הם התחילו לרוץ בשלושת הרחובות הארוכים.
מירו שנאה לרוץ. תמיד אחרי חצי דקה של ריצה היא הייתה משתעלת וגונחת, והייתה לה מין צריבה בריאות. המקרה הזה לא היה שונה כלל. תוך חמש דקות מירו חשה באפיסת הכוחות הקרבה ובאה.
אך היא לא באה.
מירו לא הבינה את פשר הדבר. היא המשיכה לרוץ, והרגישה חופשיה בריצתה. היא הדביקה את דנג', שנראה שגם הוא נהנה לחוש את הרוח על פניו ואת הרחובות חולפים ביעף לידו.
כעבור זמן קצר עמדו מירו ודנג' ליד הגינה הציבורית, צמאים ומותשים. שניהם מיהרו לחפש ברזייה קרובה בכדי להרוות את צימאונם.
מיד אחרי שהסדירו את נשימתם, הבינו התאומים שאף אדם לא נמצא לידם. להערכתם, עברו בערך עשרים דקות מאז שהתחילו לרוץ, כך שעכשיו השעה הייתה אמורה להיות עשר בלילה. המפגש אמור להתחיל עכשיו.
לפתע נשמע קול פצפוץ רם. מירו ודנג' מיהרו לכיוון שממנו הגיע הקול, וראו ילדה בערך בת גילם, עם שיער ועיניים שחורות כפחם. עורה היה שחום והיא לבשה בגד שהזכיר את הבגדים של המצרים הקדמונים, מין סדין לבן וחגורה זהובה. לראשה ענדה נזר, מוזהב גם הוא, עגול עם עלים.
"תסלחו לי," אמרה הילדה במבטא קל. "אני פה מטעם עניינים חשובים."
"כמו מה?" שאל דנג' בחוסר נימוס.
היא הסתכלה עליו בעיניה העמוקות והחודרות. לפי מבטה, היה נראה שלא מצא חן בעיניה אופן לבושו של דנג', ובעיקר חוצפתו.
"העולם גדול," אמרה לבסוף. "תחטט בעניינים של אנשים אחרים." ואז היא נתנה לו מבט שסימן בברור: 'תשתוק, אתה לא יודע למה אתה נכנס'.
"נו, אז מבחינתי את מישהו אחר. מה את עושה פה? זה לא דבר רגיל שילדה שנראית כמו קליאופטרה מסתובבת באמצע הלילה בגינה ציבורית."
"הממ." צחקה הילדה צחוק קר. "השאלה האמיתית היא מה אתה עושה פה."
"אנחנו נמצאים כאן בגלל התחרות המטורפת בעננים ו..." אך הוא לא היה יכול לסיים את משפטו, כי מירו התנפלה עליו עם יד על פיו.
עיניה של הילדה התרחבו, והיא אמרה:
"הו, אני ממש מצטערת... לא היה לי מושג שאתם מהתחרות... גם אני באתי למפגש, אבל אני לא רואה פה אף אחד חוץ משניכם...."
היא הושיטה יד למירו, ודנג' קם בכוחות עצמו.
"אני קלימורטרה, שלום." אמרה. "באתי ממצרים."
"תסלחי לי, את באת מהאוויר." אמר דנג' וסובב את אצבעותיו במעגלים מסביב לראשו.
"לא, באתי ממצרים ונפרדתי מהורי היקרים ומכל הדברים הטובים שבחיי כדי להגיע למקום מדוכדך זה."
"מתי בדיוק נפרדת מהם?"
"לפני עשר דקות בערך." אמרה. האחים ההמומים פערו את פיהם.
"המטוס הכי מהיר בעולם, שיצא משימוש, דרך אגב, חצה את האוקיינוס האטלנטי תוך שלוש שעות. לא תוך עשר דקות." אמר דנג'.
קלימורטרה צחקה צחוק חם, שונה מהצחוק הראשון. "השתמשתי בפצפוץ, חמוד," אמרה והעבירה את אצבעה מתחת לסנטרו של דנג' כאילו הוא חתול אהוב.
דנג' רטן והרחיק את ידה מפניו. היא נסוגה במבוכה.
"פצפוץ?" שאלה מירו. דנג' גלגל את עיניו וחשב איזו אחות חנונית יש לו.
"קסם שעוזר לי להעביר את עצמי ממקום למקום." אמרה קלימורטרה. "ועכשיו, איפה חברי הקבוצה שלנו?"
"הנה," נשמע קול זר מאחוריהם.
הם הסתובבו בבהלה. מאחוריהם עמדו תאומים, בן ובת. הם היו לבושים בבגדי מעצבים. לבן היו מגפיים וז'קט עור והוא נראה קצת כמו בוקר. הילדה הייתה לבושה בשמלת משי דקיקה ולבנה, נעלי בבובה עדינות ושניהם נראו קצת כמו שתי דמויות שיצאו מ"ברבי" וקמו לתחיה. חוץ מהבעת פניהם, כשראו את שלושת החברים הנוספים לקבוצתם.
"השם הוא ג'וד," אמר הבן בקול מתנשא. "וזו ריקי. תסלחו לה, היא קצת שונאת... אממ... " הוא סרק במבטו את דנג'. "היא קצת שונאת אנשים שמתלבשים כמו הומלסים." הוא ירק את המילה האחרונה בבוז.
"אני קלימורטרה." אמרה, מתעלמת ממטח העלבונות שאמרו עיניהם של ג'וד וריקי.
"מירו ודנג'," אמרה מירו בקצרה ולא הוסיפה להביט בהם.
"אנחנו חמישה עכשיו," אמרה קלימורטרה. "מה שאומר שאמורים להגיע עוד ארבעה ילדים."
"כן..." אמרה ריקי ובחנה את הציפורניים שעל ידה. "אם הם יואילו בטובם לבוא."
מכונית מפוארת עצרה על הכביש שליד הגינה. הדלת הקדמית נפתחה וממנה יצא מר קרנד.
הוא פתח את הדלתות האחוריות ומשם יצאו ארבעת הילדים החסרים.
ראשונה יצאה ילדה צנומה. לא היו לה בגדים מפוארים, לא נצנצים ולא סיכות - והיא הייתה יפיפייה. שיערה הבלונדיני הגלי נפל על עיניה הגדולות בצבע אזמרגד, שהודגשו בזכות החיוורות של פניה. שיערה הגיע לה עד הברכיים. היא הסיטה אותו מאחורי אזנה וחייכה בביישנות. אחריה ירדו ילד בלונדיני נמוך וילדה שחרחרה, שמשערה נקלעו אלף צמות, בכל קצה צמה חרוז צבעוני בצבע שונה ממשנהו. אחרון ירד נער שחום. שיערו הפרוע והארוך מדי נפל על עיניו. שריריו היו מפותחים - הוא מה שנקרא 'חתיך', חשבה מירו.
הם עזרו למר קרנד להוציא תשעה תיקים עמוסים עם תוויות שם מאחורי המכונית, והניחו אותם ליד מירו, דנג', קלימורטרה, ריקי וג'וד. לאחר מכן, הם התיישבו על הארץ. חמשת העומדים התיישבו, ורק ג'וד וריקי נשארו.
מר קרנד הביא כיסא שנראה כמו אחד הכיסאות של המורים בבתי ספר, הניח אותו והתיישב עליו.
"מדוע אינכם יושבים?" שאל מר קרנד את התאומים המפונקים.
"אה, כן, קניתי שלשום חצאית שעולה, אולי, כמה עשרות דולרים, והרצפה הזאת מכוסה מסטיקים מעוכים. לא תודה," התלוננה ריקי.
מר קרנד הניף את ידו ושני כיסאות, זהים לשלו, התייצבו ליד ריקי וג'וד. הם התיישבו, ומר קרנד התחיל לדבר.
"טוב, אנחנו סוף סוף מתחילים במפגש." אמר. "סבב שמות בבקשה."
"מירו."
"דנג'."
"קלימורטרה."
"ג'וד."
"ריקי."
"אני... אסל..." אמרה הילדה הבלונדינית וחייכה שוב.
"מישה." הילד הבלונדיני לחש ותקע מבטו ברצפה.
"ניקה," אמרה הילדה השחרחרה.
"ג'ימון," אמר הילד השרירי. הוא העיף את שיערו מעיניו בתנועה חלקה וצחק צחוק מושלם.
"מצוין," אמר מר קרנד. "רואים את התיקים? לכל אחד תיק משלו. אתם הולכים לבית ספר קודם."
"מה???" צעק דנג'. "בחיים לא! באתי לתחרות כדי לא להיות בבית הספר, וגם ל... מטרות אחרות, ואני הולך שוב לבית ספר??"
" בית ספר," ענה מר קרנד, "שילמד אתכם לפתח יכולות כישוף. לכל שיעור יש תלבושת מיוחדת, עם צבע מיוחד, וכל אלה בתיק שלכם. וכמובן שמצורפים עוד אביזרים."
"אבל מה עם התחרות?" שאל מישהו.
"זו רק ההכשרה. אתם תצאו מיד אחריה לתחרות. ועכשיו, בואו נצא לרינבולנד. לכולכם יש את המסמכים?"
תשעת הילדים הנהנו ולקחו את התיקים שלהם.
"עכשיו, החזיקו ידיים."
"אתה לא בא אתנו?"
"אני לא מסוגל לעלות לרינבולנד בנסיבות מסוימות. כולם מחזיקים ידיים? חישבו על עננים, על שמיים, על שמש והכי חשוב - על קשת."
מירו חשבה על כל הדברים האלה ולפתע הרגישה שהיא מרחפת. ואז, כל גופה התפרק לחלקיקים - והיא נעלמה.
מירו שנאה לרוץ. תמיד אחרי חצי דקה של ריצה היא הייתה משתעלת וגונחת, והייתה לה מין צריבה בריאות. המקרה הזה לא היה שונה כלל. תוך חמש דקות מירו חשה באפיסת הכוחות הקרבה ובאה.
אך היא לא באה.
מירו לא הבינה את פשר הדבר. היא המשיכה לרוץ, והרגישה חופשיה בריצתה. היא הדביקה את דנג', שנראה שגם הוא נהנה לחוש את הרוח על פניו ואת הרחובות חולפים ביעף לידו.
כעבור זמן קצר עמדו מירו ודנג' ליד הגינה הציבורית, צמאים ומותשים. שניהם מיהרו לחפש ברזייה קרובה בכדי להרוות את צימאונם.
מיד אחרי שהסדירו את נשימתם, הבינו התאומים שאף אדם לא נמצא לידם. להערכתם, עברו בערך עשרים דקות מאז שהתחילו לרוץ, כך שעכשיו השעה הייתה אמורה להיות עשר בלילה. המפגש אמור להתחיל עכשיו.
לפתע נשמע קול פצפוץ רם. מירו ודנג' מיהרו לכיוון שממנו הגיע הקול, וראו ילדה בערך בת גילם, עם שיער ועיניים שחורות כפחם. עורה היה שחום והיא לבשה בגד שהזכיר את הבגדים של המצרים הקדמונים, מין סדין לבן וחגורה זהובה. לראשה ענדה נזר, מוזהב גם הוא, עגול עם עלים.
"תסלחו לי," אמרה הילדה במבטא קל. "אני פה מטעם עניינים חשובים."
"כמו מה?" שאל דנג' בחוסר נימוס.
היא הסתכלה עליו בעיניה העמוקות והחודרות. לפי מבטה, היה נראה שלא מצא חן בעיניה אופן לבושו של דנג', ובעיקר חוצפתו.
"העולם גדול," אמרה לבסוף. "תחטט בעניינים של אנשים אחרים." ואז היא נתנה לו מבט שסימן בברור: 'תשתוק, אתה לא יודע למה אתה נכנס'.
"נו, אז מבחינתי את מישהו אחר. מה את עושה פה? זה לא דבר רגיל שילדה שנראית כמו קליאופטרה מסתובבת באמצע הלילה בגינה ציבורית."
"הממ." צחקה הילדה צחוק קר. "השאלה האמיתית היא מה אתה עושה פה."
"אנחנו נמצאים כאן בגלל התחרות המטורפת בעננים ו..." אך הוא לא היה יכול לסיים את משפטו, כי מירו התנפלה עליו עם יד על פיו.
עיניה של הילדה התרחבו, והיא אמרה:
"הו, אני ממש מצטערת... לא היה לי מושג שאתם מהתחרות... גם אני באתי למפגש, אבל אני לא רואה פה אף אחד חוץ משניכם...."
היא הושיטה יד למירו, ודנג' קם בכוחות עצמו.
"אני קלימורטרה, שלום." אמרה. "באתי ממצרים."
"תסלחי לי, את באת מהאוויר." אמר דנג' וסובב את אצבעותיו במעגלים מסביב לראשו.
"לא, באתי ממצרים ונפרדתי מהורי היקרים ומכל הדברים הטובים שבחיי כדי להגיע למקום מדוכדך זה."
"מתי בדיוק נפרדת מהם?"
"לפני עשר דקות בערך." אמרה. האחים ההמומים פערו את פיהם.
"המטוס הכי מהיר בעולם, שיצא משימוש, דרך אגב, חצה את האוקיינוס האטלנטי תוך שלוש שעות. לא תוך עשר דקות." אמר דנג'.
קלימורטרה צחקה צחוק חם, שונה מהצחוק הראשון. "השתמשתי בפצפוץ, חמוד," אמרה והעבירה את אצבעה מתחת לסנטרו של דנג' כאילו הוא חתול אהוב.
דנג' רטן והרחיק את ידה מפניו. היא נסוגה במבוכה.
"פצפוץ?" שאלה מירו. דנג' גלגל את עיניו וחשב איזו אחות חנונית יש לו.
"קסם שעוזר לי להעביר את עצמי ממקום למקום." אמרה קלימורטרה. "ועכשיו, איפה חברי הקבוצה שלנו?"
"הנה," נשמע קול זר מאחוריהם.
הם הסתובבו בבהלה. מאחוריהם עמדו תאומים, בן ובת. הם היו לבושים בבגדי מעצבים. לבן היו מגפיים וז'קט עור והוא נראה קצת כמו בוקר. הילדה הייתה לבושה בשמלת משי דקיקה ולבנה, נעלי בבובה עדינות ושניהם נראו קצת כמו שתי דמויות שיצאו מ"ברבי" וקמו לתחיה. חוץ מהבעת פניהם, כשראו את שלושת החברים הנוספים לקבוצתם.
"השם הוא ג'וד," אמר הבן בקול מתנשא. "וזו ריקי. תסלחו לה, היא קצת שונאת... אממ... " הוא סרק במבטו את דנג'. "היא קצת שונאת אנשים שמתלבשים כמו הומלסים." הוא ירק את המילה האחרונה בבוז.
"אני קלימורטרה." אמרה, מתעלמת ממטח העלבונות שאמרו עיניהם של ג'וד וריקי.
"מירו ודנג'," אמרה מירו בקצרה ולא הוסיפה להביט בהם.
"אנחנו חמישה עכשיו," אמרה קלימורטרה. "מה שאומר שאמורים להגיע עוד ארבעה ילדים."
"כן..." אמרה ריקי ובחנה את הציפורניים שעל ידה. "אם הם יואילו בטובם לבוא."
מכונית מפוארת עצרה על הכביש שליד הגינה. הדלת הקדמית נפתחה וממנה יצא מר קרנד.
הוא פתח את הדלתות האחוריות ומשם יצאו ארבעת הילדים החסרים.
ראשונה יצאה ילדה צנומה. לא היו לה בגדים מפוארים, לא נצנצים ולא סיכות - והיא הייתה יפיפייה. שיערה הבלונדיני הגלי נפל על עיניה הגדולות בצבע אזמרגד, שהודגשו בזכות החיוורות של פניה. שיערה הגיע לה עד הברכיים. היא הסיטה אותו מאחורי אזנה וחייכה בביישנות. אחריה ירדו ילד בלונדיני נמוך וילדה שחרחרה, שמשערה נקלעו אלף צמות, בכל קצה צמה חרוז צבעוני בצבע שונה ממשנהו. אחרון ירד נער שחום. שיערו הפרוע והארוך מדי נפל על עיניו. שריריו היו מפותחים - הוא מה שנקרא 'חתיך', חשבה מירו.
הם עזרו למר קרנד להוציא תשעה תיקים עמוסים עם תוויות שם מאחורי המכונית, והניחו אותם ליד מירו, דנג', קלימורטרה, ריקי וג'וד. לאחר מכן, הם התיישבו על הארץ. חמשת העומדים התיישבו, ורק ג'וד וריקי נשארו.
מר קרנד הביא כיסא שנראה כמו אחד הכיסאות של המורים בבתי ספר, הניח אותו והתיישב עליו.
"מדוע אינכם יושבים?" שאל מר קרנד את התאומים המפונקים.
"אה, כן, קניתי שלשום חצאית שעולה, אולי, כמה עשרות דולרים, והרצפה הזאת מכוסה מסטיקים מעוכים. לא תודה," התלוננה ריקי.
מר קרנד הניף את ידו ושני כיסאות, זהים לשלו, התייצבו ליד ריקי וג'וד. הם התיישבו, ומר קרנד התחיל לדבר.
"טוב, אנחנו סוף סוף מתחילים במפגש." אמר. "סבב שמות בבקשה."
"מירו."
"דנג'."
"קלימורטרה."
"ג'וד."
"ריקי."
"אני... אסל..." אמרה הילדה הבלונדינית וחייכה שוב.
"מישה." הילד הבלונדיני לחש ותקע מבטו ברצפה.
"ניקה," אמרה הילדה השחרחרה.
"ג'ימון," אמר הילד השרירי. הוא העיף את שיערו מעיניו בתנועה חלקה וצחק צחוק מושלם.
"מצוין," אמר מר קרנד. "רואים את התיקים? לכל אחד תיק משלו. אתם הולכים לבית ספר קודם."
"מה???" צעק דנג'. "בחיים לא! באתי לתחרות כדי לא להיות בבית הספר, וגם ל... מטרות אחרות, ואני הולך שוב לבית ספר??"
" בית ספר," ענה מר קרנד, "שילמד אתכם לפתח יכולות כישוף. לכל שיעור יש תלבושת מיוחדת, עם צבע מיוחד, וכל אלה בתיק שלכם. וכמובן שמצורפים עוד אביזרים."
"אבל מה עם התחרות?" שאל מישהו.
"זו רק ההכשרה. אתם תצאו מיד אחריה לתחרות. ועכשיו, בואו נצא לרינבולנד. לכולכם יש את המסמכים?"
תשעת הילדים הנהנו ולקחו את התיקים שלהם.
"עכשיו, החזיקו ידיים."
"אתה לא בא אתנו?"
"אני לא מסוגל לעלות לרינבולנד בנסיבות מסוימות. כולם מחזיקים ידיים? חישבו על עננים, על שמיים, על שמש והכי חשוב - על קשת."
מירו חשבה על כל הדברים האלה ולפתע הרגישה שהיא מרחפת. ואז, כל גופה התפרק לחלקיקים - והיא נעלמה.