לולון

לולון

בת 14 מהעולם שלה




» דירגה 11 ספרים
» כתבה 6 ביקורות
» יש ברשותה 3 ספרים
» מוכרת 0 ספרים
» נרשמה לסימניה לפני שנתיים ו-4 חודשים
» ביקרה לאחרונה בסימניה לפני 4 חודשים
» קיבלה 8 תשבחות לביקורות שכתבה

» כל ההתכתבות שהיתה ביניכם

» סופרים מועדפים
» הספריה העירונית ירושלים

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות


לפני שנתיים ו-4 חודשים
» סיפור יפה! (סיפור שכתבתי) כותבת
ביקורות ספרים:

מוצגות 6 מבין 6 הביקורות שנכתבו. הצג את כל הביקורות

זה ספר מרתק! קראתי אותו כל היום ולא הצלחתי לשכוח אותו. חיכיתי כלכך לרדופה וכשנודע לי שיהיה לנו אותו בבית אני לא יכולה לתאר... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


זה ספר לא צפוי אבל זה כלכך טוב! גם אם יש שם קצת דברים מחליאים. אני קוראת את הספרים האלה למרות שאני בת 12 (למי זה אכפת? (: ) בגל... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


איזה ספר מדהים!!!! הוא מותח ישר מהפרק הראשון, גם אם לא מבינים הרבה מרגישים שצריך להישאר. אני לפחות. יש כאלה שיחלקו עלי יש כ... המשך לקרוא
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


ספר מרתק!!! קראתי אותו לפני שנים ואני זוכרת לפחות שבע שמניות מהספר. לעומת זאת הסרט מעוות לחלוטין ודילגו על חצי ספר שם! זה מ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


כותבת הכל בתור סופרת לעתיד לפני שנתיים (כיתה ד') הייתי בספריה ב'קודש הקודשים'(מדור סיפרי הפנטסיה) וראיתי את הספר הזה מסתכ... המשך לקרוא
קורא אחד אהב את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים


כשאני מבקרת בקניון אני לא יכולה שלא להכנס לחנות ספרים. נכנסתי לחנות וראיתי את הכריכה הקודרת שלא יכולה שלא למשוך את רוב או... המשך לקרוא
5 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת
לפני שנתיים ו-4 חודשים




לולון עוקבת אחרי
עוקבים אחריה
מתוך הפורומים:

מוצגות התגובות האחרונות בלבד. הצג את כל התגובות

לפני שנתיים ו-4 חודשים
» סיפור יפה! (סיפור שכתבתי) כותבת
טוקבקים על ביקורות ספרים:
פינת היצירה:

מוצגים הסיפורים והשירים האחרונים בלבד. הצג את כל הסיפורים והשירים

פוסעת וצועדת בתוך שבילים ריקים
מרימה את מבטי למעלה לשחקים
דמעות אמיתיות מתוך הלב אני בוכה
אין לי סימן או פצע
אך יש לי הוכחה




--שיר ישן שכתבתי--
נכתב לפני שנה ו-9 חודשים
מירו שכבה על גבה באמצע שדה פתוח. עשבים קלילים, מזן שמירו לא ראתה מעודה, ריחפו סביבה. היא קמה. במרחק מה ממנה, שכבו על גבם כל הילדים האחרים. חלקם קמו גם הם.

לבסוף, כל המתחרים עמדו במעגל בשדה הצהבהב.

"מה עושים עכשיו?" שאלה ריקי. היא לא נהנתה מהעובדה שננטשה בשדה.

"בואו נראה," קלימורטרה פתחה את תיק והחלה לחטט בו. "הנה."

היא שלפה גזייה קטנה, שקית קפה ושקיקונים של תה. כולם היו ארוזים בשקית משי עם קופסת עוגיות בפנים. הם הדליקו את הגזייה ושפכו לשם מים, שג'ימון מצא בתיקו, והכינו קפה.

"מישהו רוצה תה במקום הקפה?" שאלה קלימורטרה.

"כן.." הנהנה אסל ושוב הפנתה מבטה.

לאחר שהם חיסלו את העוגיות, את הקפה ואת התה, הם שוב נשארו אבודים במרחב.

"הי! לאן אסל הולכת!" צעק דנג'. "אסל! תחזרי!"

"כן, בואו נרדוף אחריה!" אמרה ריקי בציניות.

"רעיון מצוין," אמר ג'ימון. הם החלו לרוץ והרגישו קלילים מתמיד. מירו ממש קפצה קפיצות רחבות בתוך העשבים הצהובים המרחפים ואז היא החלה לרחף בעצמה.

"הי! תראו אותי!" צעקה מירו אל חבריה לקבוצה שעל הקרקע. היא רכזה את כל כוחותיה במחשבה, וטסה לכיוון אסל. אסל המשיכה ללכת, שמלתה התנופפה ברוח הקלה. עד מהרה, הדביקה אותה מירו ואז נחתה מולה, וחסמה לה את הדרך.

"עצרי!" אמרה מירו. "לאן את הולכת?"

"אני?" שאלה אסל, כמעט בלחישה. "אני מרגישה את הכיוון, זה לשם."

היא הצביעה למקום שאליו התקדמה. באופק, נראו קווי מתאר של כרכרה שסוסים היו רתומים אליה.

"מה קרה?" אמר ג'ימון, שהגיע עם כל השאר. "לאן?"

"לשם," אמרה מירו. "אסל 'מרגישה את הכיוון'. יש שם איזו כרכרה, בואו!"

מירו ריכזה את כוחה, וזה היה אפילו יותר קל מהפעם הקודמת. היא נסקה אל-על והרגישה את הרוח על פניה. היא התקדמה במהירות הבזק אל הכרכרה.

היא נחתה לידה. תוך כמה דקות, הגיעו גם שאר הילדים, אך הם לא התנשפו כלל.

"חשבתי שייקח לכם יותר זמן." אמרה אישה יפה שחורת שיער, שישבה בתוך הכרכרה. "אני הלן אנרומיי, עלו בבקשה."

הם עלו על הכרכרה והתחילו לנסוע.

הכרכרה טסה במהירות כזאת שהילדים נהדפו לאחור בכוח. השטחים התחלפו בחלון כה מהר, עד שהם לא הצליחו להסתכל על הפרטים. בעיקר היו שדות כמו השדה הצהוב, רק שהם היו בצבעים שונים והשדה עצמו היה עם צמחים שונים.

כאשר הם חלפו על פני שדה גדול במיוחד, שעטף אותם מכל הכיוונים, הם ראו שהוא מורכב מעצים קטנים ושמנים, שרק בחלקם העליון הזדקרו בחוסר סדר עלים כחולים ענקיים, כאילו הם הרגע קמו משינה ושערם הסתבך.

חושך החל מטפס מהמזרח. שדה ירוק, שדה אדום, שדה סגול - והכרכרה האטה למהירות סבירה. עכשיו כבר היה ממש חשוך. לפתע, כמו במטה קסם נגלה מולם מבנה ענק, ושני מגדלים מרכזיים צמחו משני צדדיו. דלת הכניסה הייתה בגובה ארבעה מטרים לפחות, והיא נראתה כמו גוש ענק של אור צהוב כתום בוהק. הלילה נצבע שחור והותיר רק את הכוכבים זוהרים מעט. הכרכרה נעצרה בפתאומיות ממש מול הכניסה, והילדים טולטלו בפראות וניסו להחזיק במשי שעטף את המושבים כדי לא לעוף. אסל מעדה ונפלה, ושערה נראה כמו מפל כסף המסתחרר סביבה.

"קחו את התיקים שלכם ועלו במדרגות. חכו ליד הכניסה."

נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
הם התחילו לרוץ בשלושת הרחובות הארוכים.

מירו שנאה לרוץ. תמיד אחרי חצי דקה של ריצה היא הייתה משתעלת וגונחת, והייתה לה מין צריבה בריאות. המקרה הזה לא היה שונה כלל. תוך חמש דקות מירו חשה באפיסת הכוחות הקרבה ובאה.

אך היא לא באה.

מירו לא הבינה את פשר הדבר. היא המשיכה לרוץ, והרגישה חופשיה בריצתה. היא הדביקה את דנג', שנראה שגם הוא נהנה לחוש את הרוח על פניו ואת הרחובות חולפים ביעף לידו.

כעבור זמן קצר עמדו מירו ודנג' ליד הגינה הציבורית, צמאים ומותשים. שניהם מיהרו לחפש ברזייה קרובה בכדי להרוות את צימאונם.

מיד אחרי שהסדירו את נשימתם, הבינו התאומים שאף אדם לא נמצא לידם. להערכתם, עברו בערך עשרים דקות מאז שהתחילו לרוץ, כך שעכשיו השעה הייתה אמורה להיות עשר בלילה. המפגש אמור להתחיל עכשיו.

לפתע נשמע קול פצפוץ רם. מירו ודנג' מיהרו לכיוון שממנו הגיע הקול, וראו ילדה בערך בת גילם, עם שיער ועיניים שחורות כפחם. עורה היה שחום והיא לבשה בגד שהזכיר את הבגדים של המצרים הקדמונים, מין סדין לבן וחגורה זהובה. לראשה ענדה נזר, מוזהב גם הוא, עגול עם עלים.

"תסלחו לי," אמרה הילדה במבטא קל. "אני פה מטעם עניינים חשובים."

"כמו מה?" שאל דנג' בחוסר נימוס.

היא הסתכלה עליו בעיניה העמוקות והחודרות. לפי מבטה, היה נראה שלא מצא חן בעיניה אופן לבושו של דנג', ובעיקר חוצפתו.

"העולם גדול," אמרה לבסוף. "תחטט בעניינים של אנשים אחרים." ואז היא נתנה לו מבט שסימן בברור: 'תשתוק, אתה לא יודע למה אתה נכנס'.

"נו, אז מבחינתי את מישהו אחר. מה את עושה פה? זה לא דבר רגיל שילדה שנראית כמו קליאופטרה מסתובבת באמצע הלילה בגינה ציבורית."

"הממ." צחקה הילדה צחוק קר. "השאלה האמיתית היא מה אתה עושה פה."

"אנחנו נמצאים כאן בגלל התחרות המטורפת בעננים ו..." אך הוא לא היה יכול לסיים את משפטו, כי מירו התנפלה עליו עם יד על פיו.

עיניה של הילדה התרחבו, והיא אמרה:

"הו, אני ממש מצטערת... לא היה לי מושג שאתם מהתחרות... גם אני באתי למפגש, אבל אני לא רואה פה אף אחד חוץ משניכם...."

היא הושיטה יד למירו, ודנג' קם בכוחות עצמו.

"אני קלימורטרה, שלום." אמרה. "באתי ממצרים."

"תסלחי לי, את באת מהאוויר." אמר דנג' וסובב את אצבעותיו במעגלים מסביב לראשו.

"לא, באתי ממצרים ונפרדתי מהורי היקרים ומכל הדברים הטובים שבחיי כדי להגיע למקום מדוכדך זה."

"מתי בדיוק נפרדת מהם?"

"לפני עשר דקות בערך." אמרה. האחים ההמומים פערו את פיהם.

"המטוס הכי מהיר בעולם, שיצא משימוש, דרך אגב, חצה את האוקיינוס האטלנטי תוך שלוש שעות. לא תוך עשר דקות." אמר דנג'.

קלימורטרה צחקה צחוק חם, שונה מהצחוק הראשון. "השתמשתי בפצפוץ, חמוד," אמרה והעבירה את אצבעה מתחת לסנטרו של דנג' כאילו הוא חתול אהוב.

דנג' רטן והרחיק את ידה מפניו. היא נסוגה במבוכה.

"פצפוץ?" שאלה מירו. דנג' גלגל את עיניו וחשב איזו אחות חנונית יש לו.

"קסם שעוזר לי להעביר את עצמי ממקום למקום." אמרה קלימורטרה. "ועכשיו, איפה חברי הקבוצה שלנו?"

"הנה," נשמע קול זר מאחוריהם.

הם הסתובבו בבהלה. מאחוריהם עמדו תאומים, בן ובת. הם היו לבושים בבגדי מעצבים. לבן היו מגפיים וז'קט עור והוא נראה קצת כמו בוקר. הילדה הייתה לבושה בשמלת משי דקיקה ולבנה, נעלי בבובה עדינות ושניהם נראו קצת כמו שתי דמויות שיצאו מ"ברבי" וקמו לתחיה. חוץ מהבעת פניהם, כשראו את שלושת החברים הנוספים לקבוצתם.

"השם הוא ג'וד," אמר הבן בקול מתנשא. "וזו ריקי. תסלחו לה, היא קצת שונאת... אממ... " הוא סרק במבטו את דנג'. "היא קצת שונאת אנשים שמתלבשים כמו הומלסים." הוא ירק את המילה האחרונה בבוז.

"אני קלימורטרה." אמרה, מתעלמת ממטח העלבונות שאמרו עיניהם של ג'וד וריקי.

"מירו ודנג'," אמרה מירו בקצרה ולא הוסיפה להביט בהם.

"אנחנו חמישה עכשיו," אמרה קלימורטרה. "מה שאומר שאמורים להגיע עוד ארבעה ילדים."

"כן..." אמרה ריקי ובחנה את הציפורניים שעל ידה. "אם הם יואילו בטובם לבוא."

מכונית מפוארת עצרה על הכביש שליד הגינה. הדלת הקדמית נפתחה וממנה יצא מר קרנד.

הוא פתח את הדלתות האחוריות ומשם יצאו ארבעת הילדים החסרים.

ראשונה יצאה ילדה צנומה. לא היו לה בגדים מפוארים, לא נצנצים ולא סיכות - והיא הייתה יפיפייה. שיערה הבלונדיני הגלי נפל על עיניה הגדולות בצבע אזמרגד, שהודגשו בזכות החיוורות של פניה. שיערה הגיע לה עד הברכיים. היא הסיטה אותו מאחורי אזנה וחייכה בביישנות. אחריה ירדו ילד בלונדיני נמוך וילדה שחרחרה, שמשערה נקלעו אלף צמות, בכל קצה צמה חרוז צבעוני בצבע שונה ממשנהו. אחרון ירד נער שחום. שיערו הפרוע והארוך מדי נפל על עיניו. שריריו היו מפותחים - הוא מה שנקרא 'חתיך', חשבה מירו.

הם עזרו למר קרנד להוציא תשעה תיקים עמוסים עם תוויות שם מאחורי המכונית, והניחו אותם ליד מירו, דנג', קלימורטרה, ריקי וג'וד. לאחר מכן, הם התיישבו על הארץ. חמשת העומדים התיישבו, ורק ג'וד וריקי נשארו.

מר קרנד הביא כיסא שנראה כמו אחד הכיסאות של המורים בבתי ספר, הניח אותו והתיישב עליו.

"מדוע אינכם יושבים?" שאל מר קרנד את התאומים המפונקים.

"אה, כן, קניתי שלשום חצאית שעולה, אולי, כמה עשרות דולרים, והרצפה הזאת מכוסה מסטיקים מעוכים. לא תודה," התלוננה ריקי.

מר קרנד הניף את ידו ושני כיסאות, זהים לשלו, התייצבו ליד ריקי וג'וד. הם התיישבו, ומר קרנד התחיל לדבר.

"טוב, אנחנו סוף סוף מתחילים במפגש." אמר. "סבב שמות בבקשה."

"מירו."

"דנג'."

"קלימורטרה."

"ג'וד."

"ריקי."

"אני... אסל..." אמרה הילדה הבלונדינית וחייכה שוב.

"מישה." הילד הבלונדיני לחש ותקע מבטו ברצפה.

"ניקה," אמרה הילדה השחרחרה.

"ג'ימון," אמר הילד השרירי. הוא העיף את שיערו מעיניו בתנועה חלקה וצחק צחוק מושלם.

"מצוין," אמר מר קרנד. "רואים את התיקים? לכל אחד תיק משלו. אתם הולכים לבית ספר קודם."

"מה???" צעק דנג'. "בחיים לא! באתי לתחרות כדי לא להיות בבית הספר, וגם ל... מטרות אחרות, ואני הולך שוב לבית ספר??"

" בית ספר," ענה מר קרנד, "שילמד אתכם לפתח יכולות כישוף. לכל שיעור יש תלבושת מיוחדת, עם צבע מיוחד, וכל אלה בתיק שלכם. וכמובן שמצורפים עוד אביזרים."

"אבל מה עם התחרות?" שאל מישהו.

"זו רק ההכשרה. אתם תצאו מיד אחריה לתחרות. ועכשיו, בואו נצא לרינבולנד. לכולכם יש את המסמכים?"

תשעת הילדים הנהנו ולקחו את התיקים שלהם.

"עכשיו, החזיקו ידיים."

"אתה לא בא אתנו?"

"אני לא מסוגל לעלות לרינבולנד בנסיבות מסוימות. כולם מחזיקים ידיים? חישבו על עננים, על שמיים, על שמש והכי חשוב - על קשת."

מירו חשבה על כל הדברים האלה ולפתע הרגישה שהיא מרחפת. ואז, כל גופה התפרק לחלקיקים - והיא נעלמה.
נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
עבר שבוע, והתאומים לא קבלו אפילו זכר לתחרות. אפילו לא מכתב. לא פתק. כלום.

"דנג', אני לא יודעת...." אמרה מירו בהיסוס. "אולי זאת מתיחה?"

"לא," ביטל דנג' את דבריה, למרות שידע שמה שאמרה יתגשם. "לגרונג'ים אין מספיק שכל כדי לחשוב על מתיחה טובה."

אבל מירו לא צדקה.

לפתע שרבב אלברט את ראשו המשעמם כתמיד לתוך ה"חדר" שלהם.

"המשרת שלכם אמר לפני שהוא הלך שהיום בעשר בלילה תצטרכו לצאת לגינה הציבורית שבסוף הרחוב הראשי. ואני לא מתכוון להסיע אתכם, רק שתדעו, ואני לא אתן לכם כסף למונית או לאוטובוס. בארבע אתם יוצאים מהבית שלי ולא חוזרים לכאן יותר, שמעתם אותי? עד ארבע אני לא רוצה אתכם זוחלים לי בין הרגליים."

הוא הוציא את ראשו החוצה וטרק את דלת הארון.

"מה נעשה?" שאלה מירו. "אנחנו צריכים לארגן תיק, וגם הגינה הציבורית ממש רחוקה... אנחנו צריכים לעבור חמישה עשר רחובות בשביל להגיע לשם!" מירו ספרה את הצרות על אצבעותיה. "ואין לנו מושג מה השעה! נינדנג'... אולי אתה תוכל ללכת לבדוק מה השעה ולגנוב דברים שאולי יהיו מועילים?"

"אין מה לגנוב, אבל אני מוכן לבדוק מה השעה," אמר דנג', ומרוצה מכך שאחותו לקחה את עניין הנינג'ה ברצינות סוף סוף, יצא דנג' על קצות אצבעותיו לבדוק מה השעה בשעון של המטבח.

אבל התברר, שהיום זה יום הניקיונות הידוע לשמצה של עירית גרונז', שבו היא לא יוצאת מהמטבח לרגע ומנקה אותו כל היום. ובאותו היום, הנינדנג' האגדי גילה שלא כלכך פשוט להתגנב למטבח של עירית.

לאחר רבע שעה של ניסיונות גילה דנג' מה השעה.

15:57.

דנג' טס למירו, וכשאחותו שמעה מה השעה, פניה הלבינו מרוב דאגה.

"טוב," אמרה מירו. "ממילא אנחנו הולכים מכאן תכף. אני אשפוך את הדלי של עירית על כל המטבח, וכשאף אחד לא ישים לב תגנוב שני בקבוקי מים ריקים ותבוא. אני אחכה לך בכניסה."

"טוב, אני מקווה שזה יעבוד."

זה לא עבד.

הדלי היה כבד למירו, אז היא פשוט הפילה אותו והציפה את הסלון. המים השפריצו על גיל ואריק שישבו על הספה מול הטלוויזיה. אלברט והנרי הגיעו מיד עם הצרחה של עירית, ובזמן שעירית ניקתה דנג' הצליח להשיג רק בקבוק אחד.

וכך, התאומים היתומים נבעטו את הרחוב.

"קדימה, בוא נמצא ברזייה ונמלא את הבקבוק."

הם מלאו את הבקבוק במים, ודנג' שתה ראשון. הבקבוק טפטף עליו.

היה בו חור.

הם התקדמו ברחובות המפותלים, בזמן שהשמש התקדמה מערבה מעל לראשיהם. הרחובות התרוקנו מאנשים.

לפתע מירו ראתה איש אחד. היא רצה אליו ושאלה:

"סליחה, אדוני? מה השעה?"

"תשע וארבעים," אמר האיש והלך לדרכו.

מירו הלבינה.

נשארו שלושה רחובות. וממש במקרה, אלה היו שלושת הרחובות הכי ארוכים בעיר.
נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
דנג' סקר את המסמך שלפניו.



תחרות רינבולנד הלאומית

לבחירת מלכות קשת

שלום תושב\ת רינבוגלות יקר,

מכיוון שאינך תושב\ת רינבולנד, אינך יודע\ת מהי רינבוגלות. משמעות המילה 'רינבוגלות' היא גלות מרינבולנד.

הנך הוזמנ\ת לתחרות מ"ק - מלכות קשת. תחרות מ"ק הלאומית של רינבולנד כוללת חוקים, ואם ברצונך להשתתף בה עליך לקרא אותם בעיון במסמך המצורף.







דנג' הוציא עוד מסמך מהניילונית שהגיש לו מר קרנד, והתחיל לקרא.



חוקי תחרות מ"ק הלאומית של רינבולנד

על כל משתתף\ת יש למלא את פרטיו במסמך השלישי.
אין לרגל במהלך התחרות אחרי הקבוצה השניה.
אין לגנוב רמזים, רעיונות כתובים או כל דבר אחר מסוג זה מהאויב.
אין לערער את בטחונו של אחד המשתתפים, בין אם הם מקבוצתך ובין אם לא.
אפשר לקבל עזרה מיצורים שתפגשו, אך נאסר לשאול אותם שאלות כגון: 'מה היעד הסופי?' וכדומה.
אין להתחצף או לנהוג בחוסר כבוד ובגסות עם שוכני רינבולנד - לא עם תושבים ולא עם יצורים.
בקרב, יש לנהוג בכבוד עם האויב.
יש לשמוע לכל החוקים.























דנג' הוציא מסמך שלישי מהניילונית. לפתע, אחרי שהתלהבותו שכחה מעט, הוא שם לב כמה הניילונית כבדה. גם את המסמך השלישי החל למלא.







מלא את פרטיך, מועמד

פרטים אישיים פרטי תחרות

שם: ­­­­­­­­­­­­­­­­­_____________ מס' קבוצה: ____________

שם משפחה: _______ מס' מועמד: ____________

שם אב:_______________

שם אם:_______________













"סליחה, מר קרנד?" שאלה מירו, שלאחר שקראה מעט, חזרה לעצמה. "אנחנו לא יודעים מי ההורים שלנו ו... את פרטי התחרות..."

אבל לא נשמעה תשובה. מר קרנד נעלם. כל משפחתם האומנת נעלמה. הם היו לבדם בסלון המצוחצח.

דנג' הביט על שולחן האורחים שעליו כתבו במסמכים.

"הי, מירו," קרא דנג'. "מה זה?"

על השולחן הונחה מעטפה שמנמנה.

מירו נטלה את המעטפה ופתחה אותה. בפנים היו ארבעה פתקים. בפתק הראשון היה כתוב:





מירו ודנג' הרמרס היקרים,

אני מצטער שעזבתי אתכם בלי לומר דבר, אך מוטל עלי לספר לעוד מועמדים על התחרות ועל אפשרותם לבחור. צירפתי כאן גם פתק לכל אחד, בו פרטי התחרות, ופתק אחר בו שמות הוריכם. אם התפעלתם מעט על עובייה של הניילונית שנתתי לכם, אז אל תיבהלו- כל שאר הדפים הם על התחרות, על השופטים, על המסלולים, על הרמזים ועל שלושת שלבי התחרות. אם תרצו, תוכלו לקרא אותם.

להתראות עד התחרות,

ג'ונרוס המילוס קרנד.

על שני הפתקים הבאים היה כתוב:

דנג' הרמרס מירו הרמרס

מועמד מס' 6 מועמדת מס' 8

קבוצה מס' 2 קבוצה מס' 2



ועל הפתק השלישי:







שם אב: מקרוס הרמרס

שם אם: ניקולה הרמרס



מירו ודנג' מילאו את המסמכים שלהם. מכיוון שבהוראות לתחרות, שאותן סירב דנג' לקרא ורק מירו קראה, היה כתוב שעליהם לשמור את המסמכים עד שיבוא שליח מהתחרות להכיר אותם עם קבוצתם וייקח אותם לרינבולנד. על כן, האחים שמרו על המסמכים מכל משמר, ולא נתנו לאף אחר מאחיהם המפונקים לגעת בדפים. וכך, חיכו מירו ודנג', האחים היתומים בעלי הכוחות הקסומים, לתחרות הגדולה.
נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
מירו קמה בבוקר לשמע צליל דפיקה חזק על דלת החדר שלה ושל אחיה, דנג'.

"מה?..." שאלה בנמנום.

"מה 'מה'? השמש עלתה, זה מה! כשהשמש עולה קמים. או שהנסיכה צריכה תנומה נוספת?"

"לא..." אמרה מירו ופיהקה. "פשוט... אההה..."

"יש ארוחת בוקר למטה, אז תרדי אחרי שתגמרי את הארגונים האינסופיים שלכם. אני לא אחכה כאן עד שעוד מעלתם האחים מירו ודנג' יצאו החוצה. או שגם את זה אתם רוצים שאעשה?"

"לא... אני אעיר אותו..."

מירו ודנג' הרמרס, תאומים בני ארבע- עשרה, היו יתומים מאז שזכרו את עצמם. העבירו אותם למשפחה אומנת והבטיחו שיתנהגו אליהם יפה אך החדר הגדול והמרווח שאפשר לדמיין ושהיה להם הוא אינו אלא ארון עץ קטן ורעוע במסדרון. אימם ואביהם החורגים, עירית ואלברט גרונז' התייחסו אליהם בחוסר כבוד מוחלט, ושלושת אחיהם הגדולים, הנרי, גיל ואריק לא ויתרו על שום הזדמנות להציק ולהרביץ לשניהם.

מירו אהבה ספרים ומוזיקה קלאסית, ולעומת זאת אחיה אהב משחקי מחשב, מוזיקה בסגנון רוק כבד וחוברות קומיקס. לא שהיו לשניהם הזדמנויות לזה. דנג' היה גאון במתמטיקה, בעוד מירו אהבה משחקי מילים.

מירו הזדחלה וניערה את דנג'.

"קום כבר, עצלן!" לחשה. "עירית תהרוג אותנו."

"מה!?" קפץ דנג'. "מה קרה? עירית הביאה מוציא להורג?"

"לא, היא תצרח עלינו עד שיישאר מאתנו עפר אם לא נקום בעוד דקה."

"אה," אמר דנג' ובאנחת רווחה צנח על הכרית שלו, או מה שהיה שם במקום כרית.

"במחשבה שניה, היא כן הביאה מוציא להורג. וגם גיליוטינה. זו שיטה כדי שנקשיב לה."

"נו טוב, אני קם..."

לפתע נשמעו צעדיה של עירית במסדרון.

"קמתם? אני לא אחכה לכם כל היום!"

"כן." אמרה מירו בשקט.

"מה אמרת שם? אני מצפה שתצאו עכשיו מהמאורה שלכם או שאין אוכל."

מירו ודנג' היו רגילים לאיום 'או שאין אוכל'. אבל הם לא פחדו, כי בלילה לא היתה שום בעיה להתגנב למקרר ולגנוב כל מה שהיה שם. ממילא אחר כך האשימו את השמן בין האחים, גיל, שהוא מרמה באמצע הדיאטה שלו.

"אנחנו כבר קמים..."

לאחר שהתלבשו הם יצאו מהארון. אך בחוץ שלושת האחים המבחילים עשו את התרגיל האהוב עליהם. הנרי, הבכור, החזק מבין השלושה, דחף בשתי ידיו את ראשיהם של מירו ודנג' חזרה לארון, וכשנסו לצאת חזרה הנרי סגר את הדלתות על ראשיהם ונמלט. בפניה מהמסדרון ארב להם גיל השמן, שנתן להם אגרוף, כל אחד בבטן, ודחף את שניהם קדימה. לאחר שהם נפלו, הוא התיישב עליהם, קם בקושי וברח. אריק, שהיה די טוב בכדורגל בגלל רגליו החזקות, בעט בשניהם ונמלט יחד עם אחיו הגדולים.

מירו קמה ומיששה את ביטנה בגניחה.

"חבורת מפונקים." מלמל דנג'. "אנחנו נחזיר להם יום אחד."

"לא, אנחנו לא נחזיר להם. פשוט... פשוט נברח, אני חושבת." אמרה מירו ושפשפה את ברכיה השרוטות. "או שנחכה שפתאום יאסוף אותנו איזה משהו."

דנג' כעס על מירו בגלל הרבה דברים, אבל הכי הרגיזה אותו העובדה שכל הדברים שמירו אומרת מתגשמים בצורה כל שהיא, בין אם לטובתם ובין אם לרעתם. גם מירו ידעה את זה. וכשדנג' ניסה גם להגיד משהו שייתכן שיתגשם מירו אמרה לא והציעה שמשהו אחר יקרה. ודווקא מה שהיא הציעה התגשם.

ואז שניהם שמעו יללות של שלושת האחים מן המטבח. ואז את קולה של עירית מצווח:

"מה עשיתם לילדים שלי, חזירים? בואו הנה מיד!"

הם התקדמו בחשש אל המטבח, שם ישבו שלושת האחים ויבבו בקולי קולות. לידם ישב אלברט ולגם מקפה הכי כהה שאפשר למצוא בכל העולם כולו, וקרא בעיתון הכי משעמם בכל העולם כולו.

"המלאכים שלי מספרים שהרבצתם להם מכות והכנסתם אותם לארון. אני רוצה לדעת מה זה אמור להבי..."

"מה?! נו באמת," אמר דנג'. "האף של גיל לא יכול להכנס למסדרון, אז כל הגוף לארון?"

"וגם," הוסיפה מירו, "אנחנו לא רוצים שהחדר שלנו יסריח מקיא של ממתקי גומי."

"אל תקטע אותי!" צווחה עירית. "מה זה אמור להביע?"

"בואי ואספר לך," אמר דנג' בחוצפה. "אנחנו יוצאים מהארון וטראח! הראשים שלנו שוב בפנים. אנחנו מנסים שוב לצאת והנקולס סוגר לנו על הראש את הדלתות. אחר כך אנחנו מנסים לצאת מהמסדרון ודובי עגלגלי מכניס לנו אגרוף בבטן ומפיל אותנו. אחר כך הוא יושב עלינו ואני הרחתי משהו שאני לא רוצה לזכור יותר כל החיים. הוא בורח, והכדורגלן רגלבוט שלכם מכניס לנו בעיטות ובורח. ואז כל חבורת החזרזירים בורחת ועושה הצגה אדירה ששני חלשלושים עם ידי מקלות מכניסים להם מכות רצח."

"כל פעם אותו סיפור," אמר אלברט בקול משעמם-מרוגז. "לכו לחדר שלכם."

הם הלכו לארון, בזמן שעירית צקצקה בלשונה.

"באמת, דנג'?" אמרה מירו בזמן שנכנסו. "באמת? הנקולס? מה זה בכלל?"

"מעניין איך שאת לא מקשיבה לי." אמר דנג'. "אני כבר שנים אומר הנקולס ואת לא אומרת מילה. הנקולס זה הנרי והרקולס ביחד."

"בסדר, שיהיה," אמרה מירו. "אבל דובי עגלגלי? רגלבוט? הם לא יתנו לנו ארוחות איזה חודש!"

"אבל אני נינדנג'! זה נינג'ה ודנג'. אני יכול לגנוב בלילה אספקה של שלושה ימים. את יודעת כמה פעמים כבר עשיתי את זה!"

"עשית את זה כי לא נתנו לנו אוכל באשמתך. ותפסיק כבר לחבר מילים ביחד. זה מחרפן אותי."

"זכותי!" אמר והוציא לשון.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת הבית. למרות שנאסר עליהם, הציצו מירו ודנג' דרך חריץ דק בדלת הארון.

לבית נכנס איש ומכובד, שהיה כל כך נקי שהיה קשה להסתכל עליו.

"שלום אדוני," אמר אלברט.

"אין לי זמן לנימוסים." אמר חד וחלק האיש.

אלברט צחק. "אתה פשוט מצחיק, אדוני." אמר. "תרצה לאכל משהו בביתנו הצנוע?"

"לא. אני לא מתלוצץ, אני כאן בגלל עניין חשוב מאוד."

"מה שתרצה, אדוני," אמרה עירית שהגיחה מהמטבח וקדה קלות.

"הראו לי את כל הילדים שנמצאים בביתכם."

"מתוקים, בואו הנה!" קראה עירית. "בואו."

מיד התייצבו שלושת האחים בשורה יציבה מול האיש כאילו היה מפקד בצבא.

"זהו? זה הכל?" אמר האיש בטון מאוכזב. "ידוע לי שיש כאן חמישה."

"מצטערים, כנראה טעיתם בכתובת," אמרה עירית.

"אני מעולם לא טועה." אמר האיש בטון מסוכן. "יש כאן חמישה ילדים."

דנג' החל להתפתל. מירו אחזה בו אחיזת ברזל כדי שלא יצא מהארון.

"לא, אתה טועה. אני אומרת לך, אני מכירה את הבית הזה יותר טוב ממך," המשיכה עירית בוויכוח.

"הראי. לי. את כל. הילדים." אמר האיש. מבטו היה כל כך מפחיד, עד שמירו הרפתה מדנג' והוא התגלגל החוצה מהארון.

עירית נשכה את שפתה. אלברט האדים. מירו התכווצה בארון.

"שקר." אמר האיש בנועם. ואז פנה אל דנג' ואמר: "מר קרנד, לשירותך, דנג' הרמרס. יש לך אחות, מירו הרמרס, אם אני לא טועה?"

"כן," אמר דנג' בקול צרוד.

מירו נתקפה בחילה. היא שנאה שהיו מסביבה אנשים שהיא לא מכירה אבל הם מכירים אותה. ראשה החל להסתחרר והיא התגלגלה מהארון.

"לכבוד הוא לי להכיר את שניכם, התאומים." אמר מר קרנד ועיניו צחקו. "גברת גרונז', אכפת לך להכין לנו מעט תה?"

אבל עירית עמדה נטועה במקומה. פיה היה פעור בזעקת זעם אילמת, ועיניה הצטמצמו לחריצים קטנים.

"גברת גרונז'," אמר שוב מר קרנד. "הכל בסדר?"

עירית התעוררה לפתע ואמרה, "כן, תה צמחים מיד, מיד..."

"נראה לי שהיא חטפה שבץ," אמר דנג' בלחש לאוזנה של אחותו. "היא אפילו לא יודעת שזה בשבילינו!"

מירו נעצה בו מבט זועם, והוא השתתק.

מר קרנד אחז בהם ודחף אותם אל הסלון המצוחצח של בית משפחת גרונז'. הוא הורה להם להתיישב על הספה הקבועה של הנרי, גיל ואריק, והוא בעצמו התיישב בנינוחות בקורסה המכובדת של אלברט, שאף אחד בבית לא העז אפילו להתקרב לשם.

אלברט ובניו נכנסו לסלון. הם נצמדו לקיר, וכשראו את הילדים המאומצים שלהם ואת האדון שגרם להם כל כך הרבה אי-נעימות יושבים בכורסאות המפוארות שלהם תגובות היו שונות: אריק השתטח על הרצפה, צרח והכה באגרופיו, גיל השמן קפץ והרעיד את הרצפה, הנרי ירה טילי טילים של קללות לעבר שלושת היושבים ואלברט פתח וסגר את פיו. עירית במטבח, שהייתה שקועה בטראנס, לא שמה לב לדבר ורק עבדה ומלמלה: "תה צמחים... תה צמחים..."

אלברט מלמל משהו לעבר שלושת בניו, והם מיד השתתקו ונשענו על הקיר.

"תודה, אלברט," אמר מר קרנד, ופנה אל היתומים. "מירו ודנג', הקשיבו. אתם עומדים לשמוע על משהו שישנה את חייכם. באתי לכאן בגלל תחרות עתיקת יומין. תוכלו להחליט להצטרף, ותוכלו להשאר כאן. אתם נמנים עם עוד שמונה עשר ילדים מיוחדים במינם. אי שם, בין העננים, נמצאת ארץ שבעת הכוחות, אותה מחזיק הטבע. בה יש אנשים שנחנו ביכולות מיוחדות, על טבעיות. ההורים שלכם מגיעים משם. העם מורכב משבע עדות; אך אף יצור קיים אינו יודע מי שייך לאיזו עדה. לפני שנים רבות אחדו שבעה כוחות את הארץ: אש בצבע אדום, סתיו בצבע כתום, קיץ בצבע צהוב, צמחים בצבע ירוק, מים בצבע תכלת, רוח וחורף בצבע כחול ואביב בצבע הסגול. הם אחדו כוחות ויצרו את הקשת הראשונה בעולם. היא עלתה למעלה אל העננים, ויצרה את רינבולנד*, ארץ הקשת, ארץ שבעת הכוחות. הכוחות סיירו בעולם ובחרו יורשים, שימשיכו אותם. הם העלו את היורשים לרינבולנד, ספרו להם את הסיפור ונעלמו. היורשים ילדו ילדים שהיום הם תושבי רינבולנד. אבל לא יודעים מי הוא צאצא של איזה יורש. לכן, מועצת יושבי הראש של רינבולנד הקימו תחרות שבה יש שתי קבוצות שמתחרות זו בזו. בכל קבוצה יש תשעה ילדים, שההורים שלהם מרינבולנד אך לא רצו לחיות שם. את הילדים הנבחרים מעבירים לארץ הקשת, ושם הם עוברים מכשולים שבוחנים אותם. רק מאחת הקבוצות יוצאים לא יותר משבעה ילדים, שהם ניחנו ביכולת מעל ומעבר לכל דבר, כוח שאותו יש רק לשבעת הכוחות. שבעת הילדים הנותרים יוכלו לסדר את שבעת העדות."

"מה זאת אומרת.... נותרים?" שאלה מירו בחשש.

"מי שלא מת," אמר מר קרנד.

"ומה זה קשור אלינו?"

"אתם שייכים לאחת הקבוצות." אמר מר קרנד. "אתם רוצים להיות בתחרות ולקבל פרס גדול, או לא להצטרף ולהישאר כאן?"

"לא..." היססה מירו. "אלה לא אנחנו..."

"מירו צודקת." אמר דנג'. "איך נוכל לדעת שזו לא סתם מתיחה אחת גדולה?"

"כי אם מעורבים בזה כל כך הרבה אנשים אז אין סיכוי קלוש ביותר שזו מתיחה."

" אז איפה צריך לחתום?" שאל דנג' בלהיטות. "אני אוהב תחרויות."

מר קרנד הוציא כמה מסמכים מתיקו. "כאן." אמר.

"לא!" זעקה מירו. "אנחנו נמות!"

"את בטוחה שאת לא רוצה?" שאל מר קרנד בזמן שדנג' ניסה לחטוף בלהיטות את הניירות מידו של מר קרנד.

"כן! כן! מירו סתם מפחדת!" צווח דנג' בהתלהבות.

מירו נענעה נחרצות בראשה. היא שנאה את משפחת גרונז', את הארון, את בית הספר ובכלל את הכל. אבל לעזוב הכל כדי להיות מלכה בארץ משוגעת, ועוד כאשר רוב הסיכויים שתמות?

לא ולא. למירו היו תכניות אחרות לגמרי. היא התכוונה לשטוף בסתר מכוניות במהלך החופש הגדול ותקבל תשלום. בכסף שתחסוך תשתמש לקולג'. אחר כך, תהיה עיתונאית, תטוס לארצות שונות ותראיין אנשים חשובים.

"קודם כל, דנג', אתה אומר את זה כי לך אין תוכניות לחיים. אין לך מה להפסיד."

"אני הולך להיות נינג'ה." אמר דנג' בגאווה, מרים את ראשו. "וגם מלך, אחרי שננצח בתחרות."

"כן, וגם מגלת עתידות." הוסיפה מירו בזעם. "רואים קצת כשרון, אבל לא ממש."

"כן, ומה ניבאתי בכלל הרגע שאת מדברת על זה?"

" 'אנחנו ננצח בתחרות'! ציפור קטנה לחשה לך שננצח בתחרות, הא?"

"מה? מהקבוצה שלנו אנחנו בטוח ננצח!"

"יש עוד קבוצה, דא!" אמרה מירו, שרבבה את לשונה החוצה וסובה את אצבעה מסביב לאוזנה.

דנג' האדים והרים את אגרופו.

"די, די, ילדים!" אמר מר קרנד. "זמננו אוזל. נשארו עוד שלוש דקות ועשרים ואחת שניות. וכפי שאתם רואים, אני מדייק בזמן. אנא, בזמן שנותר שבו בשקט ותחליטו יחד."

"מירו," התחנן דנג'. "אני לא רוצה להשאר פה עם החזרזירים האל..."

"חזרזירים???" שאל לפתע אלברט.

שני היתומים הפנו את ראשיהם בבהלה לעבר אביהם המאמץ. הם כמעט שכחו שהקשיב לכל השיחה.

"חזרזירים?" שאל שוב. "אה, ככה? טוב אז לכו לארץ המטורללת הזאת שלכם ואל תחזרו לעולם! אני לא מוכן להאכיל יותר אותם!"

מירו פערה את פיה בבעתה. בגלל אחיה הקטן היא תצטרך לחסוך כסף למחייתה!

"דנג'...." אמרה מירו ולא יכלה להוסיף דבר.

במטבח התנפצה כוס.

עירית יצאה משם, זועמת, ונעמדה ליד בעלה.

"מירו," התחיל דנג' להגיד אבל מירו קטעה אותו.

"את המסמכים, אדוני, בבקשה. וגם שני עטים."

נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
ברחוב אחד התניעה מכונית.

נראה שלא ניקו את המכונית כמה שנים טובות, וכל חלקה האחורי היה מעוך ונראה כאילו עבר שלוש תאונות לפחות.

המכונית נסעה ופנתה עד שנכנסה אל רחוב שומם בפאתי העיר. היא חנתה ליד בית גדול ומפואר.

דלת המכונית החלה לרעוד, כאילו מי שהיה בפנים מתקשה לפתוח אותה. לבסוף היא נפתחה בחריקה. מהמכונית יצא איש מרופט. חליפתו הייתה מוכתמת בטבק ובמיני רטבים. מבטו היה מבט טיפשי. פנים המכונית נראה לא פחות רע מאשר החוץ. המושבים היו מוכתמים גם הם בטבק ובמיצים שונים. בדלי סיגריות מסריחים וגרעינים מפוצחים למיניהם התגלגלו על רצפת המכונית.

האיש הוציא תיק מסמכים מהרכב וסגר את הדלת בקול חבטה רם.

באחד מחלונות הבית המפואר הציצה אישה.

"הנה אתה, סוף סוף, מארק." לחשה.

האיש נכנס אל הבית וסגר את הדלת הכבדה.

הוא עלה במדרגות ונכנס אל חדר בו ישבה האישה. הוא ניגש אל האישה.

"האם את בטוחה שאת רוצה לחדש את התחרות, הגבירה הלן?" אמר בקולו השמנוני.

"זה לא נושא לדיון, מארק. אני כבר אמרתי את דעתי בנושא." אמרה הלן. היא הייתה אישה חכמה ויפה ביותר. היא סיימה את לימודיה מוקדם מאחרים, והייתה בת עשרים בערך. שיערה השחור והארוך גלש על כתפיה החטובות.

"אני לא יודע, גבירתי. כבר זמן רב אנחנו שוקלים את הנושא ולדעתי התוצאות לא יהיו טובות."

"אני היא זאת ששוקלת את הנושא, מארק." אמרה הלן בסבר פנים חמור. "ואני בטוחה שמישהו ינצח בסוף. אני אשגיח על הנבחרים ואדאג שכל ילד ייפגש עם האחרים שמיועדים לקבוצתו ולא ייפגש עם ילדים מהקבוצה השניה. כשיגיעו לגיל המתאים, נפתח בתחרות. זה הדבר הכי חשוב שקרה מאז הקרב בין אורכינר ובין הילטרה."

מארק הנהן בהסכמה, אף כי פניו הביעו בלבול מוחלט. הוא ניסה להסתיר את אי הבנתו, אך נכשל.

"אני רואה שאתה לא מבין, מארק." אמרה הלן, ונאנחה בייאוש. "אוף, פשוט תן לי את הניירות ובקש מסאלי את ארוחת הערב שלי. הבא את המגש הנה."

מארק הנהן.

"אם הייתי במקומך הייתי מוחק כל זכר לתחרות המסוכנת הזו. אבל את גברתי, ואני לא מתווכח למרות שאני חושב-"

"אתה מוכן להביא את הארוחה ולהפסיק להטריד אותי?" אמרה הלן, מאבדת את סבלנותה.

"כ-כן, כמ-מובן אנ-אני מ-ממש מ-מצט-ט-טער..." מלמל מארק במבוכה ונסוג אל דלת החדר. הוא ירד במדרגות אל המטבח, בו עמדה סאלי הזקנה ובישלה. כרגיל, סאלי עקמה את אפה למראה הלכלוך על חליפתו של מארק.

"כן, למה הגעת למטבח הנקי שלי, אדון מרק?"

מארק מעולם לא חיבב אפילו מעט את גברת סאלי הזקנה, במיוחד לאור העובדה שכינתה אותו "מרק". הוא אפילו לא אהב מרק. היו הרבה דברים שמארק לא אהב. גם היא לא חיבבה אותו, ותמיד אחרי שיצא מהמטבח היא היתה מקשקשת משהו על אנשים מלוכלכים ועצלנים שמבזבזים לה את הזמן. על מארק נמאס שסאלי מכנה אותו "מרק", אז התחיל לכנות אותה "סלט". הוא ידע שסאלי ו"סלט" לא נשמעים כל כך דומים כמו מארק ו"מרק", אך הדבר סיפק אותו.

"הגבירה הלן ביקשה את ארוחת הערב. תמהרי, סלט, אין לי את כל היום."

"שאני אמהר, כרית מנופחת ומסריחה?" התרגזה סאלי. "אתה הולך כל ערב כשהגברת לא נמצאת לשתות עם חברים מגעילים! מעביר את הזמן! ישן משש בערב עד עשר בבוקר! ושאני אמהר!" היא המשיכה לרטון בזמן שהניחה את הצלחות על המגש.

"כן, אני, שקמה כל יום ברבע לחמש ובחמש ועשרה כבר גומרת להכין את האוכל, שמבשלת ומנקה כל היום, הולכת לישון באחת עשרה בלילה, כבר עשרים שנה שלא חטפתי תנומת צהריים אחת! שאני אמהר!" היא העמיסה על הצלחות כמויות גדולות מהרגיל.

"כן אני, שלא נחה כל היום עושה דברים לאט מדי בשביל הנסיך מרק! עצלן שומני!" היא דחפה בהבעת גועל את המגש לידיו של מארק בכוח.

"ועכשיו כדאי לך לצאת מפה מהר, הר זבל, ואם לא..." היא נופפה במחבת באיום. מארק קלט את המסר ומיהר לחדרה של הלן. הוא מצא אותה כותבת על השלבים בתחרות ועל ההוראות. הוא הניח את המגש לידה והלך.

הלן העמיקה אל תוך הלילה, כתבה וכתבה, ועיניה שרפו מרוב עייפות. היא בדקה בניירות וראתה שאחת הקבוצות כוללת שני אחים יתומים. היא תדאג לכך מחר... היא הניחה את המגש הריק על השולחן.

"מארק!" קראה. היא לא קיבלה תשובה. במקום זה, סאלי עלתה אל חדרה של הלן. בידיה היה מגש עם תה, עוגיות וכמה סוגים שונים של קינוחים.

"הו, העלמה סאלי, כמה טוב שבאת!" אמרה הלן. "הארוחה הייתה ממש טעימה. התכוונתי להודות לך מחר בבוקר, אבל מכיוון שהגעת..."

"תודה לך, הגבירה הלן." אמרה סאלי וקדה.

"תרצי לשבת איתי?" שאלה הלן. "לדעתי נחמד יותר לשתות תה יחד."

"כמובן, לכבוד הוא לי. אני גם אשמח לתת לך כמה עצות לגבי האנשים שאת משלמת להם."

"כן?" אמרה הלן ונטלה עוגייה.

"כן, לגבי אדון מארק הזה," אמרה סאלי ולגמה מהתה, "אני לא בטוחה בקשר אליו. בזמן שאת לא נמצאת הוא יוצא למסיבות אלכוהוליסטים. הוא מלוכלך, ראית את המכונית שלו! אני אומרת, תמצאי לך מזכיר אישי אחר, כן. זה מה שאני אומרת לך. את משלמת לו על זה שהוא הולך להשתכר כל שני וחמישי!"

"האמת שאת צודקת." אמרה הלן. "גם אני לא מרוצה ממנו. אבל אין מזכירים אישיים יותר טובים ממנו, תאמיני לי... אין כמעט אנשים טובים יותר מאז התקופה של אימי. לה היה אחד בשם מר קרנד. אני יודעת שהניירות שמארק נותן לי מקומטים, אבל אם אשלם למישהו אחר לא יהיו לו ניירות בכלל כדי להגיש לי."

"כמה חבל, אני חיפשתי מעט ונראה שמצאתי אחד טוב בשם קרנד הבן."

"באמת? אז אני אחפש אותו. נראה. אם הוא טוב, אני אזמין אותו מחר לראיון. או! ראי! הנר תכף יכבה! התואילי בטובך להביא לי עוד נר, העלמה סאלי?"

"כן, כמובן הגבירה הלן. מיד אחזור." אמרה סאלי, קדה מעט ודידתה אל הפתח, ממלמלת משהו על עלמות צעירות וטובות ומזכירים מרושלים שמבזבזים זמן.

"איזו אישה נפלאה," אמרה הלן. "תמיד יודעת מה נכון." היא המשיכה לכתוב במסמכים שלה עד שסאלי חזרה אל החדר והדליקה נר חדש.

"תודה לך, העלמה סאלי." אמרה הלן.

"אין בעד מה, הגבירה הלן, יקירתי." אמרה סאלי. "בשבילך - רק הטוב ביותר." והיא יצאה.

"אולי אמשיך מחר..." מלמלה הלן, ומיד נרדמה על שולחנה.

סאלי הציצה בחריץ הדלת.

"מסכנונת אחת," מלמלה חרש סאלי, בעודה מדדה במדרגות. "עובדת קשה כל כך, והיא צעירה כל כך..."

נכתב לפני שנתיים ו-4 חודשים
קבוצות קריאה:
רשימות קריאה:
# שם הרשימה פרטיות כמות ספרים מספר צפיות עודכנה לאחרונה
1. רשימת הספרים שלי ציבורית 14 121 לפני חצי שנה

» סך הכל 14 ספרים ב-1 רשימות.

הקוראים:


הביקורות האחרונות של לולון שקיבלו שבחים
# הספר הביקורת המשבח מתי שובחה
1. תיכון לילה - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי כשאני מבקרת בקניון אני לא י... המשך לקרוא IRomi לפני שנה ו-5 חודשים
2. תיכון לילה - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי כשאני מבקרת בקניון אני לא י... המשך לקרוא גלית לפני שנתיים ו-3 חודשים
3. הסיפור שאינו נגמר / מיכאל אנדה ספר מרתק!!! קראתי אותו לפני ... המשך לקרוא Mira לפני שנתיים ו-3 חודשים
4. לקסיקון השדים / שרה ריס ברנן כותבת הכל בתור סופרת לעתיד ... המשך לקרוא מיכל לפני שנתיים ו-3 חודשים
5. תיכון לילה - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי כשאני מבקרת בקניון אני לא י... המשך לקרוא michalro לפני שנתיים ו-4 חודשים
6. תיכון לילה - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי כשאני מבקרת בקניון אני לא י... המשך לקרוא S-E-5914 לפני שנתיים ו-4 חודשים
7. נבחרת - בית הלילה - בית הלילה #3 / פ"ק קאסט זה ספר לא צפוי אבל זה כלכך ט... המשך לקרוא Just a girl לפני שנתיים ו-4 חודשים
8. תיכון לילה - תיכון לילה #1 / סי ג'יי דוהרטי כשאני מבקרת בקניון אני לא י... המשך לקרוא האופה בתלתלים לפני שנתיים ו-4 חודשים



©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ