את נתן פגשתי פעם ראשונה לפני שלוש שנים כשהיה בן ארבע. זה היה יום האב בגן וידעתי שיש איזה עניין עם אבא שלו אבל לא בדיוק ידעתי מה. אבל כבר בגיל ארבע היתה לו כזו אישיות חזקה שלא היתה מביישת גנרלים ופוליטיקאים. סבתו המנומסת ואחותו הגדולה, דינה המבוישת באו לאסוף אותו מהפארק אחר הצהריים חורפי וחשוך. הן נתקלו בקבלת פנים קודרת מצדו- הוא פשוט רץ לקראתן, עקף אותן בהתעלמות מוחלטת תוך כדי ריצה החוצה מהשער בליווי קריאה צורמת שספק היתה בכי ספק תסכול עמוק. היום הוא בקבוצה שלי, והאופי החזק ממשיך להפציע ולפמפם. באחד הימים יצאנו לטיול בעיר והוא ראה בדלי סיגריות על המדרכה. הוא שאל אותי עליהם, ואמרתי לו שאנשים שמעשנים סיגריות השאירו אותן על הרצפה ושזה לא יפה. הוא שאל למה אנשים מעשנים, ואמרתי לו שאני לא ממש יודעת, אבל הם אוהבים להכניס את העשן לריאות ולהוציא אותו. הוא אמר לי שהוא רוצה לעשן כשהוא יהיה גדול. שאלתי אותו אם הוא רוצה לרוץ מהר או לאט, והוא אמר מהר, אז אמרתי לו שאם הוא יעשן הוא לא יוכל לרוץ מהר. ״תראי״, הוא הצביע לעבר אדון מבוגר ״הוא מעשן!״. ההורים שלו הם ספורטאים מקצועיים, ובנוסף לקריירה מוצלחת שהותירו מאחוריהם הם ממשיכים לתחזק את גופם למופת. נתן אמר לי שלא איכפת לו, ״כשאני אגדל, אני רוצה לעשן סיגריות!״.
בסיור אחר הילדים התבקשו להחזיק ידיים במעגל. הוא משך את השרוול שלו לעבר היד כדי להחזיק את היד של הילדה כהת העור שלידו, תוך כדי סינון ״אני לא רוצה לגעת בה״. ניסיתי להבין למה, ולהסביר לו שזה מכאיב לה, אבל הוא אמר שלא איכפת לו. כשסבא שלו הגיע אחר הצהריים והסברתי לו על המקרה, הוא אמר ״הוא ילד חצוף, ואת מקבלת ממני רשות לחנך אותו ככל העולה על רוחך. פעם הבאה תמשכי לו באוזן ותעמידי אותו בפינה!״.
כששאלתי את עמיתתי לעבודה איזה מין ילד הוא היה כשהוא הגיע לגן בגיל שלוש, תגובתה היתה ״הוא היה ילד מוזר, עקשן אבל טוב לב״.
ולמרות כל הנאמר, נתן הוא ילד מקסים. כשהוא רוצה לעזור, הוא עוזר מכל הלב, גם בלי שאבקש. כשהוא בטוח בעצמו הוא נהנה, משתף פעולה, וסוחף אחריו את כל הקבוצה. אבל כשחוסר הביטחון נוגס בו הוא מאבד את הצפון ומתנהג ברשעות.
באחד הימים, בזמן התנומה, הוא ישב על המזרון שלו עם רגליים מקופלות, הידיים מחזיקות אותן, ושמיכה על הכתפיים עם מבט תמים ומבויש. לרגע היה לי חזיון, שבו ראיתי אותו יושב בשעת ערב על מזרון בגסט האוס בקאסול, במקום על מזרון במדינה קפואה, כששל צבעוני עוטף אותו במקום שמיכת הילדים שעטה על כתפיו. המבט המבויש היה בגלל שהסתכל על ההתאהבות הראשונה והעוצמתית שלו, תוהה איך לגשת אליה, שמלווה בסוטול נעים ומלטף.
בסיור אחר הילדים התבקשו להחזיק ידיים במעגל. הוא משך את השרוול שלו לעבר היד כדי להחזיק את היד של הילדה כהת העור שלידו, תוך כדי סינון ״אני לא רוצה לגעת בה״. ניסיתי להבין למה, ולהסביר לו שזה מכאיב לה, אבל הוא אמר שלא איכפת לו. כשסבא שלו הגיע אחר הצהריים והסברתי לו על המקרה, הוא אמר ״הוא ילד חצוף, ואת מקבלת ממני רשות לחנך אותו ככל העולה על רוחך. פעם הבאה תמשכי לו באוזן ותעמידי אותו בפינה!״.
כששאלתי את עמיתתי לעבודה איזה מין ילד הוא היה כשהוא הגיע לגן בגיל שלוש, תגובתה היתה ״הוא היה ילד מוזר, עקשן אבל טוב לב״.
ולמרות כל הנאמר, נתן הוא ילד מקסים. כשהוא רוצה לעזור, הוא עוזר מכל הלב, גם בלי שאבקש. כשהוא בטוח בעצמו הוא נהנה, משתף פעולה, וסוחף אחריו את כל הקבוצה. אבל כשחוסר הביטחון נוגס בו הוא מאבד את הצפון ומתנהג ברשעות.
באחד הימים, בזמן התנומה, הוא ישב על המזרון שלו עם רגליים מקופלות, הידיים מחזיקות אותן, ושמיכה על הכתפיים עם מבט תמים ומבויש. לרגע היה לי חזיון, שבו ראיתי אותו יושב בשעת ערב על מזרון בגסט האוס בקאסול, במקום על מזרון במדינה קפואה, כששל צבעוני עוטף אותו במקום שמיכת הילדים שעטה על כתפיו. המבט המבויש היה בגלל שהסתכל על ההתאהבות הראשונה והעוצמתית שלו, תוהה איך לגשת אליה, שמלווה בסוטול נעים ומלטף.