"למה לך סיגריות ווודקה? למה לך כל החרא הז..." היא לא סיימה את דבריה כי בדיוק החל רצף הקאות חדש. כשהוא הסתיים היא המשיכה "...ה? החיים יפים כמו שהם, טהורים, תמימים, בלי חומרים וסמים שמשבשים אותם ומשנים לך את תפיסת המציאות." היא בחנה בעיניה את ניקוסיה. ניקוסיה בהתה ברצפה ונראתה מסכנה מאוד. "תסתכלי רגע פה, מאמי." המקיאה הצביעה על מפת כדור הארץ שהייתה דבוקה לקיר התא. "איפה הכי היית רוצה לגור?"
"כל מקום שהוא לא כאן."
"כל מקום שהוא לא כאן. יפה. אני הכי הייתי רוצה לגור במדגסקר." היא הצביעה על כתם אדום בתחתית המפה. "את יודעת למה?"
ניקוסיה לא ידעה למה.
"בגלל שרק במדגסקר אנשים יודעים לחיות את החיים בלי התיווך של חומרים כימיים. שם כולם חיים את הטבע, באמת. תנסי לחיות ככה יום אחד מאמי. בבקשה."
ניקוסיה העלתה סופסוף חיוך על פניה. "טוב, אני אנסה."
"יופי מאמי. ועכשיו תסלחי לי מותק, כי אני הולכת להתאבד." והמקיאה הסתובבה אל הכיור, והקיאה את נשמתה. גופתה צנחה וקרסה אל הארץ.
*
ניקוסיה הובאה בפני שופט. הוא היה גבר נמוך ושמנמן, לבוש מדי צבא מגונדרים מהמאה התשע עשרה וחבש כובע מטופש רחב תיתורת. היה לו מבטא צרפתי. כף ידו הייתה טמונה בין כפתורי חולצתו.
"את יודעת מה עשית, מדמואזל?"
"לא."
"לא?"
"לא."
"טוב, האמת, מון שרי, שגם אנחנו לא. אני אפילו לא מבין למה עצרו אותך. לא את רצחת את הארנב המסכן."
"נכון."
"איך נפצה אותך, מדמואזל?"
"אתם יכולים לקנות לי כרטיס טיסה?"
"אפשר לבדוק. לאן?"
"מדגסקר."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
