תנינים מחייכים באיכילוב
הבן מתלונן על כאבים. עוזבים את הכל
נכנסים בשערי בית הרפואה הגדול.
שרשרת החיול מתחילה: מיון, בדיקות, צילומים,
ההמתנות, אני מבחין באנשים
דרי המקום, על כסאות גלגלים, ראש חבוש, עין סתומה,
כולם בפיג׳אמות מרושלות.
דווקא הישראלי הממוצע מזכיר לי שגם פה יש חיים, גם פה
יש תור (בשביל לעקוף), יש אחראית משמרת (שיהיה ממי להיפגע),
שיחות טלפות וולגאריות בשלוש לפנות בוקר, לכל מי שרק רוצה לשמוע
את החדשות איך שאילן שלה החליק מהטוסטוס.
דבר אחד עולה לי בראש: אני לא שייך לפה. לא רוצה להיות פה. מתי זה יגמר?
בסוף מגיעים לאיזה רוסי. כשראה אותי ואת בני, הוא הרכין את משקפיו לחצי תורן
וכאילו קלט את מחשבות הבריחה שצצו במוחי,
עשרה יום בן שלך צריך פה לחיות מאושפז, אנטיביוטיקה לווריד,
שלא תחשוב אפילו על לצאת מפה.
הוא נעץ בנו מבט והוסיף, זה יכול להיות חמור מאוד,
זה יכול להתפשט לעצם.. ואז.. היו לנו מיקרים..
למה לא מלמדים אתכם פרזנטציה? חשבתי לעצמי.
מה אתה עדיין בק.ג.ב.? שבע שנים רפואה, שלוש שנים
התמחות. קורס קטן שילמד אותך סה״כ לחייך.
תגידכך: זה שכיח, שום דבר, עשר ימים כאן איתנו בכיף,
משחקים, יוצאים קצת משגרה, זמן להשלמות עם הילד,
חוויה סה״כ. עוד שבועיים הוא נרשם לקיקבוקסינג, עלי.
איזה תמימים הילדים! מה הכי מפחיד אותנו המבוגרים במקומות האלו?
שיבוא איזה רופא ויקח אותנו לצד ויגיד לנו איזה שם
באנגלית חשוך כזה, וושתוצאות הבדיקה חיוביות (כלומר, סוף העולם).
הדבר שהכי מפחיד את הילד זה הזריקה. הדמות האימתנית של האחות
עם הסינר, ידה מופנית כלפי מעלה ומחזיקה מזרק ענק ומחפשת אותו.
זה גם הרגע בו ההורה שלו בוגד בו ומסייע לאוייב בשעת מלחמה.
(האחות עם המזרק). טראומה כפולה, גם לו, גם לי.
באשר לאחות? טראומה? אם היא מסתדרת ביום יום עם הרוסי הזה, גם שבי
בסוריה קטן עליה.
הילד שלי, מעבר לזריקה, זה עוד מקום לרבוץ בו,
לראות את התכניות ולקבל ממתקים.
דחסו אותנו בחדק קטן עם עוד משפחה, נחמדים דווקא, באמת, אבל,
ילדה בת 13 שברגע שהיא התאוששה, זהו. עליה לרגל, כל החמולה,
דודות, סבתות, אחיות, חברות, חברות של אחיות, פטפטת אין סופית!!
ווילון כחלחל ודק מפריד בין החלק שלנו לשלהם.
והוא יוצר אשליה של פרטיות. הם נכנסו לי לנבכי נשמתי!
אני לא מכיר אותם, אין לי הרבה מן המשותף איתם, לכשנצא לא נתראה איתם יותר לעולם ועד, עכשיו, כל פיפס שעולה בדעתן הטהורה
ממלא את חלל החדר
ופותח לי את מגירת מחשבות ההישרדות. עשרה ימים!
בעוד שאני ובני מנהלים כאן שיחה רגועה די ברמזים, שם, מלחמת עולם.
אין מסננת, צחוק פרוע, מילים גסות, מוסיקה מהטבלט, ולקינוח כל לילה
זעקות האימה מהזריקה, נו, גם היא ילדה.
מידי פעם הזעם עולה לי לראש ואני מסתכל על הווילון, מקום בו
הם מרעישות, ואני רואה ציור, שני תנינונים בייבי בצבע ירקרק על
הווילון. הם מחייכים תנין לרעהו. יש לב אדום באמצע.
ואני חושב, מי זה החולה רוח שצייר את החיה הכי מפחידה בעולם
על הוילון במחלקת ילדים באיכילוב?!
הבן מתלונן על כאבים. עוזבים את הכל
נכנסים בשערי בית הרפואה הגדול.
שרשרת החיול מתחילה: מיון, בדיקות, צילומים,
ההמתנות, אני מבחין באנשים
דרי המקום, על כסאות גלגלים, ראש חבוש, עין סתומה,
כולם בפיג׳אמות מרושלות.
דווקא הישראלי הממוצע מזכיר לי שגם פה יש חיים, גם פה
יש תור (בשביל לעקוף), יש אחראית משמרת (שיהיה ממי להיפגע),
שיחות טלפות וולגאריות בשלוש לפנות בוקר, לכל מי שרק רוצה לשמוע
את החדשות איך שאילן שלה החליק מהטוסטוס.
דבר אחד עולה לי בראש: אני לא שייך לפה. לא רוצה להיות פה. מתי זה יגמר?
בסוף מגיעים לאיזה רוסי. כשראה אותי ואת בני, הוא הרכין את משקפיו לחצי תורן
וכאילו קלט את מחשבות הבריחה שצצו במוחי,
עשרה יום בן שלך צריך פה לחיות מאושפז, אנטיביוטיקה לווריד,
שלא תחשוב אפילו על לצאת מפה.
הוא נעץ בנו מבט והוסיף, זה יכול להיות חמור מאוד,
זה יכול להתפשט לעצם.. ואז.. היו לנו מיקרים..
למה לא מלמדים אתכם פרזנטציה? חשבתי לעצמי.
מה אתה עדיין בק.ג.ב.? שבע שנים רפואה, שלוש שנים
התמחות. קורס קטן שילמד אותך סה״כ לחייך.
תגידכך: זה שכיח, שום דבר, עשר ימים כאן איתנו בכיף,
משחקים, יוצאים קצת משגרה, זמן להשלמות עם הילד,
חוויה סה״כ. עוד שבועיים הוא נרשם לקיקבוקסינג, עלי.
איזה תמימים הילדים! מה הכי מפחיד אותנו המבוגרים במקומות האלו?
שיבוא איזה רופא ויקח אותנו לצד ויגיד לנו איזה שם
באנגלית חשוך כזה, וושתוצאות הבדיקה חיוביות (כלומר, סוף העולם).
הדבר שהכי מפחיד את הילד זה הזריקה. הדמות האימתנית של האחות
עם הסינר, ידה מופנית כלפי מעלה ומחזיקה מזרק ענק ומחפשת אותו.
זה גם הרגע בו ההורה שלו בוגד בו ומסייע לאוייב בשעת מלחמה.
(האחות עם המזרק). טראומה כפולה, גם לו, גם לי.
באשר לאחות? טראומה? אם היא מסתדרת ביום יום עם הרוסי הזה, גם שבי
בסוריה קטן עליה.
הילד שלי, מעבר לזריקה, זה עוד מקום לרבוץ בו,
לראות את התכניות ולקבל ממתקים.
דחסו אותנו בחדק קטן עם עוד משפחה, נחמדים דווקא, באמת, אבל,
ילדה בת 13 שברגע שהיא התאוששה, זהו. עליה לרגל, כל החמולה,
דודות, סבתות, אחיות, חברות, חברות של אחיות, פטפטת אין סופית!!
ווילון כחלחל ודק מפריד בין החלק שלנו לשלהם.
והוא יוצר אשליה של פרטיות. הם נכנסו לי לנבכי נשמתי!
אני לא מכיר אותם, אין לי הרבה מן המשותף איתם, לכשנצא לא נתראה איתם יותר לעולם ועד, עכשיו, כל פיפס שעולה בדעתן הטהורה
ממלא את חלל החדר
ופותח לי את מגירת מחשבות ההישרדות. עשרה ימים!
בעוד שאני ובני מנהלים כאן שיחה רגועה די ברמזים, שם, מלחמת עולם.
אין מסננת, צחוק פרוע, מילים גסות, מוסיקה מהטבלט, ולקינוח כל לילה
זעקות האימה מהזריקה, נו, גם היא ילדה.
מידי פעם הזעם עולה לי לראש ואני מסתכל על הווילון, מקום בו
הם מרעישות, ואני רואה ציור, שני תנינונים בייבי בצבע ירקרק על
הווילון. הם מחייכים תנין לרעהו. יש לב אדום באמצע.
ואני חושב, מי זה החולה רוח שצייר את החיה הכי מפחידה בעולם
על הוילון במחלקת ילדים באיכילוב?!