זיווג משמים

למרות גילה המבוגר וגילו הצעיר, עמדו שניהם נרגשים. הוא תחת החופה והיא ממתינה להכנס.

זה זמן רב שייחלו לרגע הזה.

חסכו פרוטה לפרוטה. הזמינו את כל המשפחה, חברים מכרים.

הכינו מאכלים משובחים.

התאורה מושלמת, הנרות שדלקו רק הוסיפו נופך מלכותי למקום שדמה

באותם רגעים לארמון.

האורחים הגיעו כבר כולם. לבושים חגיגי ומצפים לרגע המיוחל.

הכלה, יפה להפליא, מכוסה בהינומה של חששות. היא שבירה ופגיעה

הוא לא מתאר עד כמה, מילה אחת מיותרת מצידו, מעשה פזיז וכל היופי הזה

כל הקסם שלה, מתפוגג. הלוואי שידע לנהוג בה כראוי.

החתן עצם את עיניו, גם הוא חושש, הוא נזכר איך היא הצהירה בפניו שלא

תזכיר לו דבר וחצי דבר על עבודתו וכספו. הוא עובד קשה מאוד ביום יום

ותנאי זה חשוב לו. היא הבטיחה. מצד שני הוא יודע עד כמה קשה לו

כל ההתחייבות הזו, אמרו לו שהיא ׳מיוחדת׳.

האות ניתן והחתן הזמין בשירה את כלתו.

שושבינים מתוקים וחמודים כמלאכים החזיקו בקצות השמלה הלבנה והתקדמו לאט

כשפניהם אל החופה.

כוס הקידושין הורמה. הס הוטל בזמן הברכות. הקהל נעמד וענה ׳אמן׳.

׳הרי אתם חתן וכלה׳ הכריז הכרוז בחגיגיות: ׳ישראל וכלתו השבת- זוג׳

מזל טוב! ..או בעצם שבת שלום.

הבן מתלונן על כאבים. עוזבים את הכל

נכנסים בשערי בית הרפואה הגדול.

שרשרת החיול מתחילה: מיון, בדיקות, צילומים,

ההמתנות, אני מבחין באנשים

דרי המקום, על כסאות גלגלים, ראש חבוש, עין סתומה,

כולם בפיג׳אמות מרושלות.

דווקא הישראלי הממוצע מזכיר לי שגם פה יש חיים, גם פה

יש תור (בשביל לעקוף), יש אחראית משמרת (שיהיה ממי להיפגע),

שיחות טלפות וולגאריות בשלוש לפנות בוקר, לכל מי שרק רוצה לשמוע

את החדשות איך שאילן שלה החליק מהטוסטוס.

דבר אחד עולה לי בראש: אני לא שייך לפה. לא רוצה להיות פה. מתי זה יגמר?

בסוף מגיעים לאיזה רוסי. כשראה אותי ואת בני, הוא הרכין את משקפיו לחצי תורן

וכאילו קלט את מחשבות הבריחה שצצו במוחי,

עשרה יום בן שלך צריך פה לחיות מאושפז, אנטיביוטיקה לווריד,

שלא תחשוב אפילו על לצאת מפה.

הוא נעץ בנו מבט והוסיף, זה יכול להיות חמור מאוד,

זה יכול להתפשט לעצם.. ואז.. היו לנו מיקרים..

למה לא מלמדים אתכם פרזנטציה? חשבתי לעצמי.

מה אתה עדיין בק.ג.ב.? שבע שנים רפואה, שלוש שנים

התמחות. קורס קטן שילמד אותך סה״כ לחייך.

תגידכך: זה שכיח, שום דבר, עשר ימים כאן איתנו בכיף,

משחקים, יוצאים קצת משגרה, זמן להשלמות עם הילד,

חוויה סה״כ. עוד שבועיים הוא נרשם לקיקבוקסינג, עלי.

איזה תמימים הילדים! מה הכי מפחיד אותנו המבוגרים במקומות האלו?

שיבוא איזה רופא ויקח אותנו לצד ויגיד לנו איזה שם

באנגלית חשוך כזה, וושתוצאות הבדיקה חיוביות (כלומר, סוף העולם).

הדבר שהכי מפחיד את הילד זה הזריקה. הדמות האימתנית של האחות

עם הסינר, ידה מופנית כלפי מעלה ומחזיקה מזרק ענק ומחפשת אותו.

זה גם הרגע בו ההורה שלו בוגד בו ומסייע לאוייב בשעת מלחמה.

(האחות עם המזרק). טראומה כפולה, גם לו, גם לי.

באשר לאחות? טראומה? אם היא מסתדרת ביום יום עם הרוסי הזה, גם שבי

בסוריה קטן עליה.

הילד שלי, מעבר לזריקה, זה עוד מקום לרבוץ בו,

לראות את התכניות ולקבל ממתקים.

דחסו אותנו בחדק קטן עם עוד משפחה, נחמדים דווקא, באמת, אבל,

ילדה בת 13 שברגע שהיא התאוששה, זהו. עליה לרגל, כל החמולה,

דודות, סבתות, אחיות, חברות, חברות של אחיות, פטפטת אין סופית!!

ווילון כחלחל ודק מפריד בין החלק שלנו לשלהם.

והוא יוצר אשליה של פרטיות. הם נכנסו לי לנבכי נשמתי!

אני לא מכיר אותם, אין לי הרבה מן המשותף איתם, לכשנצא לא נתראה איתם יותר לעולם ועד, עכשיו, כל פיפס שעולה בדעתן הטהורה

ממלא את חלל החדר

ופותח לי את מגירת מחשבות ההישרדות. עשרה ימים!

בעוד שאני ובני מנהלים כאן שיחה רגועה די ברמזים, שם, מלחמת עולם.

אין מסננת, צחוק פרוע, מילים גסות, מוסיקה מהטבלט, ולקינוח כל לילה

זעקות האימה מהזריקה, נו, גם היא ילדה.

מידי פעם הזעם עולה לי לראש ואני מסתכל על הווילון, מקום בו

הם מרעישות, ואני רואה ציור, שני תנינונים בייבי בצבע ירקרק על

הווילון. הם מחייכים תנין לרעהו. יש לב אדום באמצע.

ואני חושב, מי זה החולה רוח שצייר את החיה הכי מפחידה בעולם

על הוילון במחלקת ילדים באיכילוב?!

פניה הלבינו מאושר והיא התגלגלה מצחוק.

מסתכלת עליו במין הערצה מלמטה ומנסה

לשבות את מבטו.

גובהו המרשים, צבע גופו השחום, הגזרה המעוצבת,

הוא תמיד נראה מרוחק מה, דבר ששיווה לו

מראה אצילי. מרומם. כפיס העץ שבתקרת הדק.

הכפיס שלה.

״מה מצחיק כל כך?״ שאל.

״אתה!״ התגלגלה האבן למראהו

״מה מצחיק בי?״ היתמם, אך בעצם נעם לו, חיכה למחמאה.

בליבו הצר על המרחק ביניהם.

יש לה נמשים יפים לאבן שלו.

מעל שבע עשרה יחד. מקווה שלא יעשו שיפוץ בקרוב..

בניין עדי עד