פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 9 שנים ו-2 חודשים מטה סראפיס - הספר בו אנבת' צ'ייס וסיידי קיין נפגשות ילדה מוזרה ומשוגעת

  

  ילדה מוזרה ומשוגעת

  שלום לכל אוהבי ריק ריירדן
  מצתערת שלקח לי כל כך הרבה זמן אבל הנה סיימתי לתרגם את הספר ההמשך של בן סובק: מטה סראפיס.
  מקווה שתהנו.
  
  מטה סראפיס
  עד שפגשה את היצור עם שני הראשים, אנבת' לא חשבה שיומה יכול להיות יותר גרוע.
  היא בילתה כל היום בעשיית עבודות לבית הספר. (היא דילגה על השיעורים באופן קבוע כדי להציל את העולם ממפלצות ואלים יוונים מעצבנים שיכולים לקלקל את מצב הרוח.) ואז היא דחתה את הסרט עם החבר שלה, פרסי, וכמה מחבריהם, כדי שהיא תוכל לנסות לגשת להתמחות הקיץ במשרד האדריכליים המקומיים. למרבה הצער, המוח שלה הפך לדייסה. היא היתה בטוחה שהיא לא תעבור.
  לבסוף, בסביבות ארבע אחר הצהריים, היא השתרכה בוושינגטון סקוור - פארק בדרכה לתחנת הרכבת בתחתית ודרכה על ערמה של זבל פרות טרי.
  היא הביטה בשמיים. “הרה!”
  הולכי רגל נעצו בה מבטים מוזרים, אבל לאנבת' לא היה אכפת. היא הייתה עייפה ממעשי הקונדס של האלה. אנבת' עשתה המון משימות בשביל הרה, אבל עדיין מלכת השמיים השאירה מתנות מבחיה המקודשת לה בדיוק במקומות שאנבת' יכולה לדרוך בהם. לאלה בטח היה עדר של פרות שמסיירות במנהטן.
  עכשיו היא הייתה בתחנת הרכבת ברחוב ארבע מערב, היא הייתה עצבנית ומותשת ורק רצתה לתפוס רכבת לצפון העיר, מקום מגוריו של פרסי.
  היה מאוחר מדי ללכת לסרט, אבל אולי הם יכולים ללכת ארוחת ערב או משהו.
  ואז היא ראתה את ה.
  אנבת' ראתה כמה דברים מטורפים בחייה, אבל החיה הזאת הייתה בהחלט יוצאת מין הכלל. “מה האלים חשבו לעצמם?” רשימה. זה נראה כמו אריה וזאב, תקועים בתוך השריון של סרטן.
  מהחלק העליון השמאלי יצאו רגליו הקדמיות וראשו של זאב אפור, ורגליו הקדמיות וראשו של אריה זהוב רעמה מהצד הימני. השריון עצמו היה ספירלה חומה מחוספסת, כמו קונוס ופל – כשש רגל אורך עם חריץ משונן באמצע, כאילו הוא נשבר במחציתו, ואז הודבק שוב.
  שתי החיות לא נראו שמחות לחלוק שריון. הם גררו אותו מאחוריהם לאורך הרציף, מנסים למשוך לכיוונים שונים. הם נהמו אחד לשני בהתגרות. אז הם קפאו והחלו לרחרח את האויר.
  זרם הנוסעים עבר. הרוב תמרנו סביב ה והתעלמו ממנו. אחרים פשוט קימטו את מצחיהם או נראו מוטרדים.
  אנבת' ראתה את הערפול בפעולה פעמים רבות בעבר, אבל היא תמיד נדהמה איך הערפל הקסום יכול לעוות את המציאות לבני תמותה, לגרום ל להראות כמו משהו סביר – כלב תועה או חסר בית עטוף בשק שינה.
  הנחירים של ה התרחבו. לפני שאנבת' יכלה להחליט מה לעשות, שני הראשים הסתובבו והביטו בה ישירות.
  ידה של אנבת' נשלחה אל הסכין שלה. אבל אז היא נזכרה שאין לה כזה. כרגע, הנשק הקטלני ביותר שלה היה התרמיל שלה, שהיה עמוס בספרי אדריכלות כבדים מהספרייה הציבורית.
  היא הסדירה את נשימתה. ה עמדה שלושים רגל משם.
  להלחם באריה-זאב-סרטן באמצע תחנת רכבת תחתית צפופה לא היה הבחירה הראשונה שלה, אבל עם היא חייבת, היא תעשה את זה. היא הייתה בת אתנה.
  היא הביטה בחיה, נותנת לה להבין שהיא רצינית.
  "תוציא את זה, סרטנון,” היא אמרה. “אני מקווה שיש לך סובלנות גבוהה לכאב.
  ראשי האריה והזאב חשפו שיניים. אז הרצפה רעמה. משב רוח חזק עבר דרך המנהרה כמו כשמגיעה רכבת.
  ה נהמה על אנבת'. היא הייתה יכולה להשבע שהיה לו מבט של חרטה בעיניו, כאילו חושבת, אני אשמח לקרוע אותך לגזרים, אבל יש לי עסקים אחרים לעשות כרגע.
  אז סרטנון הסתובב וזינק, גורר אחריו את השריון הענק שלו. הוא נעלם במדרגות, הדרך לרכבת.
  לרגע, אנבת' הייתה המומה מכדי לזוז. היא לעיתים רחוקות ראתה עוזבת חצוי לנפשו ככה. בדרך כלל כשיש להם הזדמנות, מפלצות כמעט תמיד תמיד תוקפות.
  אנבת' לא יכלה לתת ל, הולך אחרי התוכנית הנפשעת שלו ונוסע בתחבורה ציבורית בחינם. חוץ מזה עם לסרטן עם שני הראשים יש משהו יותר חשוב לעשות מאשר להרוג אותה, אנבת' רצתה לדעת מה זה.
  היא העיפה מבט בערגה ברכבת F שנוסעת למקום מגוריו של פרסי. ואז רצה במעלי המדרגות אחרי ה.
  אנבת' קפצה לתוך הרכבת שניה לפני שהדלתות נסגרו. הרכבת התרחקה מהפלטפורמה וצללה לתוך החשכה. אורות הבהבו בתקרה. נוסעים התנדנדו קדימה ואחורה. כל המושבי היו תפוסים. יותר מתריסר נוסעים עמדו, מתנדנדים ונצמדים למעקה כמו שנאחזים בקרחון.
  אנבת' לא יכלה לראות את סרטנון עד שמישהו בחזית צעק, “תיזהר, פריק!”
  האריה-זאב-סרטן נדחף קדימה, נוהם לעבר בני התמותה, אבל הנוסעים התנהגו כאילו הם נמצאים ברכבת תחתית רגילה ומעצבנת בניו יורק. אולי הם ראו את ה בתור בחור שיכור.
  ואנבת' אחריו.
  סרטנון פתח בכוח את הדלתות לקרון הבאה ויצא החוצה, אנבת' שמה לב שהשריון זהר קלושות.
  האם הוא עשה את זה קודם? מסביב ל הסתחררו אותיות ניאון אדומות, סימנים – יווניים, סימנים אסטרולוגים ותמונות כתיבה. הירוגליפים מצריים.
  צינה התפשטה בין השכמות של אנבת'. היא נזכרה במשהו שפרסי אמר לה לפני כמה שבועות – על מפגש שהיה לו שנראה כל כך בלתי אפשרי עד שהיא הניחה שהוא מתלוצץ.
  אבל עכשיו...
  היא נדחקה בקהל אחרי סרטנון לתוך הקרון הבאה.
  השריון של היצור בהחלט זהר עכשיו באור בהיר. כשאנבת' התקרבה היא החלה לחוש בחילה. היא הרגישה תחושת משיכה בבטנה, כאילו יש לה קרס בבטנה, המושך אותה לכיוון היצור.
  אנבת' ניסתה להרגיע את עצביה. הידע היה הנשק החשוב ביותר שלה. היא הקדישה את חייה ללימוד על רוחות, חיות יווניות ושדים. אבל סרטן עם שני ראשים לא היה במסגרת ההתייחסות לזה. המצפן הפנימי שלה הסתובב ללא הועיל.
  היא יחלה שהיה לה גיבוי. היה לה את הטלפון הסלולרי שלה, גם אם הייתה קליטה במנהרה, למי היא הייתה מתקשרת? רוב החצויים האחרים לא נשאו עימם טלפונים. אותות מושכים מפלצות. פרסי היה בדרכו צפונה. רוב חבריה חזרו למחנה החצויים בחוף לונג איילנד.
  סרטנון המשיך ליצור את דרכו לעבר החלק בקדמי של הרכבת.
  עד שאנבת' הדביקה אותו הקרון הבא, ההילה של ה הייתה כל כך חזקה שאפילו בני התמותה החלו לשים לב לכך. רבים השתנקו ורכנו במושביהם, כאילו מישהו פתח דוכן של ארוחות צהריים מפנקות. אחרים התעלפו על המקום.
  אנבת' חשה בבחילה כל כך חזקה עד שהיא רצתה לסגת, אבל תחושת הקרס המשיכה למשוך בבטנה, מושכת אותה אל ה.
  הרכבת עצרה בתחנה ברחוב פולטון. ברגע שהדלתות נפתחו, כל הנוסעים שעדיין היו בהכרה מעדו החוצה. ראש הזאב של סרטנון התנפל על גברת אחת, הוא משך בתיק שלהבעת שניסתה להימלט.
  "היי!” צעקה אנבת'.
  ה נתנה לאישה ללכת.
  שני זוגות עיניים ננעצו באנבת' כאילו הן אומרות, יש לך משאלת מוות?
  אז שני הראשים הותלו לאחור ושאגו בהרמוניה. הצליל פגע באנבת' כמו דוקרן קרח בין העיניים. חלונות הרכבת התנפצו. בני התמותה שהתעלפו חזרו להכרה מרוב בהלה. כמה הצליחו לזחול החוצה מהדלתות. אחרים נפלו דרך החלונות השבורים.
  דרך ראייתה המטושטשת, ראתה אנבת' את ה שפופה על האמות שלה, מוכנה לזנק.
  הזמן האט. היא הייתה מודעת במעורפל לדלתות המנופצות שנסגרו, הרכבת נריקה יצאה אל מחוץ לתחנה. הנהג לא מבין מה קורה? הרכבת עובדת על נהג אוטומטי?
  עכשיו כשהמרחק בניהם היה של עשר רגל, אנבת' הבחינה בפרטים חדשים על ה. ההילה האדומה שלה נראתה בהירה יותר לאורך החריץ בשריון. אותיות יווניות זוהרות והירוגליפים מצריים נפלתו כמו גז וולקני מסדק במעמקי הים. הזרוע של האריה הייתה מגולחת בשורש כף היד, קעקוע של סדרה של פסים שחורים קטנים. באוזנו השמאלית של הזאב היה תקוע תג מחיר כתום עם המחיר $ 99.99.
  אנבת' אחזה ברצועת התרמיל שלה. מוכנה להניף אותו על ה, אבל זה לא יעשה הרבה בתור נשק. במקום זאת, היא הסתמכה על הטקטיקה הרגילה שלה, כאשר היא מול אויב חזק יותר. היא התחילה לדבר.
  "אתה עשוי משני חלקים שונים,” היא אמרה. “אתה כמוחתיכות של פסל שהתעוררו לחיים. ואז אתם התחברתם?”
  זאת הייתה השערה, אבל הנהמה של האריה הבהירה לאנבת' שהיא פגעה ברגלה. הזאב צבט בלחיו של האריה כאיו הוא אומר לו לשתוק.
  "אתם לא רגילים לעבוד יחד.” נחשה אנבת'. “מר אריה, יש לך קוד זיהוי על הרגל שלך. אתה היית מוצג במוזיאון. אולי במטרופוליטן.”
  האריה שאג בקול רם כל כך שברכייה של אנבת' שיקשקו.
  "אני מניחה שזה כן. ואתה מר זאב...המדבקה על האוזן שלך...היית מוצג למכירה בחנות עתיקות?”
  הזאב נהם ועשה צעד לכיוונה.
  בינתיים, הרכבת המשיכה לנהור מתחת לנהר איסט. רוח קרה הסתחררה דרך החלונות השבורים וגרמה לשינייה של אנבת' לנקוש.
  כל האינסטינגטים שלה אמרו לה לרוץ, אבל היא הרגישה כאילו מפרקיה מתמוססים. ההילה של ה המשיכה לזהור, ממאלת את האוויר עם סמלים מיסטיים ואור עקוב מדם.
  "אתם...אתם מתחזקים," ציינה אנבת'. “אתם הולכים למקום כלשהו, לא? וכל שאתם מתקרבים-”
  הראשים של ה שאגו שוב בהרמוניה. גל של אנרגייה אדומה עבר את הקרון. אנבת' הייתה צריכה להילחם כדי להישאר בהכרה.
  סרטנון התקרב. שריונו מורחב, הסדק למטה במרכז הבוער כמו מרזל מותך.
  "חכה,” קרקרה אנבת'. “אני- אני הבנתי את זה עכשיו. אתה לא סיימת עדיין. אתה מחפש פיסה אחרת ראש שלישי?”
  ה נעצרה. עיניה נצצו בזהירות, כאילו כדח לומר, קראת את היומן שלי?
  אומץ ליבה של אנבת' עלה. סוף סוף היא קיבלה את המידע של אויבה. היא פגשה המון יצורים בעלי שלוש ראשים בעבר. כשזה מגיע לימורים מתולוגיים, שלוש הוא סוג של מספר קסם. זה הגיוני של הזאת יש עוד ראש.
  סרטנון היה איזה פסל, מחולק לחתיכות. עכשיו משהו התעורר בו. זה היה הנסיון להחזיר את עצמו לצורתו המלאה.
  אנבת' החליטה שהיא לא יכולה לתת לזה לקרות. ההירוגליפים האדומים והאותיות היווניות ריחפו סביב ה כמו כבל שריפת נתיך, קסם קורן שהרגיש ביסוד שגוי, כאילו התמוסס לאט מבנה התאים של אנבת'.
  "אתה לא בדיוק יוונית?” היא העזה. “אתה ממצריים?”
  סרטנון לא אהב את ההערה הזאת. הוא חשף את שינייו והתכונן לזינוק.
  "וואו, ילד,” היא אמרה. אתה עדיין לא במלוא העצמה שלך? לתקוף אותי עכשיו, אתה תפסיד. אחרי הכל אתם לא סומכים אחד על השני.”
  האריה הטה את ראשו ונהם.
  אנבת' העמידה פני נדהמת. “מר אריה! איך אתה יכול להגיד דבר כזה על מר זאב?”
  האריה מצמץ.
  הזאב הביט באריה ונהם בחשדנות.
  "ומר זאב!” אנבת' התנשפה. “אתה לא צריך להשתמש בשפה כזאת על החבר שלך!”
  שני הראשים פנו אחד נגד השני, נוהמים ומייללים. ה התנודדה על אמותיה בכיוונים שונים.
  אנבת' ידעה שהיא קנתה לעצמה רק כמה שניות. היא אמצה את מוחה, מנסה להבין מה בדיוק היצור הזה ואיך היא יכולה לנצח אותו, אבל זה לא התאים לשום דבר שיכלה לזכור משיעוריה במחנה החצויים.
  היא אולי צריכה לבוא מאחוריו, אולי לנסות לשבור את השריון, אבל לפני שהספיקה הרכבת האטה. הם נכנסו לתחנה ברחוב הראשי, התחנה הראשונה בברוקלין.
  הפלטפורמה הייתה ריקה באופן מוזר, אבל הבזק של אור בחדר המדרגות תפס את עיינה של אנבת'. בחורה בלונדינית צעירה בבגדים לבנים עם מטה עץ, מנסה להכות חיה מוזרה שעקפה את מטריה, נובחת בכעס. מהכתפיים כלפי מעלה, היצור נראה כמו לברדור רטריבר שחור, אבל הקצה האחורי שלו היה אלא נקודה מחודדת מחוספסת, כמו זנב של ראשן.
  הייתה לאנבת' זמן לחשוב: הפיסה השלישית.
  אז הבחורה הבלונדינית חבטה בכלב על חוטמו. המטה שלה התלקח באור זהוב, והכלב זינק לאחור – ישר דרך חלון שבור בקצה המרוחק של קרון הרכבת התחתית של אנבת'.
  הבחורה הבלונדינית אחריו. היא זינקה לתוך הרכבת שניה לפני שהדלתות ניסגרו והרכבת עזבה את התחנה.
  לרגע כולם פשוט עמדו שם – שתי בנות ושתי מפלצות.
  אנבת' בחנה את הילדה בקצה האחר של הקרון, מנסה להאריך את רמת האיום.
  המצתרפת החדשה לבשה מכנסי פשתן לבנים וחולצה תואמת, כמו סוג של מדי קראטה. הנעליים הצבעיות שהקצה שלהן עשוי ברזל נראו כאילו הם יכולים לגרום נזק במאבק. על הכתף השמאלית שלה היה תרמיל ניילון כחול ובתוכו מקל שנהב מעוקל- בומרנג? הנשק המאיים ביותר של הילדה היה מטה עץ לבן, חמש רגל אורך, מגולף עם ראש נשר, לכל אורך זהר כמו ארד שמיימי.
  אנבת' פגשה בעיניה של הילדה, ותחושה של דז'ה וו הציקה לה.
  ילדת הקרטה לא הייתה בת יותר משלוש-עשרה. עיניה היו מבריקות וכחולות, כמו ילדי זאוס. השיער הארוך שלה היה מפוספס בפסים סגולים. היא נראתה כמו ילדה של אתנה מוכנה ללחימה, מהירה, ערנית וחסרת פחד. אנבת' הרגישה כאילו היא רואה את עצמה מלפני ארבע שנים, בערך בזמן שהיא פגשה את פרסי ג'קסון.
  אז ילדת הקרטה דיברה וניפצה את האשליה.
  "אוקי." היא העיפה קווצת שיער סגולה מהפנים שלה. “היום שלי לא היה יותר מטומטם מזה.”
  בריטית, חשבה אנבת'. אבל לא היה לה זמן להרהר בכך.
  בכלב-ראשן וסרטנון עמדו במרכז הקרון, במרחק חמש רגליים, מביטים בתדהמה זה בזה. עכשיו הם התגברו על ההלם. הכלב יילל זעקת ניצחון, כמו מצאתי אותכם! והאריה- זאב- סרטן זינק כדי לפגוש אותו.
  "תעצרי אותם!” צעקה אנבת'.
  היא זינקה על גבו של סרטנון, ורגליו התמוטטו מהמשקל העודף.
  הילדה האחרת צעקה משהו כמו: "מר!”
  סדרה של הירוגליפים זהובים התלקחה באוויר:
  יצור הכלב מעד לאחור, הוא נחנק כאילו הוא בלע כדור ביליארד.
  אנבת' נאבקה כדי להרחיק על סרטנון, אבל החיה הייתה פי 2 ממשקלה. הוא נעמד על רגליו האחוריות, מנסה להעיף אותה. שני הראשים ניסו לנשוך את פניה.
  למרבה המזל היא ריסנה הרבה פגסוסים פראיים במחנה החצויים. היא המליחה לשמור על שיווי המשקל בזמן שהורידה את התרמיל שלה מהגב. היא הטיחה ספרי אדריכלות בשווי של 20 פאונד על ראשו של האריה, אז היא הכניסה את רצועת הכתף של התיק לתוך לועו של האריה ומשכה קצת.
  בינתיים הרכבת פרצה אל אור השמש. הם שיקשקו לאורך המסילה המוגבהת של קווינס, האוויר הצח נשב דרך החלונות השבורים שהאירו על פני המושבים.
  מזוית עינה, אנבת' ראתה את הכלב השחור מפסיק להיחנק ומתנער. אז זינקה ילדת הקרטה, היא שלפה את בומרנג השנהב והפציצה את ה עם עוד הבזק זהוב.
  אנבת' יחלה שהיא הייתה יכולה לזמן הבזקים זהובים. לה רק היה התרמיל המטופש. היא עשתה כמיטב יכולתה כדי להכניע את סרטנון, אבל נראה שה רק מתחזקת בעוד ההילה הזוהרת מחלישה את אנבת'. הראש שלה היה ממולא צמר גפן. הבטן שלה התהפכה.
  מאז שנאבקה ביצור היא איבדה את תחושת הזמן. היא רק ידעה שאסור לה לתת לו להשתלב עם יצור הכלב. אם היצור יושלם שלושת ראשים מה - שזה - לא - היה, היו בלתי ניתנים לעצירה.
  הכלב תקף שוב את ילדת בקרטה, הפעם הוא הפיל אותה. אנבת', שהוסחה דעתה, איבדה את אחיזתה ב הסרטן, והוא העיף אותה אל משענת של מושב.
  אוזניה צלצלו כשהיצור שאג בניצחון. גל לוהט של אנרגיה אדומה עבר בקרון. הרכבת נטתה על צידה, ואנבת' נזרקה אל צידו האחר של הקרון.
  "קדימה,” אמר קול של ילדה. “אנחנו צריכות לזוז.”
  אנבת' פקחה את עיניה. העולם הסתובב. סירנות חירום ייללו במרחק.
  היא שכבה על גבה על כמה עשבים קוצניים. הבחורה הבלונדינית מהרכבת רכנה מעליה, מושכת בידה.
  אנבת' הצליחה להתיישב. היא הרגישה כאילו מישהו נעץ מסמרים מלובנים בצלעותיה. כשראייתה הצטללה, היא הבינה שהיא הייתה ברת מזל שהיא בחיים. כחמישה מטרים משם, הרכבת נפלה מהמסילה. הקרונות שכבו על צידם, בכל בצורת זיגזג של הריסות שהזכיר לאנבת' פגר של דרקון (לרע מזלה היא ראתה כמה כאלה).
  היא ראתה שאין בני תמותה פצועים. היא קיוותה שהם נמלטו מהרכבת בתחנת פולטון. אבל עדיין, איזה אסון.
  אנבת' זיהתה איפה היא נמצאת: רוקאווי ביץ'. כמאה רגל משמאלה, מגרשים פנויים וגדרות כפופות פינו דרך לחוף עם חול זהוב מנוקד הזפת ואשפה. הגלים התהפכו תחת השמיים המעוננים. לזכותה של אנבת', מעבר לפסי הרכבת עמדה שורה של בנייני דירות כל כך רעועים שהם בטח עשויים ממקררים ישנים.
  "יו - הו.” ילדת הקרטה טלטלה את כתפה. “אני יודעת שאת בהלם, אבל אנחנו צריכות לזוז. אני לא מתלהבת מלהיחקר על יד שוטרים בזמן שאני גוררת את הדבר הזה.”
  הילדה הצביעה אל שמאלה. מאחוריה על האספלט השבור, שכב הלברדור השחור שנראה כמו דג מחוץ למים, פיו וכפותיו כרוכים בחבל זהב זוהר.
  אנבת' בהתה בנערה הצעירה. על צווארה נצצה שרשרת עם קמע כסף – סמל מיצרי שדומה שאיש זנגוויל.
  לצידה היו מונחים המטה שלה ובומרנג השנהב – על שניהם גילופים של הירוגליפים ותמונות מוזרות, מאוד לא יווניות.
  "מי את?” דרשה אנבת'.
  חיוך נמשך מזווית הפה של הבחורה. “בדרך כלל אני לא אומרת את השם שלי לזרים. נקודות תורפה קסומות וכל זה. אבל אני חייבת לכבד את מי שנלחמה ביצור דו – ראשי בלי שום דבר מלבד תרמיל גב.” היא הושיטה את ידה. “סיידי קיין.”
  "אנבת' צ'ייס.”
  הם לחצו ידיים.
  "מחמד לפגוש אותך, אנבת',” אמרה סיידי. “עכשיו, בואי ניקח את הכלב שלנו לטיול, שנלך?”
  הם עזבו בדיוק בזמן.
  בתוך דקות, רכבי חירום הקיפו את אזור התאונה, וקהל של צופים שנאסף מבנייני הדירות הסמוכים.
  אנבת' הרגישה בחילה יותר מתמיד. כתמים אדומים רקדו לפני עיניה, אבל היא עזרה לסיידי לגרור את יצור הכלב בזנבו לכיוון דיונות החול. נראה היה שסיידי נהנית למשוך אותו על סלעים ובקבוקים רבים ככל שיכלה למצוא.
  החיה נהמה והתפתלה. ההילה האדומה שלה זהרה באור בהיר יותר, ומשום מה החבלים התעמעמו.
  בדרך כלל אנבת' אהבה ללכת על החוף. האוקיינוס הזכיר לה את פרסי. אבל היום היא הייתה רעבה ותשושה. התרמיל שלה הרגיש כבד יותר מרגע לרגע, והקסם של הכלב גרם לה לרצות להשליח אותו.
  כמו כן רוקוואי ביץ' היה מקום עגום. הוריקן מאסיבי פוצץ דרך לפני יותר משנה, והנזק עדיין נראה בברור. חלק מבנייני הדירות היו במרחק מצומצם ממקום שבו התפוצצו פגזים, החלונות נאטמו וקירות הבלוקים כוסו בגרפיטי. עץ רקוב, וחתיכות מתכת מעוותות היו פזורים על החוף. המזח נהרס אבל העמודים שלו הזדקרו מחוץ למים. הים עצמו כרסם בטינה בחוף כאילו אומר: על תתעלם ממני. אני תמיד יכול לחזור לחוף ולהשלים את העבודה.
  לבסוף הם הגיעו למכונית גלידה נטושה חצי שקועה בחול. בצידה היה ציור דהוי, של פינוקים טעימים שגרמו לבטן של אנבת' לפלוט יללת מחאה.
  "צריך לעצור.” מלמלה.
  היא שמטה את הכלב ודידתה אל המכונית, אז היא התיישבה כשגבה כנגד הדלת של הנוסע.
  סיידי ישבה מולה ברגליים משוכלות. היא חיטטה בתיק שלה והוציאה בקבוקון קרמיקה פקוק בפקק.
  "הנה.” היא מסרה אותו לאנבת'. “זה טעים. תשתי.”
  אנבת' בחנה את הבקבוק בזהירות. הוא הרגיש כבד וחם, כאילו הוא מלא בקפה חם. “אה...זה לא ישחרר הבזק זהוב שיפוצץ את הפנים שלי?”
  סיידי השמיעה נחרה. “זה שיקוי ריפוי, טפשונת. חברה שלי, ג'אז, היא המרפאת הכי טובה בעולם.”
  אנבת' עדיין היססה. היא ניסתה שיקויים בעבר, שבושלו על ידי ילדי הקטה. בדרך כלל היה להם טעם של מרק רפש, אבל לפחות הם עבדו על חצויים. לא משנה מה היה בבקבוק, זה לא היה אותו הדבר.
  "אני לא בטוחה שאני צריכה לנסות,” היא אמרה. “אני...לא כמוך.”
  "אף אחד הוא לא כמוני,” הסכימה סיידי. “המדהימות שלי היא מיוחדת. אבל אם את אומרת שאת לא חרטומה, טוב, אני יכולה לראות את זה. בדרך כלל אנחנו נלחמים עם מטה ושרביט.” היא טפחה על המוט הלבן המגולף ועל בומרנג השנהב שנחו לצידה. “ובכל זאת, אני חושבת שהשיקויים שלי צריכים לעבוד עליך. את נאבקת ב. את שרדת תאונת רכבת. את לא יכולה להיות נורמלית.”
  אנבת' צחקה בקול רפה. היא מצאה בחוצפתה של הילדה האחרת משהו מרענן. “לא, אני בהחלט לא נורמלית. אני חצויה.”
  "אה.” אצבעותיה של סיידי תופפו על שרביטה המעוקל. “מצתערת, זה חדש לי. שדה – אלה?”
  "חצויה,” תיקנה אנבת'. “חצי אלה, חצי בת תמותה.”
  "אה נכון.” סיידי נשפה, הוקל לה באופן ברור. “אני כבר אירחתי את איזיס בראש שלי כמה וכמה פעמים. מי החבר המיוחד שלך?”
  "שלי -. לא אני לא אירחתי אף אחד האמא שלי היא אלה יוונית, אתנה.”
  "אמא שלך.”
  "כן.”
  "אלה. אלה יוונית.”
  "כן." אנבת' שמה לב לכך שחברתה החדשה החווירה. “אני מניחה שאין לך דבר כזה, אממ, מאיפה שאת מגיעה.”
  "ברוקלין?” סיידי הרהרה. “לא, אני חושבת שלא. או לונדון. או לוס אנג'לס. אני לא זוכרת פגישה עם חצוי יווני בכל המקומות האלה. עדיין, כל אחד יכול להופתע מאוד בקלות, כשמתעסקים עם בבונים קסומים, אלי חתולים וגמדים בספידו.”
  "גמדים בספידו?” אנבת' לא הייתה בטוחה ששמעה נכון.
  "מממ.” סיידי הביטה ב הכלב, שעדיין מאבק בכבלי הזהב שלה. “אבל פה העיניין. לפני כמה חודשים אמא שלי הזהירה אותי. היא אמרה לי להיזהר מאלים אחרים וסוגים אחרים של קסם.”
  הבקבוק בידיים של אנבת' הרגיש חם יותר. “אלים אחרים. הזכרת את איזיס. היא אלת הקסמים המיצרית. אבל...היא לא אמא שלך?”
  "לא,” אמרה סיידי. “אני מתכוונת, כן. איזיס היא אלת הקסם המיצרית. אבל היא לא אמא שלי. אמא שלי היא רוח רפאים. ובכן... היא הייתה חרטומה בבית החיים, כמוני, אבל אז היא מתה, אז-”
  "רק שנייה.” ראשה של אנבת' פעם כל כך חזק שהיא הבינה ששום דבר לא יכול לעשות אותו גרוע יותר. היא חלצה את הפקק מהשיקוי ושתתה אותו.
  היא ציפתה למרק רפש, אבל במקום זה היה לזה טעם של סיידר חם. באופן מיידי, היא חזרה לעצמה. הבטן שלה נרגעה.
  "וואו.” היא אמרה.
  "אמרתי לך,” גיחכה סיידי. “ג'אז היא מרפאת ממש טובה.”
  "אז אמרת...בית החיים. קסם מצרי. את כמו הילד שהחבר שלי פגש."
  החיוך של סיידי נחלש. "החבר שלך...פגש מישהו כמוני? חרטום נוסף?"
  כמה צעדים משם, יצור הכלב נהם ונאבק. סיידי לא נראתה מודאגת, אבל אנבת' הייתה מודאגת מאיך שהחבל הקסום הזוהר מתעמעם
  "זה היה לפני כמה שבועות," אמרה אנבת'. "פרסי סיפר לי סיפור מטורף על פגישה שלו עם ילד ליד מורצ'ס באי. הילד הזה כנראה השתמש בהירוגליפים כדי להטיל כשפים. הוא עזר לפרסי להלחם בתנין ענק."
  "בן סובק!" פלטה סיידי. "אבל אחי נאבק ב, הוא לא אמר שום דבר על -."
  "השם של אח שלך זה קרטר?" שאלה אנבת'.
  הילה כעוסה וזהובה הבהבה סביב הראש של סיידי – הילה של הירוגליפים שנראו זועפים מאוד.
  "נכון לרגע זה," נהמה סיידי, "השם של אחי הוא שק חבטות. כנראה שהוא לא סיפר לי הכל."
  "אה." אנבת' נאלצה להילחם בדחף להתרחק מהחברה החדשה שלה. היא חששה שההירוגליפים הכועסים והזוהרים האלה עלולים להתפוצץ. "מביך. מצתערת."
  "אל תיהי." אמרה סיידי. "אחרת אני לא אהנה להרביץ לאחי בפרצוף. אבל דבר ראשון ספרי לי הכל על עצמך, חצויים, יוונים וכל מה שעשוי לגלות לנו למה החבר הכלב הרע שלנו כאן."
  אנבת' סיפרה לה מה שיכלה.
  בדרך כלל לקח לה זמן לסמוך על אנשים, אבל היה לה הרבה נסיון בלקרוא אנשים. היא חיבבה את סיידי מיד: הנעליים הצבאיות, הפסים הסגולים, הגישה שלה...מהנסיון של אנבת', לא הרבה אנשים מביעים רצון להרביץ למישהו בפרצוף ובהחלט לא הביעו רצון לעזור למישהו זר לא ידוע ועוד להציע לו משקה ריפוי.
  אנבת' תיארה את מחנה החצויים. היא סיפרה על כמה מהרפתקאותיה ומאבקי האלים, הענקים והטיטנים. היא הסבירה איך היא מצאה את האריה - זאב - סרטן עם שני הראשים בתחנת הרכבת התחתית ברחוב ארבע מערב ואיך החליטה לעקוב אחריו.
  "אז הנה אני כאן." סיכמה.
  פיה של סיידי רטט. היא נראתה כאילו היא הולכת לבכות ולילל. במקום זה היא פרצה בצחוק.
  אנבת' קימטה את מצחה. "אמרתי משהו מצחיק?"
  "לא,לא..." ציחקקה סיידי. "טוב...זה קצת מצחיק. אני מתכוונת, אנחנו יושבות לנו על החוף ומדברות על אלים יוונים. ומחנה לחצויים, ו –"
  "הכל אמת!"
  "הו, אני מאמינה לך זה פשוט מגוחך מידי. לא יכול להיות שהעולם שלי עד כדי כך מוזר, אני חושבת לעצמי: אוקי. אנחנו בהכי מוזרות שאפשר. לפחות אני יודעת עד לאן זה מגיע. דבר ראשון, אני מגלה שאני ואחי צאצאים של הפרעונים ויש לנו כוחות קסם. בסדר. אין בעיה. ואז אני מגלה שהאבא המת שלי התמזג עם האל אוזיריס ונהיה אדון המתים. מבריק! למה לא? אז הדוד שלי משתלט על בית החיים ומתחיל לפקח על מאות חרטומים ברחבי העולם. ואז החבר שלי הופך לבן כילאיים של חרטום/ אל ההלוויות בן האלמוות. וכל הזמן אני חושבת לעצמי, כמובן! להישאר רגועה להמשיך הלאה! אני מוכנה! ואז את באה ביום חמישי אקראי, ואומרת, אה, דרך אגב, אלים מצריים הם רק חלק קטן שיגעון קוסמי. אנחנו צריכים לדאוג גם מאלים יוונים! יאיי!"
  אנבת' לא יכלה לעקוב אחרי כל מה שסיידי אמרה – חבר שהוא אל הלוויות? - אבל היא נאלצה להודות שלצחוק על זה היה יותר טוב מאשר להתכדר לכדור ולבכות.
  "אוקי," היא הודתה. "כל זה נשמע קצת משוגע, אבל אני מניחה שזה הגיוני. המורה שלי כירון...היה אומר לי שאלים עתיקים הם בני אלמוות, כי הם חלק מהמרקם של הציביליזציה. אם אלי יוונים יכלו להישאר בסביבה כל מיליוני השני האלה, למה לא גם המצריים?"
  "הרבה זה טוב." הסכימה סיידי. "אבל מה עם הכלבלב הזה?" היא הרימה צדף זעיר והקפיצה אותו על הראש של הלברדור, שנהם ברוגז. "רגע אחד הוא היה על השולחן בספרייה שלנו – יצירה בלתי מזיקה, חתיכת אבן שאנחנו חושבים שהוא חלק מפסל, אחרי כמה דקות הוא קם לחיים בהפסקה שלנו בבית בברוקלין. שיסף את קיסמי ההשגחה שלנו, פילס את דרכו דרך הפינגווינים של פליקס והתעלם מהקסמים שלי כאילו הם כלום."
  "פינגוונים?" אנבת' הנידה את ראשה. "לא. תשכחי ששאלתי."
  היא למדה בעיניה את יצור הכלב שהוא מתוח נגד החוב שלו. אותיות יווניות אדומות והירוגליפים הסתחררו סביבו כאילו הם מנסים ליצור סמלים חדשים – הודעה שאנבת' כמעט הצליחה לקרוא.
  "החבלים האלו יחזיקו?" היא שאלה. "הם נראים כאילו הם הולכים ונחלשים."
  "אל תדאגי," סיידי הבטיחה לה. "החבלים האלה כבלו אלים בעבר. ולא אלים קטנים, עם לא אכפת לך. מהאקסטרה לארג'."
  "המ, בסדר. אז את אומרת שהכלב הוא חלק מפסל. איזשהו רעיון איזה פסל?"
  "לא." סיידי משכה בכתפייה. "קליאו, הספרנית שלנו, רק התחילה לחפש כשפידו הזה התעורר."
  "אבל הכלב חייב להיות מחובר ל אחרת – ראשי הזאב והאריה. אני קיבלתי את הרושם שהם גם קמו לחיים, הם התמזגו יחד והם לא רגילים לעבוד יחד כצוות. הם עלו על הרכבת בגלל שהם חיפשו משהו – כנראה את הכלב הזה."
  סיידי התעסקה עם תליון הכסף שלה. " עם שלושה ראשים: אריה, זאב וכלב מבצבצים מתוך... מה היה הדבר החרוטי הזה? שריון? לפיד?"
  ראשה של אנבת' התחיל להסתחרר שוב. לפיד.
  זיכרון הבזיק במוחה – אולי תמונה שראתה בספר. היא לא חשבה על האפשרות שהחרוט של ה יכול להיות משהו שמחזיקים, משהו ששייך ליד מסיבית. אבל זה לא יכול להיות לפיד...
  "זה שרביט," היא הבינה. "אני לא זוכרת איזה אל החזיק אותו, אבל את המטה עם שלושת הראשים היה הסמל שלו. הוא היה...יווני אני חושבת, אבל הוא היה גם ממקום כלשהו במצריים–"
  "אלכסנדריה." ניחשה סיידי.
  אנבת' בהתה בה. "איך את יודעת?"
  "טוב, זה מובן מאליו, אני לא אגוז היסטוריה כמו אח שלי, אבל אני הייתי באלכסנדריה. אני זוכרת משהו על זה שהיא הייתה הבירה כשהיוונים שלטו במצריים. זה היה אלכסנדר הגדול?"
  אנבת' הינהנה. "זה נכון. אלכנדר כבש את מצריים,ואחרי שהוא מת, הגנרל שלו פטולומי עלה אחריו. הוא רצה שהמצריים יקבלו אותו כפרעה, אז הוא חיבר את האלים המצריים והאלים היוונים ביחד ויצר חדשים."
  "זה נשמע מבולגן," אמרה סיידי. "אני מעדיפה את האלים שלי."
  "אבל היה אל אחד מיוחד...אני לא זוכרת את שמו. יצור עם שלושה ראשים היה בחלקו העליון של השרביט שלו."
  "זה שרביט גדול מאוד," ציינה סיידי. "אני לא רוצה לפגוש את הבחור שיכול להרים אותו."
  "אוי, אלים." אנבת' התיישבה. זהו זה! המטה לא רק מנסה להרכיב את עצמו מחדש – הוא מנסה למצוא את אדונו."
  סיידי הזעיפה פנים. "אני לא בעד בכלל. אנחנו צריכות להיות בטוחות –"
  הכלב הי ילל. החבלים הקסומים התפוצצו כמו רימון הלם, מרסס את החוף ברסיסי זהב.
  הפיצוץ העיף את סיידי אל תוך הדיונות כאילו הייתה צמח.
  אנבת' פגעה במשאית הגלידה. גפיה הפכו לעופרת. כל האוויר יצא מראותיה.
  עם יצור הכלב רצה להרוג אותה. הוא יכל לעשות את זה בקלות.
  במקום זה הוא רץ ונעלם בתוך העשבים.
  אנבת' תפסה באופן אינסטנגטיבי בנשק. אצבעותיה נסגרו על השרביט המעוקל של סיידי. הכאב היה נורא. השנהב שרף כמו קרח יבש. אנבת' ניסתה לעזוב את השרביט אבל ידה לא צייתה. כשראתה שהשרביט משנה צורה הכוויות שככו, עכשיו היא החזיקה פגיון מארד שמיימי – בדיוק כמו זה שהייתה נושאת במשך שנים.
  היא בהתה בלהב. ואז היא שמעה גניחות מהדיונות הסמוכות.
  "סיידי!" אנבת' מעדה על רגליה.
  עד שהיא הגיעה אל החרטומה, סיידי ישבה, וירקה חול מפיה. היו לה חתיכות של אצות בשיער, והתרמיל שלה היה עטוף סביב אחד מהמגפיים הצבאיים שלה, אבל היא נראתה יותר זועמת מאשר פצועה.
  "פידו טיפש!" היא נהמה. "אין עוגיות כלבים בשבילו!" היא קימטה את מצחה כשראתה את הפגיון של אנבת'. "מאיפה השגת את זה?"
  "אמ...זה השרביט שלך," אמרה אנבת'. "אני הרמתי אותו ו...אני לא יודעת. זה פשוט השתנה לסוג הפגיון שאני משתמשת בו בדרך כלל."
  "הא. ובכן, לפריטי קסם יש צורת מחשבה משלהם. תשמרי אותו. יש לי עוד בבית. עכשיו, באיזו דרך פידו הלך?"
  "שם." אנבת' הצביעה עם הלהב החדש שלה.
  סיידי הציצה אל היבשה. עינייה התרחבו. "אה...נכון. לעבר הסערה. זה חדש."
  אנבת' עקבה אחרי מבטה. חוץ מהמסלול של הרכבת התחתית, היא לא ראתה דבר מלבד מגדל דירות נטוש, מגודר ועזוב על רקע שמי אחר הצהריים המאוחרים. "איזו סערה?"
  "את לא רואה את זה?" שאלה סיידי. "חכי רגע." היא התירה את התרמיל מהמגף שלה והפשפשה בו. היא הוציאה עוד בקבוקון קרמיקה, אחד קצר ורחב כמו צנצנת של קרם פנים. היא הסירה את המכסה והוציאה קצת קרם ורוד. "תני לי למרוח לך את זה על העפעפיים שלך."
  "וואו נשמע כמו לא אוטומטי."
  "אל תהיה רגישה. זה לא מזיק...טוב, לחרטומים. כנראה גם לחצויים."
  אנבת' לא נרגעה, אבל היא עצמה את העיניים. סיידי מרחה את הקרם. הוא עקצץ אבל היה חמים כמו מנתול.
  "טוב," אמרה סיידי. "את יכולה להסתכל עכשיו."
  אנבת' פתחה את עינייה והתנשפה.
  העולם היה מוצף צבע. הקרקע הפכה לשקופה – שיכבות דביקות יורדות על החשיכה שלמטה. האוויר היה גלים נוצתיים נוצצים, כל אחד תוסס קצת, כאילו מספר קטעי וידאו בהבחנה גבוהה היו אחד על גבי השני. הירוגליפים ואותיות ביוונית התרוצצו סביבה, ומתפוצצים בכל פעם שהם התנגשו. אנבת' הרגישה שהיא מסתכלת על העולם ברמה האטומית. הכל נראה חשוף, צבוע בקסם.
  "את...את רואה הכל ככה כל הזמן?"
  סיידי נחרה. "אלי מצריים, לא! זה היה מסיח את דעתי. אני צריכה להתרכז כדי לראות בדואת. זה מה זאת עושה – מציצה לתוך החלק הקסום של העולם."
  "אני..." גימגמה אנבת'.
  אנבת' הייתה בדרך כלל שבטוחה בעצמה. בכל פעם שהיא התעסקה עם בני תמותה רגילים היא נשארה זחוחה וחשבה שהיא בעלת ידע סודי. אפילו בין חצויים אחרים, אנבת' הייתה כמעט תמיד המנוסה ביותר. היא עשתה יותר ממה שרוב הגיבורים אי פעם חלמו לעשות, והיא שרדה.
  עכשיו, כשהסתכלה על וילונות הצבע, אנבת' הרגישה שוב כמו ילדה בת שש – עשרה, שרק לומדת עד כמה מסוכן העולם שלה.
  היא התיישבה על החול. "אני לא יודעת מה לחשוב."
  "אל תחשבי," יעצה סיידי. "תנשמי. העיניים שלך יתרגלו. זה קצת כמו שחייה. אם תמיחי לגוף שלך לקחת שליטה, את תדעי מה לעשות באופן אינסטינקטיבי. פאניקה, ואת תטבעי."
  אנבת' ניסתה להירגע.
  היא החלה להבחין בדפוסים באוויר: זרמים הזורמים בין השכבות של המציאות, שבילי אדים של קסם הזורמים בין המכוניות והבניינים. האתר של תאונת הרכבת זהר בירוק. לסיידי הייתה הילה זהובה עם נוצות ערפיליות שהתפשתו מאחוריה כמו כנפיים.
  קונקונות ארגמניות התפתלו מהאתר לכיוון שאליו ה נמלטה. איפה שהכלב הי שכב קודם, הקרקע בערה כמו גחלים.
  אנבת' התמקדה בבניין הדירות הנטוש, ופעימות הלב שלה הוכפלו. הבניין זהר באדום מבפנים – אור חלחל מבעד לחלונות ועלה למעלה, חודר דרך סדקים בקירות המתפוררים. עננים כהים הסתחררו מעל, ועוד קונקונות אנרגיה ארגמנית זרמו לכיוון הבניין מכל עבר, כאילו נגררו לתוך מערבולת.
  התמונה הזכירה לאנבת' את כריבדיס, המערבולת שהיא נתקלה בה פעם בים המפלצות. זה לא היה זיכרון משמח.
  "זה בניין הדירות," היא אמרה. "הוא מושך אור אדום מכל מקום."
  "בדיוק," אמרה סיידי. "בקסם מצרי, אדום הוא רע. הוא אומר רוע וכאוס."
  "אז זה איפה שהכלב הי מתחבא," ניחשה אנבת'. "כדי להתמזג עם בחתיכה האחרת של השרביט."
  "ואני מוכנה להתערב שגם למצוא את אדונו."
  אנבת' ידעה שהיא צריכה לקום. הן היו צריכות למהר. אבל, מלהסתכל על שכבות המתערבלות של קסם, היא פחדה לזוז.
  היא בילתה את רוב חייה בלמידת הערפול - הערפל הקסום שהפריד בין עולם בני התמותה בין העולם של המפלצות והאלים היוונים. אבל היא מעולם על הערפול כוילון צבעים.
  איך סיידי קראה לזה? - דואט.
  מספר השכבות שיכלה היה עצום - כמו שטיח שקופל מאה פעמים לתוך עצמו. אנבת' תהתה עם הערפול והדואט קשורים, או אולי הם אותו הדבר.
  היא לא בטחה בעצמה מספיק בשביל לעמוד. פאניקה, ואת תטבעי.
  סיידי הושיטה את ידה. עיניה היו מלאות אהדה. "תראי, אני יודעת שזה הרבה, אבל שום דבר לא השתנה. את עדיין חצויה, קשת עורף, אוחזת בתרמיל כמו שצמיד היית. ועכשיו יש לך גם יופי של פגיון."
  אנבת' הרגישה איך הדם חוזר אל פניה. בדרך כלל היא זאת שנותנת שיחות עידוד.
  "כן. כן כמובן." היא תפסה בידה של סיידי. "בואי נלך למצוא אל."
  גדר תיל הקיפה את הבניין, אבל הן נדחקו בין הפריצות ועשו את דרכן על פני שדה של מחרשות ובטון שבור.
  נראה שהמשחה הקסומה שעל עיניה של אנבת' התפוגגה. העולם כבר לא נראה כמו קליידוסקופ רב שכבתי, אבל זה היה בסדר מבחינתה. היא לא הייתה צריכה ראייה מיוחדת בשביל לדעת שהבניין מלא בקסם רע.
  מקרוב האור האדום בחלונות היה אפילו יותר חזק. הדיקט שיקשק. קירות הלבנים גנחו. ציפורי הרוגליפים ודמויות מקליות נוצרו באויר וריחפו פנימה. אפילו הגרפיטי רטט על הקירות, כאילו הסמלים ניסו להתעורר לחיים.
  לא משנה מה היה בתוך הבניין, כוחו משך גם את אנבת', באותה דרך שסרטנון עשה ברכבת.
  היא לפתה את פגיון הארד החדש שלה, מתוך הבנה שהוא קטן וקצר מידי כדי לספק כוח פגיעה רב. אבל בגלל זה אנבת' אהבה פגיונות: הם השאירו אותה ממוקדת. ילד של אתנה לעולם לא יסמוך על להב אם הוא יכול להשתמש בשכל שלו במקום. אינטיליגנציה ניצחה במלחמות, לא כוח הזרוע.
  למרבה הצער, השכל של אנבת' לא עבד כל כך טוב כרגע.
  "הלוואי שידעתי עם מי אנחנו מתמודדות," היא מילמלה בזמן שזחלו לעבר הבניין. "אני אוהבת לעשות מחקר דבר ראשון - לחמש את עצמי בידע."
  "את נשמעת כמו אח שלי." נהמה סיידי. "תגידי לי, מפלצות נותנות לך למצוא אותן בגוגל לפני שהן תוקפות?"
  "לא," הודתה אנבת'.
  "אז הנה לך. קרטר - הוא אוהב לבלות שעות בספרייה, לקרוא על כל שד עוין שאנו עלולים לפגוש, מדגיש את החלקים החשובים, ועושה בשבילי כרטיסי פלאש כדי שאלמוד. למרבה הצער, כאשר השדים תוקפים, הם לא נותנים לנו שום אזהרה, ורק לעיתים נדירות הם טורחים להזדהות."
  "אז מה הנוהל עבודה הרגיל שלך?"
  "לפרוץ קדימה," אמרה סיידי. "לחשוב על הרגליים שלי. בעת הצורך, מפוצצת את אויבי לאלפי חלקיקים פצפונים."
  "נפלא. את תתחברי מיד עם החברים שלי."
  "אני אקח את זה כמחמאה. זאת נראה לי הדלת, מה את חושבת?"
  גרם מדרגות שהוביל למרתף. הפתח היחיד היה חצי ממוסמר מעבר לדלת בנסיון להרחיק מסיגי גבול, אבל הדלת עצמה הייתה פתוחה במקצת.
  אנבת' עמדה להציע לחפש דרך אחרת. היא לא בטחה בדרכים קלות כאלה, אבל סיידי לא חיכתה. החרטומה הצעירה דהרה במורד המדרגות וחמקה פנימה.
  הברירה היחידה של אנבת' הייתה ללכת בעיקבותיה.
  כפי שהתברר, אם הן היו באות דרך דלת אחרת, הן היו מתות.
  כל פנים הבניין היה כמו פגז חלול, שלושים קומות, עם מערבולת של לבנים, צינורות, לוחות ופסולת אחרת, יחד עם סמלים יוונים זוהרים, הירוגליפים ושובלי ניאון של אנרגיה אדומה. המראה היה מחריד ויפה - כאילו תפסו טורנדו, ואז האירו מבפנים ושמו לראווה.
  בגלל שהן נכנסו דרך קומת המרתף, אנבת' וסיידי היו מוגנות בחדר מדרגות נמוך - מעין תעלת בטון. אם הן היו נכנסות לסערה בקומת הקרקע, הן היו כבר נקרעות לגזרים.
  בעוד אנבת' צופה, קורת פלדה מעוותת עפה מעלה במהירות של מכונית מרוץ. עשרות לבנים טסו במהירות כמו להקת דגים. הירוגליף אדום לוהט הוטח בחבילה של עץ והעץ נדלק כמו נייר טואלט.
  "שם למעלה," לחשה סיידי.
  היא הצביעה על החלק העליון של הבניין, שם חלק מהקומה השלושים עדיין היה שלם - מדף מתפורר בלט לתוך החלל. קשה היה לראות מבעד להריסות מתערבלות והאובך האדום, אבל אנבת' יכלה להבחין בצורה מגושמת דמוית אדם על סף התהום, זרועותיו פרוסות כאילו הוא מברך את הסערה.
  "מה הוא עושה?" מלמלה סיידי.
  אנבת' נרתעה מסליל של קונקונות נחשיות שהסתחרר כמה סנטימטרים מעל ראשה. היא הביטה לתוך ההריסות ודפוסים שונים החלו להסתחרר לפניה כמו שקרה לה עם הדואט: מערבולות של לוחות ומסמרים מתקבצים יחד כדי ליצור מסגרת לפלטפורמה, מקבץ של לבנים להרכבה כמו לבנות קשת מלגו.
  "הוא בונה משהו," היא הבינה.
  "בונה מה, אסון?" שאלה סיידי. המקום הזה מזכיר לי את תחום הכאוס. ותאמיני לי, זה לא היה אחד החגים האהובים עלי."
  אנבת' הציצה לכיוונה. היא תהתה עם המשמעות של כאוס אצל המצרים זאת אותה המשמעות של המילה אצל היוונים. לאנבת' היה טיול קטן משלה בכאוס, אבל אם סיידי הייתה שם, גם...טוב, החרטומה חייבת להיות יותר קשת עורף מי מה שנראתה.
  "הסערה לא אקראית לחלוטין," אמרה אנבת'. "רואה שם? ושם? כל החומרים מתחברים יחד, ויוצרים מעין בנין בתוך בניין."
  סיידי קימטה את מצחה. "לי זה נראה כמו לבנים בתוך בלנדר."
  אנבת' לא הייתה בטוחה איך להסביר את זה, אבל היא למדה אדריכלות והנדסה מספיק זמן כדי לזהות פרטים. צנרת נחושת הייתה מחוברת המחדש כמו עורקים וורידים בתוך מערכת הדם. קטעי קירות ישנים צירפו את עצמם אחד לשני כדי ליצור פאזל חדש. עוד ועוד לבנים וקורות התנתקו מהקירות כדי להצתרף לטורנדו.
  "הוא מפרק את הבניין," היא אמרה. "אני לא יודעת כמה זמן הקירות יחזיקו מעמד."
  סיידי קיללה. "בבקשה תגידי לי שהוא לא בונה פירמידה. כל דבר רק לא זה."
  אנבת' תהתה למה חרטומה מצרית תשנא פירמידות, אבל היא רק הנידה בראשה. "הייתי מניחה שזה איזשהו מגדל חרוטים. ויש רק דרך אחת לדעת זאת בוודעות."
  "לשאול את האיש שעל המדף." סיידי נשאה את מבטה אל המדף שנשאר מקומה שלושים.
  האיש שעל המדף לא זז, אבל אנבת' יכלה להישבע שהוא גדל. אור אדום התערבל סביבו. בצלליתו הוא נראה כאילו הוא חובש כובע צילינדר זוועתי כמו של אברהם ליקולן.
  סיידי סידרה את התרמיל שלה על כתפה. " אז, אם זה האל המסתורי שלנו, אז איפה ה-"
  כאילו לפי סימן, בקעה המולה בחלקה יללה. בקצה השני של הבניין, זוג דלתות מתכת נפרצו ו הסרטן דילגה פנימה.
  למרבה הצער, עכשיו לחיה היו כל שלושת הראשים - הזאב, באריה והכלב. הפגז הספירלי קרן הירוגליפים וכתובות ביוונית. תוך התעלמות מוחלטת מהחפצים המעופפים, ה טיפסה פנימה על ששת רגליה הקידמיות, ואחר כך זינקה לאוויר. הסערה נשאה אותה כלפי מעלה, מתפתלת דרך הכאוס.
  "הוא מנסה להגיע לאדון שלו," אמרה אנבת'. "אנחנו צריכות לעצור אותו."
  "נפלא," רטנה סיידי. "זה הולך לרוקן אותי."
  "מה יקרה?"
  סיידי הרימה את המטה שלה. "נדג' "
  הירוגליף נהוב יקד באוויר מעליהם: ופתאום הן היו מוקפות בכדור של אור.
  אנבת' הרגישה דקירות בעמוד השידרה. היא הייתה לכודה בתוך בועת מגן כזאת פעם, כשהיא, פרסי וגרובר השתמשו בפניני קסם כדי לברוח מהשאול. החוויה הייתה...קלסטרופובית.
  "זה מגן עלינו מפני הסערה?" היא שאלה.
  "נקווה." פניה של סיידי היו זרועות זיעה. "בואי."
  היא הובילה את הדרך במעלה המדרגות.
  מייד המגן שלהן הועמד למבחן. שיש מטבח עף והיה עורף את ראשיהן, אבל הוא נהדף כנגד שדה הכוח של סיידי. חתיכות שיש קטלניות הסתחררו סביבם.
  "גאוני," אמרה סיידי. "עכשיו, את תחזיקי את המטה שלי בזמן שאני הופכת לציפור."
  "רגע. מה?"
  סיידי גילגלה את עיניה. "אנחנו חושבות על הרגליים שלנו, זוכרת? אני אטוס לשם לעצור את המטה. את תנסי להסיח את דעתו של האל...או מה שהוא לא יהיה. למשוך את תשומת לבו."
  "בסדר, אבל אני לא קוסם. אני לא יכולה לשמור על הקסם."
  "המגן יחזיק למשך כמה דקות, כל עוד את משתממשת במטה."
  "אבל מה איתך? אם את לא בתוך המגן- "
  "יש לי רעיון. יש סיכוי שהוא יעבוד."
  סיידי דגה משהו מתוך תרמילה - פסלון קטן של חיה. היא סגרה את אצבעותיה עליו ואז החלה לשנות צורה.
  אנבת' ראתה אנשים הופכים לחיות, אבל זה אף פעם לא נהיה קל יותר לצפיה. סיידי הצטמקה לכדי עשירית מגודלה. אפה התארך והפך למקור. השיער והבגדים התמזגו לתוך מעטה נוצות מלוטש. היא הפכה לציפור דורסת קטנה - דיה, אולי - אניה הכחולות הפכו לזהב מבריק. עם הפסלון הקטן עדיין לפות בין טפריה, סיידי פרשה כנפיים והשליכה את עצמה לתוך הסערה.
  אנבת' התכווצה כשמקבץ של לבנים התחפרו בחברתה - אבל איכשהו ההריסות עברו ישר דרכה מבלי להפוך את סיידי למחית נוצות. הטופר של סיידי הבליח כאילו היא עפה מתחת לשכבה עמוקה של מים.
  סיידי הייתה בדואט, הבינה אנבת' - היא עפה ברמה אחרת של המציאות.
  אם חצוי יכול ללמוד לעבור ככה דרך קירות, לרוץ ישר דרך מפלצות... הרעיון חימם את מוחה של אנבת' מרוב אפשרויות.
  אבל זה היה לפעם אחרת. עכשיו היא צריכה לזוז. היא טיפסה מעלה במעלה המדרגות אל תוך המערבולת. מוטות וצינורות מתכת נתקלו בשדה הכוח שלה. תחום הזהב זהר באור קצת יותר עמום בכל פעם שנהדף חפץ.
  היא הרימה את המטה של סיידי ביד אחת ואת הפגיון החדש שלה ביד שניה. בהבזק קסם, להב בארד השמימי הבליח כמו לפיד.
  "היי!" היא צעקה אל המדף שמעליה. "אדוני. אדון אל!"
  אין תגובה. קולה כנראה לא נשמע דרך הסופה.
  הקירות של הבניין התחילו לגנוח. אבק ונסורת חלחלו מהקירות והסתחררו לתערובת כמו כשעושים צמר גפן מתוק.
  סיידי הדיה עדיין הייתה בחיים, היא עפה למעלה בתנועות סיפרליות אל ה עם שלושת הראשים. החיה הייתה בערך באמצע הדרך, מנופפת ברגלייה וזוהרת באור בהיר יותר, כאילו סופגת את כוחו של הטורנדו.
  זמנה של אנבת' הלך ואזל.
  היא סרקה את זכרונה, בסינון מיתוסים ישנים, הסיפורים המעורפלים ביותר שכירון סיפר לה אי פעם במחנה. כשהיא הייתה צעירה, היא הייתה כמו ספוג, לספוג כל עובדה ושם.
  מטה שלושת הראשים. האל של אלכסנדריה, מצרים.
  שמו של האל הופיע לפניה. לפחות, היא קיוותה שהיא צודקת.
  אחד השיעורים הראשונים שלמדה בתור חצויה: לשמות יש כוח. אף פעם לא אומרים את שמושל אל או , אלא אם כן היית מוכן למשוך את תשומת ליבם.
  אנבת' נשמה נשימה עמוקה. היא צעקה עד קצה ראותיה: "סראפיס!"
  הסערה האטה. חלקים עצומים של צינורות ריחפו באוויר. ענני לבנים ועץ קפאו.
  באמצע הטורנדו, ה עם שלושת הראשים ניסתה לעמוד. סיידי עטה מעלה, פתחה את טפריה והפילה את הפיסלון שלה, שגדל באופן מידי לגמל בגודל טיבעי.
  הגמל המדובלל נחת על אחורי ה. שני היצורים התגלגלו באוויר והתרסקו על הריצפה בתוך סבך של גפיים וראשים. המטה המשיכה להיאבק, אבל הגמל שכב על גבי היצור ברגליים פשוקות, פעה וכועס ובכללי זה היה כמו אלף פעוטים בהתקף זעם.
  מן המדף של הקומה השלושים, קול גבר רעם: "מי מעז להפריע לי בזמן תחילת עלייתי?"
  "אני!" צעקה אנבת'. "רד ותסתכל לי בעיניים!"
  היא שנאה לקחת קרדיט על גמלים של אחרים, אבל היא רצתה לשמור שהאל יתמקד בה כך שסיידי תוכל לעשות... מה שסיידי החליטה לעשות. היה ברור שלחרטומה הצעירה היו כמה טריקים טובים בשרוול.
  האל סראפיס קפץ מהמדף שלו. הוא צנח שלושים קומות ונחת באמצע קומת הקרקע, במרחק השלכת סכין מאנבת'.
  לא שהיא התפתתה לתקוף.
  סראפיס היה חמישה מטרים גובה. הוא לבש רק מכנסיי שחיה עם דוגמת הוואי פירחונית. גופו היה מפוצץ בשרירים. עור הברונזה שלו היה מכוסה בקעקועים מנצנצים של הירוגליפים, אותיות יווניות ושפות אחרות שאנבת' לא הכירה.
  פניו היו ממוסגרות בשיער ארוך, כמו הראסטות של הראסטאפארי. זקן יווני מתולתל גדל עד עצם הבריח שלו. עיניו היו ירוקות ים – כל כך דומה לשל פרסי שנהיה לאנבת' עור ברווז.
  בדרך כלל היא לא אהבה בחורים שעירים, אבל היא נאלצה להודות שהאל הזה היה יפה בסגנון גלשן מבוגר פראי. אבל עיטור הראש שלו, לעומת זאת, הרס את המראה. מה שאנבת' חשבה שהוא כובע צילינדר היה בעצם סל נצרים גלילי ועליו תמונות של פירחי אמנון ותמר.
  "סליחה" היא אמרה. “האם זה עציץ על הראש שלך?”
  סראפיס הרים את גבותיו החומות והעבותות. הוא טפח על ראשו כאילו שכח את הסל. כמה זרעי חיטה נפלו מלמעלה.
  "זהו מודיוס, ילדה טיפשה. זהו אחד הסמלים הקדושים שלי! סל התבואה מייצג את השאול, שעליו אני שולט.”
  "אה, באמת?”
  "כמובן!” זעף סראפיס. “או ליתר דיוק שלטתי, ובקרוב אשךוט שוב. אבל מי את שתבקרי על בחירות האופנה שלי? חצויה יווניה, לפי הריח שלך, נושאת נשק מארד שמימי ומטה מצרי של בית החיים. מי את – גיבורה או חרטומה?”
  הידיים של אנבת' רעדו. עציץ או כובע, סראפיס הקרין עוצמה. וכשאמדה כל כך קרוב עליו היא חשה מימית מבפנים, כאילו ליבה, בטנה והאומץ שלה הותכו והפכו נוזלים.
  תישטלתי על עצמך, חש
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.