פרסי היה המים. אני הייתי האשלגן.
"אבל כבר נפגשנו עכשיו," אמר פרסי. "אתה יודע שאני פה בלונג איילנד. אני יודע שאתה גר בברוקלין. אם אנחנו נלך לחפש אחד את השני - "
"אני לא הייתי ממליץ על זה," אמרתי. "אתה צריך לבדוק כמה דברים על, אה, הצד שלי - . לנסות להבין מי עומד מאחורי אירוע התנין הזה."
"בסדר," הסכים פרסי. "אני אעשה את אותו הדבר בצד שלי."
הוא הצביע על שרשרת הפטסוצ'וס, שנצנץ בתוך התרמיל שלי. "מה יש לנו לעשות בקשר לזה?"
"אני יכול לשלוח אותה למקום בטוח," הבטחתי. "זה לא יגרום לצרות שוב. אנו מתמודדים עם שרידים רבים כמו זה."
"אנו," אמר פרסי. "המשמעות היא שיש הרבה...כמוך?"
לא עניתי.
פרסי הרים את ידיו. "בסדר גמור. לא שאלתי. יש לי כמה חברים בקלי - אה, בצד שלי שהיו נהנים להתעסק עם שרשרת קסם כזאת, אבל אני הולך לבטוח בך כאן. קח אותה."
לא שמתי לב שאני עצרתי את נשמתי עד שנשפתי. "תודה."
"והתנין התינוק?" הוא שאל.
הצלחתי לצחוק צחוק עצבני. "אתה רוצה אותו?"
"אלים, לא."
"אני יכול לקחת אותו, ולתת לו בית טוב." חשבתי על הבריכה שלנו בבית בברוקלין. תהיתי איך התנין הקסום הענק שלנו, פיליפ ממקדוניה, היה מרגיש עם יהיה לו ידיד. "כן, זה יתאים."
פרסי נראה כאילו הוא לא יודע מה לחשוב על זה. "אוקי, טוב…" הוא הושיט את ידו. "היה טוב לעבוד איתך, קרטר"
לחצתי את ידו. לא עפו ניצוצות. לא הרעים שום רעם. אבל אני עדיין לא יכול להרפות מהתחושה שנפתחה דלת, מפגש כזה - דלת שאנחנו לא יכולים לסגור.
"גם איתך, פרסי."
הוא עמד ללכת. "רק עוד דבר אחד," הוא אמר. "אם המישהו הזה, זה שתקע אותנו יחד… אם הוא אויב של שנינו - מה אם אנחנו צריכים אחד את השני כדי להילחם בו? איך אני יכול לצור איתך קשר?"
אני חשבתי על זה ואז עשיתי החלטה פזיזה. "אני יכול לכתוב לך משהו על היד?"
הוא קימט את מצחו. "כמו מספר טלפון שלך?"
"אה… טוב, לא בדיוק." הוצאתי את ארכת הקליגרפיה שלי ואת בקבוקון הדיו. פרסי הושיט את כף ידו. ציירתי שם הירוגליף - עין הורוס. ברגע שהסמל היה גמור, הוא הלקח הכחול, ואז נעלם."
"רק תגיד את השם שלי," אמרתי לו, "ואני אשמע אותך. אני אדע איפה אתה נמצא, ואני אבוא לפגוש אותך. אבל זה יעבוד רק פעם אחת, אז אל תבזבז את זה."
פרסי הסתכל על ידו הריקה. "אני סומך עליך שזה לא איזה סוג של מכשיר מעקב קסום."
"כן." אמרתי. "ואני סומך עליך שכאשר אתה תקרא לי אתה לא בעצם תכניס אותי למלכודת."
הוא הביט בי. עיניו הירוקות הסוערות היו באמת די מפחידות. אבל אז הוא חייך, והוא נראה כמו נער רגיל, ללא דאגה בעולם.
"מספיק הוגן," אמר. "להתראות עד שאראה אותך בפעם הבאה, ק - "
"אל תגיד את השם שלי!"
"רק מתגרה." הוא הצביע עליי וקרץ. "הישאר מוזר, חבר שלי."
ואז הוא נעלם.
שעה לאחר מכן, הייתי שוב על סיפון הסירה המוטסת שלי עם התנין התינוק ושרשרת שקסם כשפריק הטיס אותי הביתה לבית בברוקלין.
עכשיו, במבט לאחור, כל מה שקרה עם פרסי נראה לא מציאותי. קשה להאמין שזה קרה באמת.
אני תוהה איך פרסי זימן את המערבולת מים, ומה זה לעזאזל ארד שמימי. ויותר מכל, אני כל הזמן מגלגל מילה אחת סביב דעתי: חצויים.
יש לי הרגשה שאני יכול למצוא כמה תשובות אם אני אחפש מספיק זמן, אבל אני חושש ממה שאני עשוי לגלות.
לעת עתה, אני חושב שאני אגיד רק לסיידי על זה ולא לאף אחד אחר. בהתחלה היא תחשוב שאני צוחק. וגם, כמובן, היא תטיף לי, אבל היא גם תדע מתי אני אומר אמת. מעצבנת עד כמה שתהיה, אני סומך עליה (למרות שאני החיים לא אומר את זה לפניה).
אולי היה לה כמה רעיונות לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות.
מי שגרם לי ולפרסי להיפגש, מי שארגן את דרכינו המעבר... נראה כמו הכאוס. אני לא יכול לא לחשוב שזה היה ניסוי כדי לראות איזה סוג של הרס נביא. אשלגן ומים. חומר ואנטי חומר.
השרשרת הפטסוצ'וס נעולה ובטוחה. התנין התינוק החדש שלנו מתיז סביב בשמחה בבריכה שלנו. למרבה המזל דברים רבים התבררו כבסדר.
אבל בפעם הבאה… טוב, אני חושש שאנחנו לא יכולים להיות כל כך ברי מזל.
איפשהו יש ילד בשם פרסי עם הירוגליף סודי על ידו. ויש לי הרגשה שבמוקדם או במאוחר אני אתעורר באמצע הלילה כשאני שומע מילה אחת, נאמרת בדחיפות בראשי:
קרטר.
אני לא צריך לחכות זמן רב.
"אבל כבר נפגשנו עכשיו," אמר פרסי. "אתה יודע שאני פה בלונג איילנד. אני יודע שאתה גר בברוקלין. אם אנחנו נלך לחפש אחד את השני - "
"אני לא הייתי ממליץ על זה," אמרתי. "אתה צריך לבדוק כמה דברים על, אה, הצד שלי - . לנסות להבין מי עומד מאחורי אירוע התנין הזה."
"בסדר," הסכים פרסי. "אני אעשה את אותו הדבר בצד שלי."
הוא הצביע על שרשרת הפטסוצ'וס, שנצנץ בתוך התרמיל שלי. "מה יש לנו לעשות בקשר לזה?"
"אני יכול לשלוח אותה למקום בטוח," הבטחתי. "זה לא יגרום לצרות שוב. אנו מתמודדים עם שרידים רבים כמו זה."
"אנו," אמר פרסי. "המשמעות היא שיש הרבה...כמוך?"
לא עניתי.
פרסי הרים את ידיו. "בסדר גמור. לא שאלתי. יש לי כמה חברים בקלי - אה, בצד שלי שהיו נהנים להתעסק עם שרשרת קסם כזאת, אבל אני הולך לבטוח בך כאן. קח אותה."
לא שמתי לב שאני עצרתי את נשמתי עד שנשפתי. "תודה."
"והתנין התינוק?" הוא שאל.
הצלחתי לצחוק צחוק עצבני. "אתה רוצה אותו?"
"אלים, לא."
"אני יכול לקחת אותו, ולתת לו בית טוב." חשבתי על הבריכה שלנו בבית בברוקלין. תהיתי איך התנין הקסום הענק שלנו, פיליפ ממקדוניה, היה מרגיש עם יהיה לו ידיד. "כן, זה יתאים."
פרסי נראה כאילו הוא לא יודע מה לחשוב על זה. "אוקי, טוב…" הוא הושיט את ידו. "היה טוב לעבוד איתך, קרטר"
לחצתי את ידו. לא עפו ניצוצות. לא הרעים שום רעם. אבל אני עדיין לא יכול להרפות מהתחושה שנפתחה דלת, מפגש כזה - דלת שאנחנו לא יכולים לסגור.
"גם איתך, פרסי."
הוא עמד ללכת. "רק עוד דבר אחד," הוא אמר. "אם המישהו הזה, זה שתקע אותנו יחד… אם הוא אויב של שנינו - מה אם אנחנו צריכים אחד את השני כדי להילחם בו? איך אני יכול לצור איתך קשר?"
אני חשבתי על זה ואז עשיתי החלטה פזיזה. "אני יכול לכתוב לך משהו על היד?"
הוא קימט את מצחו. "כמו מספר טלפון שלך?"
"אה… טוב, לא בדיוק." הוצאתי את ארכת הקליגרפיה שלי ואת בקבוקון הדיו. פרסי הושיט את כף ידו. ציירתי שם הירוגליף - עין הורוס. ברגע שהסמל היה גמור, הוא הלקח הכחול, ואז נעלם."
"רק תגיד את השם שלי," אמרתי לו, "ואני אשמע אותך. אני אדע איפה אתה נמצא, ואני אבוא לפגוש אותך. אבל זה יעבוד רק פעם אחת, אז אל תבזבז את זה."
פרסי הסתכל על ידו הריקה. "אני סומך עליך שזה לא איזה סוג של מכשיר מעקב קסום."
"כן." אמרתי. "ואני סומך עליך שכאשר אתה תקרא לי אתה לא בעצם תכניס אותי למלכודת."
הוא הביט בי. עיניו הירוקות הסוערות היו באמת די מפחידות. אבל אז הוא חייך, והוא נראה כמו נער רגיל, ללא דאגה בעולם.
"מספיק הוגן," אמר. "להתראות עד שאראה אותך בפעם הבאה, ק - "
"אל תגיד את השם שלי!"
"רק מתגרה." הוא הצביע עליי וקרץ. "הישאר מוזר, חבר שלי."
ואז הוא נעלם.
שעה לאחר מכן, הייתי שוב על סיפון הסירה המוטסת שלי עם התנין התינוק ושרשרת שקסם כשפריק הטיס אותי הביתה לבית בברוקלין.
עכשיו, במבט לאחור, כל מה שקרה עם פרסי נראה לא מציאותי. קשה להאמין שזה קרה באמת.
אני תוהה איך פרסי זימן את המערבולת מים, ומה זה לעזאזל ארד שמימי. ויותר מכל, אני כל הזמן מגלגל מילה אחת סביב דעתי: חצויים.
יש לי הרגשה שאני יכול למצוא כמה תשובות אם אני אחפש מספיק זמן, אבל אני חושש ממה שאני עשוי לגלות.
לעת עתה, אני חושב שאני אגיד רק לסיידי על זה ולא לאף אחד אחר. בהתחלה היא תחשוב שאני צוחק. וגם, כמובן, היא תטיף לי, אבל היא גם תדע מתי אני אומר אמת. מעצבנת עד כמה שתהיה, אני סומך עליה (למרות שאני החיים לא אומר את זה לפניה).
אולי היה לה כמה רעיונות לגבי מה שאנחנו צריכים לעשות.
מי שגרם לי ולפרסי להיפגש, מי שארגן את דרכינו המעבר... נראה כמו הכאוס. אני לא יכול לא לחשוב שזה היה ניסוי כדי לראות איזה סוג של הרס נביא. אשלגן ומים. חומר ואנטי חומר.
השרשרת הפטסוצ'וס נעולה ובטוחה. התנין התינוק החדש שלנו מתיז סביב בשמחה בבריכה שלנו. למרבה המזל דברים רבים התבררו כבסדר.
אבל בפעם הבאה… טוב, אני חושש שאנחנו לא יכולים להיות כל כך ברי מזל.
איפשהו יש ילד בשם פרסי עם הירוגליף סודי על ידו. ויש לי הרגשה שבמוקדם או במאוחר אני אתעורר באמצע הלילה כשאני שומע מילה אחת, נאמרת בדחיפות בראשי:
קרטר.
אני לא צריך לחכות זמן רב.