתם מבלבל אותי! אולי תיתן לי לחזור לשרוק. ובכלל אם אני שכחתי, איך אתה רוצה שאני אדע איפה הבית שלך?
ראיתי שאין כל כך אם מי לדבר. כן האיש מהכספומט כבר שכח כנראה את כל מה שמעולם לא ידע. אז המשכתי בדרכי וחיפשתי מישהו שיגיד לי איך להגיע ליהודה הלוי. אז, עלתה בראשי מחשבה גאונית, לנסות ולעצור נהג מונית. כן הוא בטוח ידע איכן זה יהודה הלוי שכנעתי את עצמי. נעמדתי בצד הכביש וחיכיתי. לאט לאט האוויר המשיך להתקרר וטיפות גשם החלו יורדות על הרחובות, ואז לפתע ראיתי מונית. הרמתי את ידיי כדי שיעצור, אך הנהג השיכור כנראה לא ראה ובמקום לעצור המשיך לנסוע במהירות מופרזת והתיז את כל השלולית על בגדי הדקים. אז עכשיו מצבי לא יכול להיות יותר טוב, אני רטוב ברחוב, לא יודע לאן נעלם הבית שלי והזיכרון הוא כנראה נשאר בבר.
נהג המונית הבא שראה אותי מרים את היד כבר עצר לידי ושאל לאן אני צריך. עניתי הביתה לרחוב יהודה הלוי. יהודה הלוי הוא הינהן בראשו, תקשיב חבר אני לא מכאן ולא מכיר את תל אביב, אז אין לי מושג איפה נמצא יהודה הלוי. בוא תעלה למונית אני אקח אותך, כבר נמצא את הדרך ביחד. עליתי למונית שיכור ורטוב והתחלנו לחפש את יהודה הלוי. הנהג שכנראה באמת לא הכיר את תל אביב עצר לשאול כל פעם מישהו אחר, איכן נמצא יהודה הלוי. אף אחד מהאנשים ששאל לא ידע לכוון אותנו אל יהודה הלוי. אולי כי כל מי ששאלנו היה שיכור או מסומם או מזמן שכח איפה נמצא ביתו. לאחר שנסענו בהרבה רחובות, נהג המונית עצר בצד הדרך. הוא הבחין באיש זקן שיושב באחת מפינות הרחוב. סליחה אדוני שאל נהג המונית את האיש הזקן אתה יודע איכן נמצא יהודה הלוי?.
האיש הזקן הביט בנהג במבט חשדן וגם קצת עקשן ומבעד לזקנו אפשר היה להבחין שהוא חושב. לבסוף ענה, אתה שואל אותי איפה יהודה הלוי?!. אתה בכלל יודע מי היה יהודה הלוי שאל האיש המבוגר?. נהג המונית התחיל לאבד את סבלנותו וענה לו שלא וזה גם לא מעניין מי הוא היה אלא איפה הוא נמצא. האיש הזקן קם מהכיסא ובעזרת מקל עץ ישן צעד לעבר המונית, ניגש לחלון ואמר לנהג, אתה רוצה לדעת איפה יהודה הלוי נמצא, אך לא מעניין אותך מי הוא היה? אז תסתדר בעצמך.
נהג המונית והאמת שגם אני כבר התחלנו לצאת משלוותנו. אך לא נותרה לנו ברירה אלה להקשיב להאיש הזקו. טוב אמר נהג המונית אז איפה נמצא יהודה הלוי? ואם אתה חייב לספר, אז ספר לנו מי הוא היה. האיש הזקן החל מספר שיהודה הלוי היה רב שחיי בין השנים 1075 ל- 1141 ושמו המלא היה רבי יהודה בן שמואל הלוי. רבי יהודה בן שמואל הלוי, היה מגדולי המשוררים וההוגים היהודיים בימי הביניים וגם רופא שמאד אהב את ארץ ישראל ועל כן עלה לארץ בסביבות שנת 1140. בדרך הוא עבר במצרים ולבסוף נפתר בחודש חשוון שנת 1141 ונסיבות מותו כמו אצל רבים אחרים, לא ברורות עד היום ואף אחד לא באמת יודע מה עלה בגורלו. האיש הזקן אמנם לא הרבה במילים על רבי יהודה הלוי אך הוסיף ואמר כי אם אני מחפש מקומות על שמו אולי אמצע בערים רבות בארץ או אולי אני מתכוון חמושב בית הלוי בשרון ואו לכיכר עירונית הקריוה על שמו בעיר קורדובה. אם כך אמרתי לאיש הזקן, אז גם כאן בתל אביב בטח יש רחוב על שמו, שם אמור להיות ביתי. האיש הזקן הינהן בראשו הסתובב והחל צועד לאיטו לעבר הכיסא עליו ישב לפני שבזבז עוד זמן יקר בחיפושי אחר ביתי האבוד.
נהג המונית שכבר היה ממש חסר סבלנות ביקש ממני לשלם עבור הנסיעה ואמר שלצערו אין לו יותר איך לעזור כי זה ממש לא נוח וגם לא כל כך מתאים להתחיל להסתובב בכל הערים בישראל בהם ישנם רחובות הקרוים על שמו, שלא לדבר על נסיעה לנתב"ג וטיסה לקורדובה. שילמתי לנהג את כספי האחרון, יצאתי מהמונית והמשכתי בדרכי לנסות ולמצוא את יהודה הלוי.