זיווג משמים
למרות גילה המבוגר וגילו הצעיר, עמדו שניהם נרגשים. הוא תחת החופה והיא ממתינה להכנס.
זה זמן רב שייחלו לרגע הזה.
חסכו פרוטה לפרוטה. הזמינו את כל המשפחה, חברים מכרים.
הכינו מאכלים משובחים.
התאורה מושלמת, הנרות שדלקו רק הוסיפו נופך מלכותי למקום שדמה
באותם רגעים לארמון.
האורחים הגיעו כבר כולם. לבושים חגיגי ומצפים לרגע המיוחל.
הכלה, יפה להפליא, מכוסה בהינומה של חששות. היא שבירה ופגיעה
הוא לא מתאר עד כמה, מילה אחת מיותרת מצידו, מעשה פזיז וכל היופי הזה
כל הקסם שלה, מתפוגג. הלוואי שידע לנהוג בה כראוי.
החתן עצם את עיניו, גם הוא חושש, הוא נזכר איך היא הצהירה בפניו שלא
תזכיר לו דבר וחצי דבר על עבודתו וכספו. הוא עובד קשה מאוד ביום יום
ותנאי זה חשוב לו. היא הבטיחה. מצד שני הוא יודע עד כמה קשה לו
כל ההתחייבות הזו, אמרו לו שהיא ׳מיוחדת׳.
האות ניתן והחתן הזמין בשירה את כלתו.
שושבינים מתוקים וחמודים כמלאכים החזיקו בקצות השמלה הלבנה והתקדמו לאט
כשפניהם אל החופה.
כוס הקידושין הורמה. הס הוטל בזמן הברכות. הקהל נעמד וענה ׳אמן׳.
׳הרי אתם חתן וכלה׳ הכריז הכרוז בחגיגיות: ׳ישראל וכלתו השבת- זוג׳
מזל טוב! ..או בעצם שבת שלום.
נכתב לפני 9 שנים
תנינים מחייכים באיכילוב
הבן מתלונן על כאבים. עוזבים את הכל
נכנסים בשערי בית הרפואה הגדול.
שרשרת החיול מתחילה: מיון, בדיקות, צילומים,
ההמתנות, אני מבחין באנשים
דרי המקום, על כסאות גלגלים, ראש חבוש, עין סתומה,
כולם בפיג׳אמות מרושלות.
דווקא הישראלי הממוצע מזכיר לי שגם פה יש חיים, גם פה
יש תור (בשביל לעקוף), יש אחראית משמרת (שיהיה ממי להיפגע),
שיחות טלפות וולגאריות בשלוש לפנות בוקר, לכל מי שרק רוצה לשמוע
את החדשות איך שאילן שלה החליק מהטוסטוס.
דבר אחד עולה לי בראש: אני לא שייך לפה. לא רוצה להיות פה. מתי זה יגמר?
בסוף מגיעים לאיזה רוסי. כשראה אותי ואת בני, הוא הרכין את משקפיו לחצי תורן
וכאילו קלט את מחשבות הבריחה שצצו במוחי,
עשרה יום בן שלך צריך פה לחיות מאושפז, אנטיביוטיקה לווריד,
שלא תחשוב אפילו על לצאת מפה.
הוא נעץ בנו מבט והוסיף, זה יכול להיות חמור מאוד,
זה יכול להתפשט לעצם.. ואז.. היו לנו מיקרים..
למה לא מלמדים אתכם פרזנטציה? חשבתי לעצמי.
מה אתה עדיין בק.ג.ב.? שבע שנים רפואה, שלוש שנים
התמחות. קורס קטן שילמד אותך סה״כ לחייך.
תגידכך: זה שכיח, שום דבר, עשר ימים כאן איתנו בכיף,
משחקים, יוצאים קצת משגרה, זמן להשלמות עם הילד,
חוויה סה״כ. עוד שבועיים הוא נרשם לקיקבוקסינג, עלי.
איזה תמימים הילדים! מה הכי מפחיד אותנו המבוגרים במקומות האלו?
שיבוא איזה רופא ויקח אותנו לצד ויגיד לנו איזה שם
באנגלית חשוך כזה, וושתוצאות הבדיקה חיוביות (כלומר, סוף העולם).
הדבר שהכי מפחיד את הילד זה הזריקה. הדמות האימתנית של האחות
עם הסינר, ידה מופנית כלפי מעלה ומחזיקה מזרק ענק ומחפשת אותו.
זה גם הרגע בו ההורה שלו בוגד בו ומסייע לאוייב בשעת מלחמה.
(האחות עם המזרק). טראומה כפולה, גם לו, גם לי.
באשר לאחות? טראומה? אם היא מסתדרת ביום יום עם הרוסי הזה, גם שבי
בסוריה קטן עליה.
הילד שלי, מעבר לזריקה, זה עוד מקום לרבוץ בו,
לראות את התכניות ולקבל ממתקים.
דחסו אותנו בחדק קטן עם עוד משפחה, נחמדים דווקא, באמת, אבל,
ילדה בת 13 שברגע שהיא התאוששה, זהו. עליה לרגל, כל החמולה,
דודות, סבתות, אחיות, חברות, חברות של אחיות, פטפטת אין סופית!!
ווילון כחלחל ודק מפריד בין החלק שלנו לשלהם.
והוא יוצר אשליה של פרטיות. הם נכנסו לי לנבכי נשמתי!
אני לא מכיר אותם, אין לי הרבה מן המשותף איתם, לכשנצא לא נתראה איתם יותר לעולם ועד, עכשיו, כל פיפס שעולה בדעתן הטהורה
ממלא את חלל החדר
ופותח לי את מגירת מחשבות ההישרדות. עשרה ימים!
בעוד שאני ובני מנהלים כאן שיחה רגועה די ברמזים, שם, מלחמת עולם.
אין מסננת, צחוק פרוע, מילים גסות, מוסיקה מהטבלט, ולקינוח כל לילה
זעקות האימה מהזריקה, נו, גם היא ילדה.
מידי פעם הזעם עולה לי לראש ואני מסתכל על הווילון, מקום בו
הם מרעישות, ואני רואה ציור, שני תנינונים בייבי בצבע ירקרק על
הווילון. הם מחייכים תנין לרעהו. יש לב אדום באמצע.
ואני חושב, מי זה החולה רוח שצייר את החיה הכי מפחידה בעולם
על הוילון במחלקת ילדים באיכילוב?!
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
פניה הלבינו מאושר והיא התגלגלה מצחוק.
מסתכלת עליו במין הערצה מלמטה ומנסה
לשבות את מבטו.
גובהו המרשים, צבע גופו השחום, הגזרה המעוצבת,
הוא תמיד נראה מרוחק מה, דבר ששיווה לו
מראה אצילי. מרומם. כפיס העץ שבתקרת הדק.
הכפיס שלה.
״מה מצחיק כל כך?״ שאל.
״אתה!״ התגלגלה האבן למראהו
״מה מצחיק בי?״ היתמם, אך בעצם נעם לו, חיכה למחמאה.
בליבו הצר על המרחק ביניהם.
יש לה נמשים יפים לאבן שלו.
מעל שבע עשרה יחד. מקווה שלא יעשו שיפוץ בקרוב..
בניין עדי עד
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
חשבון נפש תחת כסא הכבוד
רגעים אחרונים
צעדים מבחוץ מתקרבים
בעודי מסלק
פירורים אחרונים של החטא
התיישבתי תחת כסאו,
התבוננתי
את האישיות הוא איבד
עם העולם התעסק
כל קרוב משפחה הוא הפך ללקוח,
איך התפתח לו כאן
מאדם אחד, לכל כך הרבה אנשים
ועדיין
הוא ללא סיפוק ומרגוע
הצעדים כבר בפתח
אולי חייבים, שמא חייב אני להם,
מאחורי הכסא,
הסתתרתי
אני יורד לרצפה
עם הלכלוך מתעסק
במקום בו אין חנופה אין מתקנאים
איך עבר לו הזמן
מיום האחד, לכל כך הרבה ימים
ולרוב
אנחנו בקושי עורף מתראים
הצעדים כאן בפנים
הדלת נסגרת
ואני רואה את עצמי נכנס,
נדרכתי
על הכסא שלי האני מתיישב
מחייך אלי את חיוכי
ואני צופה בזה ונוכח,
איך מאז אותה בראשית
נתת עצמך ודמותך למעני
ועכשיו
אליך חוזר
אותך אני אוהב
סוף
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הייתי ילד קצת שובב, אמצעי בין עוד ששה אחים ואחיות, ההורים עסוקים בטרדות הפרנסה, אנחנו עסוקים קצת ברחובות.
בבית הספר לא הייתי מהמצטיינים בלשון המעטה,
לרוב הייתי מוצא את עצמי מחוץ לשיעור בין ברצון בין בכפיה, מידי פעם גם הייתי נשלח הבייתה לכמה ימים וחוזר עם הבטחה מההורים שהפעם אני חוזר למוטב, וככה התנהלו ימי לימודי עד כיתה ז׳.
באותו היום ישבתי בכיתה, דווקא בשקט ובצייתנות, כאשר דלת הכיתה נפתחה לרווחה, והמנהל נכנס פנימה.
הוא נראה כמחפש אחר מישהוא, בדרך כלל כניסתו הייתה מגבירה את הדופק, בהרבה פעמים כניסה כזו שלו הסתיימה בזה שאני, מכל שאר הילדים יוצא איתו, בהמשך, מתחננן על נפשי, בעוד דמותו הנוגה והמיוסרת של אבי מרחפת אי שם בחלל חדרו.
בדרך כלל היו עיני מנסות לחמוק מעיניו בסיטואציה כזו, כמטוס המתמרן לברוח מטיל מבויית, אך הפעם ישבתי בזחיחות יודע שהשבוע היה חלק ונקי, הוא בוודאי אינו מחפש אותי, הרשתי לעצמי להיישיר מבט אל ה׳אויב׳.
לפתע אכן נח מבטו עלי, צמרמורת עברה בגווי.
הוא סימן לי באצבעו לקום ולבוא אליו. למרות שהתמרמרות עצומה עמדה לפרוץ מתוכי, קפאתי על מקומי כחיה המחכה לפקודה נוספת מהמאלף. בוא אחרי, הוא אמר בשקט. לא, הוא לא נראה כועס, הוא גם לא שמח והולך לצ׳פר אותי. תחושת כבדות התלוותה אלי בצאתי את החדר.
הוא לא דיבר איתי מילה.
הוא פתח את שער בית הספר וסימן לי לבוא אחריו. מחשבות רעות החלו מנשבות במוחי. אולי הוא זורק אותי מבית הספר? אולי החליטו לשים אותי בפנימיה כמו שאיימו עלי, ועכשיו התפנה מקום? נכנסנו למכוניתו. מידי פעם הוא הציץ לעברי במבט חטוף, לא מוכר. כבר הייתי מוכן שיכעס עלי שיזכיר לי את חטאי, אבל השתיקה הזאת, הרגשת המועקה.. רציתי לתלוש אותה כבר מהלב. הגענו לשכונה שלי והנה אנחנו נכנסים לרחוב שלי. אמא בטח בבית, חשבתי, מסדרת, מנקה, היא רגישה, אני לא רוצה שהמנהל יבוא ככה פתאום איתי הבייתה, זה יצער אותה, וגם, מה עשיתי?? אבא בעבודה בשעות הבוקר, בטח אני אחטוף ממנו כשישמע ויבוא, די. לא רוצה.
אני מסתכל על הבית, משהו שונה. ברגע הראשון פשוט ראיתי המולת אנשים, בעיקר נשים, הנכנסים ויוצאים, פניהם כבושות ברצפה, מסתובבים בחצר ביתינו.
המנהל יוצא ראשון מהמכונית, פותח את דלתי, אני יוצא. הוא שם ידו על כתפי, במין רוך.
מודעות בשחור לבן בכניסה לבית. הצצתי בהן בחטף. ליבי פג. שם אבי מתנוסס עליהם. לאא! אני ממאן להבין את מה שזה אומר. אני מתפרץ פנימה בינות האנשים, ומחפש אותו. להוכיח שזה לא נכון. מישהוא טעה. הוא יהיה שם על הכיסא שלו..כועס עלי..
הוא נפל מגובה רב. היה מתקין מזגנים. יהי זכרו ברוך.
השנה הסתיימה. טכס הבר מצווה היה מייסר יותר מאשר משמח. דודיי מצד אימי עזרו לה לארגן ובעיקר לשלם. היא כבר לא הייתה אדם חי.
הנטל של גידול הילדים וכלכלת הבית, נתנו בה את אותתם. אמנם מידי פעם היו גופים מסויימים ואירגוני צדקה מופיעים אצלנו, בעיקר לפני חג, חלקם תרם מצרכי מזון, חלקם תרם ביגוד אפילו השתדלו שהבגדים יתאמו למידותינו שהלכו וגדלו, אך אמא הייתה שבורה. כבר לא צחקה, כבר לא חייכה באמת. חיכתה בסבלנות לעת פקודתה.
אני, שהראש שלי כבר לגמרי לא היה נתון בלחשב איקסים וזוויות, גם לא דיקדוקי לשון פעלים ושרשים, יצאתי לגמרי מבית הספר ומהתואר שנקראתי בו די במקרה: ׳תלמיד׳.
עבדתי בתחנת דלק, מחפש דרכים לפצות את עצמי לגמור את החודש עם קצת כסף בכיס. מובן שכל השכר היה הולך לאמא, היא סירבה לקבל, אבל ידעה, אין ברירה. אני לעצמי, מצאתי דרך לדאוג לרווחה הקטנה שלי: בהתחלה הייתי מבקש סיגריות מהנהגים, טיפים, לפעמים לוקח שלא מדעתם כשהם יצאו לשירותים, ולפעמים איזה שטר או ארנק שנשאר לתומו היה מוצא דרכו אלי, נו, זה היה אז, בעידן שלא היו המצלמות בכל מקום.
יום אחד, חנתה מכונית קצת ישנה, טרנטה בתחנה. היה אדם דתי, מזוקן בערך בשנות הארבעים לחייו, ביקש לתדלק, שירותים, הראתי לו.
במושבו האחורי, היה תיק עבה, שחור. פתחתי את הדלת במיומנות, בעוד אני מסדר את ידית הדלק לתוך החור. הלכתי עם התיק והשלכתי אותו אחר השיחים.
בערב כשיצאתי חזרה הבייתה, לקחתי אותו איתי, והעלמתי אותו במחסן בחצר.
למחרת בבוקר, פתחתי אותו וראיתי שטר חמישים שקל, חוץ מזה לא היה בו כלום, פרט ליומן עב כרס שהיו כתובים בו כל מיני שמות וכתובות.
הגיע חג הפסח. אני ניקיתי וסידרתי את החצר והמחסן ומצאתי את עצמי מעלעל ביומן.היומן היה מחולק לשניים: צד אחד עם שמות ומספרים של סכומי כסף, בצד השני, שמות כתובות ופירוט של מצרכי מזון בגדים נעליים ועוד. חלק מסויים משמות המשפחות הכרתי, משפחות נזקקות שבוודאי מקבלים מזון תרופות ביגוד ע״י רישום ביומן זה. פתאום גיליתי את שם משפחתי, ולידו את שמות אחי ואחיותי, מידות בגדיהם נעליהם ואפילו את שמי ופרטי המלבושים שלי. סל מזון פעם בחודש ועוד. צמרמורת עברה בגופי.
ההכרה חלחלה במוחי בעוד ידי אוחזות בקצות היומן. הבגדים שאני לובש כעת, הנעליים מספר 41, הכל ממנו. הכל כתוב. זעה קרירה החלה מבצבצת במצחי. בתוכי סערה: מצד אחד הרגשתי נבזה, קודר, מצד שני זהו איתות של משהו, מין השגחה כזו, יד נעלמת ששלחה את היומן דווקא אלי. קצה אור בחיים האלה? אבל גנב אני, צעיר אמנם. אבל בצד של הרעים. כמה נזק עשיתי עם גניבת התיק הזה.. איזו בושה, איך אוכל להחזירו?
החלטתי החלטה, מסוג ההחלטות של המבוגרים, ללכת על הכואב. להחזיר לו התיק. אך לא רק, אלא גם לעזור בעצמי לנזקקים. להיות בצד של הטובים.
קבעתי איתו פגישה. הוא לא כעס עלי. החזרתי לו את הכל. הוא אפילו אמר תודה.
שנים עברו מאז, אימי עליה השלום נפטרה. התחתנתי וישנם כמה זאטוטים בביתינו. אני מנהל גמ״ח עניפה בישובים בעלי אוכלוסיה מוחלשת. נדמה לי שגם המנהל נפטר. אני מקווה מאוד שעכשיו, באסיפת הורים למעלה הם שומעים עלי גם קצת דברים טובים.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
בפסיעות כושלות, לעבר דלת ביתו,
בלב כבד, בידו האחת תופס את תיקו השחור
ובשניה אוחז בידית ופותח.
רק אתמול הוא נאלץ לישון בחוץ בקור.
כבר לא יכול היה לסבול את המצב בבית,
איזו חוסר התחשבות.
מקווה שהפעם יקבל קצת יותר אמפטיה. כמה סבלנות נדרשת בבית הזה. מקווה הפעם להצליח.
הדלת נפתחת, הוא עומד בפתח, מתקבל בקרירות,
בעין בוחנת. אף אחד לא מזמין אותו פנימה. הוא נכנס.
כולם עסוקים בשגרה, בעבודות הבית. הוא עמד כך, מנסה למשוך אליו איזה מבט של חמלה.
לא. שוב אין יחס.
ליבו נמשך בגעגועים לימים הראשונים, הכל היה נראה וורוד אז בהתחלה, שהיו כל כך צעירים, כה חסרי ניסיון..
זהו. ליבו נחמץ, את הלילה הזה אעביר בחוץ. שוב, לבד.
לפתע, נזרקה בחלל הסלון הערה, בבדיחות, אבל קצת עוקצנית, מילה שמשתמעת בכמה אופנים.
הוא נדרך. הושיט ידו אל התיק והחל להוציא את כלי אומנותו. ליבו החל להתחמם קמעה, אולי בכל זאת אשאר קצת הלילה.
הוא החל פורט על רגשותיהם של בני הזוג שלו, בידי אומן הזכיר להם את חסרונותיהם.
הלהט בסלון החליף את האווירה הרגועה שהיתה בתחילת הערב. הוא החל לנגן בקצב.
פנקסים נפתחו, החשבונאות במיטבה.
לשמע הפיזמון, המילים הדוקרות, המשפילות, חייך לעצמו, זהו, אני מטעין.
כביקיצת חלום, החלה לחדור אט אט להכרתם שהם שבויים. פיהם כבול. שוב נפלו בפח. תחת איום. כל רגע המצב יכול להתלקח ללא שליטה.
צורבת הרגשתם, מתנפצת אל מול צור אהבתם.
מבטו מבוייש. ״סליחה״.
״גם אני מצטערת, סליחה״.
״אז..סולחת?״
״כן, ואתה?״ ״בוודאי״.
עיניהם ברקו בגיל.
זהו. חשב, הפעם סיימתי. מבטו מכונס, פתח את הדלת,
שוב אאלץ להעביר את הלילה לבד, בקור. אבל בעצם..הציץ שוב בבני הזוג שלו..הצלחתי.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
הלכתי אחרי אבא. האבנים העגולות להטו בכפות רגלי.
אבא נכנס מלוא גופו למים. תלתליו השחורים נרטבו, בהקו.
הנחל רחש, כמספר על אירוע מיסתורי שקורה לו לאחרי העיקול.
התרגשות. רגלי כבר בתוך המים הקפואים.
אבא התמקם במרכז הנחל, בקטע העמוק.
איזה חזק אבא! אני קופץ על חזהו החשוף.
עצי תאנה אדירים מצילים עלי ועל אבא.
ריחם המשכר הולך עמי כל חיי.
כיום, אני אדם מבוגר, אב לילדים בעצמי.
אבי שיהיה בריא, כבר תשוש כח, אחרי אירוע מוחי.
דמותו שפופה, שיערו לבן.
הרבה מים עברו בינינו מאז. אני כבר לא הולך אחריו,
כבר לא קופץ. הוא יושב. אני מנשקו על ראשו.
אך עד היום, אני תר ומחפש אחר הנחל הזה, רחש המים.
ולפעמים כשאני עובר לידה, ליד עץ התאנה ומריח את ריחה
המשכר, חוצה הזמנים, אני נזכר.. אבא הגדול שלי.
נכתב לפני 9 שנים ו-1 חודשים
תתקדם
ידיך המושטות
אבא צועקות
יש בינינו ברית
זמן המפגשים
את המתנה שלי, קושר
לכסא המכונית
הזמן בי דוחק
למלא את התוכנית
אז אבא תעצור!
אלו הרגעים שלנו
גם לי הזמן יקר
נמלא אותו, שנינו
חושב אני, עלייך
איזה אבא לך יהיה
משכיל ומלומד
או אפור וסתם שוטה
דרך כוונות
רואה את העולם
תתקדם! צועק הקול
הכל, כבר מסומן
את המפגש שלי, קושר
לכסא העבדים
השוט אלי מונף
גם לזמן ישנה תוכנית
אז אבא תעצור.
בוא תציל את שנינו
תתגבר, אתה גדול
אף אחד עליך לא יכול
חושב אני עלינו
איזו משפחה נהיה
נסיכים של החיים
או חיה מהיד לפה
מגיעים אל היעד
גן הילדים
עיניה מביטות בי
אני משפיל את מבטי
אז אבא תעצור
תסמן גם אותי
מהזמן אל תפחד
אתן לך משלי
תתקדם, לוחש הקול
תפתח את האופקים
תעצור, רק לרגע
תהנו מהחיים..
(-;
נכתב לפני 9 שנים ו-6 חודשים
הממחטה הישנה
את רגעי הקירבה אינני שוכח
כשסבא את הסיפור לפתע קוטע
מביט בי במבט בוחן
ומהכיס אותה הוא מוציא ופותח
פסים כתומים וירוקים נפרסים
ואת התכולה שבתוכה מגלים
שבבי חיים כמו ניצוצות
ואת המבט מהתוכן להסיר לא נותנות
@
״פעם נכדי, כשהייתי קטן
לא היו עושים מיזה עניין
את הדמעות היו מנגבים
ואת העבודה ממשיכים״
״את האמת אחד לשני היו אומרים
גם אם זה לא היה כל כך נעים
יחד כואבים יחד צוחקים
וחברים טובים היינו נשארים״
@@
״העולם של פעם נשמע שיעמום
נהניתם לשרוד ולא עשיתם כלום
אנחנו לא כמו שאתם חושבים
דור ריק מתוכן, ילדים חצופים״
״את כל הריגושים, אנו רוצים
כאן ועכשיו, לא כדי להחתם בספרים
עבור זה אנו מוכנים מזומנים
לטוס למרחקים ולקפוץ מצוקים״
@@
״נכדי חביבי, אילו הייתי צעיר היום
עדיין הייתי מתרגש מלקטוף תפוח אדום
לתת אותו בביקור חברים
או לאבל׳ה ואמל׳ה שלי שכל כך חסרים״
״אינני צריך לטפס על הרים עבור ריגושים
אותם קיבלנו מחברים וקרובים
לא בלחיצת כפתור היינו נפגשים
אלא מתוך חיבוקים ונישוקים״
@@
״אך סבא יקר, תראה מה מיכם יוצא
דור שיש לו הכל אך אינו מרוצה
בכל זאת משהוא אצלכם היה חסר
אחרת לא היינו מחפשים במקום אחר״
״אחר האושר המושלם, אנו רצים
אף שעל איכות ועדינות, בדרך מוותרים
מאמינים שאותו להשיג אפשר
כעת ומיד, ממש, לא מחר״
@@
״נכדי אהובי, אם בדרך זו אתה הולך
אני רק ממך רוצה לבקש,
לאחרי שאת העולם אתה הופך
אל תשכח גם אותי לחפש״
״כאשר אל הסוף תגיע
תשמור מקום להתחלה ביציע
הגיעה העת את המציאות לקבל
ואת הממחטה הישנה לקפל״
@
העולם היום הוא חד פעמי
מלבד הזכרונות שלך ושלי
אותם אני מייצר עכשיו
לשכאגדל זו תהיה תכולת הממחטה שלי
ניר
נכתב לפני 9 שנים ו-7 חודשים
