מירו שכבה על גבה באמצע שדה פתוח. עשבים קלילים, מזן שמירו לא ראתה מעודה, ריחפו סביבה. היא קמה. במרחק מה ממנה, שכבו על גבם כל הילדים האחרים. חלקם קמו גם הם.
לבסוף, כל המתחרים עמדו במעגל בשדה הצהבהב.
"מה עושים עכשיו?" שאלה ריקי. היא לא נהנתה מהעובדה שננטשה בשדה.
"בואו נראה," קלימורטרה פתחה את תיק והחלה לחטט בו. "הנה."
היא שלפה גזייה קטנה, שקית קפה ושקיקונים של תה. כולם היו ארוזים בשקית משי עם קופסת עוגיות בפנים. הם הדליקו את הגזייה ושפכו לשם מים, שג'ימון מצא בתיקו, והכינו קפה.
"מישהו רוצה תה במקום הקפה?" שאלה קלימורטרה.
"כן.." הנהנה אסל ושוב הפנתה מבטה.
לאחר שהם חיסלו את העוגיות, את הקפה ואת התה, הם שוב נשארו אבודים במרחב.
"הי! לאן אסל הולכת!" צעק דנג'. "אסל! תחזרי!"
"כן, בואו נרדוף אחריה!" אמרה ריקי בציניות.
"רעיון מצוין," אמר ג'ימון. הם החלו לרוץ והרגישו קלילים מתמיד. מירו ממש קפצה קפיצות רחבות בתוך העשבים הצהובים המרחפים ואז היא החלה לרחף בעצמה.
"הי! תראו אותי!" צעקה מירו אל חבריה לקבוצה שעל הקרקע. היא רכזה את כל כוחותיה במחשבה, וטסה לכיוון אסל. אסל המשיכה ללכת, שמלתה התנופפה ברוח הקלה. עד מהרה, הדביקה אותה מירו ואז נחתה מולה, וחסמה לה את הדרך.
"עצרי!" אמרה מירו. "לאן את הולכת?"
"אני?" שאלה אסל, כמעט בלחישה. "אני מרגישה את הכיוון, זה לשם."
היא הצביעה למקום שאליו התקדמה. באופק, נראו קווי מתאר של כרכרה שסוסים היו רתומים אליה.
"מה קרה?" אמר ג'ימון, שהגיע עם כל השאר. "לאן?"
"לשם," אמרה מירו. "אסל 'מרגישה את הכיוון'. יש שם איזו כרכרה, בואו!"
מירו ריכזה את כוחה, וזה היה אפילו יותר קל מהפעם הקודמת. היא נסקה אל-על והרגישה את הרוח על פניה. היא התקדמה במהירות הבזק אל הכרכרה.
היא נחתה לידה. תוך כמה דקות, הגיעו גם שאר הילדים, אך הם לא התנשפו כלל.
"חשבתי שייקח לכם יותר זמן." אמרה אישה יפה שחורת שיער, שישבה בתוך הכרכרה. "אני הלן אנרומיי, עלו בבקשה."
הם עלו על הכרכרה והתחילו לנסוע.
הכרכרה טסה במהירות כזאת שהילדים נהדפו לאחור בכוח. השטחים התחלפו בחלון כה מהר, עד שהם לא הצליחו להסתכל על הפרטים. בעיקר היו שדות כמו השדה הצהוב, רק שהם היו בצבעים שונים והשדה עצמו היה עם צמחים שונים.
כאשר הם חלפו על פני שדה גדול במיוחד, שעטף אותם מכל הכיוונים, הם ראו שהוא מורכב מעצים קטנים ושמנים, שרק בחלקם העליון הזדקרו בחוסר סדר עלים כחולים ענקיים, כאילו הם הרגע קמו משינה ושערם הסתבך.
חושך החל מטפס מהמזרח. שדה ירוק, שדה אדום, שדה סגול - והכרכרה האטה למהירות סבירה. עכשיו כבר היה ממש חשוך. לפתע, כמו במטה קסם נגלה מולם מבנה ענק, ושני מגדלים מרכזיים צמחו משני צדדיו. דלת הכניסה הייתה בגובה ארבעה מטרים לפחות, והיא נראתה כמו גוש ענק של אור צהוב כתום בוהק. הלילה נצבע שחור והותיר רק את הכוכבים זוהרים מעט. הכרכרה נעצרה בפתאומיות ממש מול הכניסה, והילדים טולטלו בפראות וניסו להחזיק במשי שעטף את המושבים כדי לא לעוף. אסל מעדה ונפלה, ושערה נראה כמו מפל כסף המסתחרר סביבה.
"קחו את התיקים שלכם ועלו במדרגות. חכו ליד הכניסה."
לבסוף, כל המתחרים עמדו במעגל בשדה הצהבהב.
"מה עושים עכשיו?" שאלה ריקי. היא לא נהנתה מהעובדה שננטשה בשדה.
"בואו נראה," קלימורטרה פתחה את תיק והחלה לחטט בו. "הנה."
היא שלפה גזייה קטנה, שקית קפה ושקיקונים של תה. כולם היו ארוזים בשקית משי עם קופסת עוגיות בפנים. הם הדליקו את הגזייה ושפכו לשם מים, שג'ימון מצא בתיקו, והכינו קפה.
"מישהו רוצה תה במקום הקפה?" שאלה קלימורטרה.
"כן.." הנהנה אסל ושוב הפנתה מבטה.
לאחר שהם חיסלו את העוגיות, את הקפה ואת התה, הם שוב נשארו אבודים במרחב.
"הי! לאן אסל הולכת!" צעק דנג'. "אסל! תחזרי!"
"כן, בואו נרדוף אחריה!" אמרה ריקי בציניות.
"רעיון מצוין," אמר ג'ימון. הם החלו לרוץ והרגישו קלילים מתמיד. מירו ממש קפצה קפיצות רחבות בתוך העשבים הצהובים המרחפים ואז היא החלה לרחף בעצמה.
"הי! תראו אותי!" צעקה מירו אל חבריה לקבוצה שעל הקרקע. היא רכזה את כל כוחותיה במחשבה, וטסה לכיוון אסל. אסל המשיכה ללכת, שמלתה התנופפה ברוח הקלה. עד מהרה, הדביקה אותה מירו ואז נחתה מולה, וחסמה לה את הדרך.
"עצרי!" אמרה מירו. "לאן את הולכת?"
"אני?" שאלה אסל, כמעט בלחישה. "אני מרגישה את הכיוון, זה לשם."
היא הצביעה למקום שאליו התקדמה. באופק, נראו קווי מתאר של כרכרה שסוסים היו רתומים אליה.
"מה קרה?" אמר ג'ימון, שהגיע עם כל השאר. "לאן?"
"לשם," אמרה מירו. "אסל 'מרגישה את הכיוון'. יש שם איזו כרכרה, בואו!"
מירו ריכזה את כוחה, וזה היה אפילו יותר קל מהפעם הקודמת. היא נסקה אל-על והרגישה את הרוח על פניה. היא התקדמה במהירות הבזק אל הכרכרה.
היא נחתה לידה. תוך כמה דקות, הגיעו גם שאר הילדים, אך הם לא התנשפו כלל.
"חשבתי שייקח לכם יותר זמן." אמרה אישה יפה שחורת שיער, שישבה בתוך הכרכרה. "אני הלן אנרומיי, עלו בבקשה."
הם עלו על הכרכרה והתחילו לנסוע.
הכרכרה טסה במהירות כזאת שהילדים נהדפו לאחור בכוח. השטחים התחלפו בחלון כה מהר, עד שהם לא הצליחו להסתכל על הפרטים. בעיקר היו שדות כמו השדה הצהוב, רק שהם היו בצבעים שונים והשדה עצמו היה עם צמחים שונים.
כאשר הם חלפו על פני שדה גדול במיוחד, שעטף אותם מכל הכיוונים, הם ראו שהוא מורכב מעצים קטנים ושמנים, שרק בחלקם העליון הזדקרו בחוסר סדר עלים כחולים ענקיים, כאילו הם הרגע קמו משינה ושערם הסתבך.
חושך החל מטפס מהמזרח. שדה ירוק, שדה אדום, שדה סגול - והכרכרה האטה למהירות סבירה. עכשיו כבר היה ממש חשוך. לפתע, כמו במטה קסם נגלה מולם מבנה ענק, ושני מגדלים מרכזיים צמחו משני צדדיו. דלת הכניסה הייתה בגובה ארבעה מטרים לפחות, והיא נראתה כמו גוש ענק של אור צהוב כתום בוהק. הלילה נצבע שחור והותיר רק את הכוכבים זוהרים מעט. הכרכרה נעצרה בפתאומיות ממש מול הכניסה, והילדים טולטלו בפראות וניסו להחזיק במשי שעטף את המושבים כדי לא לעוף. אסל מעדה ונפלה, ושערה נראה כמו מפל כסף המסתחרר סביבה.
"קחו את התיקים שלכם ועלו במדרגות. חכו ליד הכניסה."