הוא כבר הוא כבר מזמן הפסיק להרגיש...

הוא כבר לא יודע מי הוא, ליבו הפך אבן גופו הפך גוש מתכת.

הוא חיפש את החיים את ההרגשה שיש לו בשביל מה לחיות, אבל מאז שעזב הוא פשוט הפסיק להרגיש.

ליבו אולי היה כאן פיזית, אך רגשית כל גופו היה איתה.

כפות, ידיו, רגליו, עצמותיו, ראשו וביעקר ליבו היו נתונים בידיה

מאז הוא היה עם הרבה בנות, בהתחלה זה עזר הוא חזר להרגיש. הוא אפילו הרגיש טוב. הרגיש מלך הנה הוא מצליח להכניס כל בחורה שהוא רוצה למיטתו. אבל אז פתאום חזר להרגיש את הריקנות הזאת והפסיק, כי הרגיש שהוא לא יכול, פשוט לא יכול.

אחר כך הטביע את יגונו בשתיה, מכל סוגים ומכל המינים. הלילות שהיה חוזר הביתה שיכור היו הלילות הגרועים בחייו, הריקנות רק גברה.

להוריו לא איכפת כבר מאז שהוא ילד. בעצם הדבר היחיד שהיה איכפת להם זה היה הרושם, הבחוץ, העטיפה. למרות שבפנים הכל רקוב.

וחוץ מזה הוא כבר ילד גדול, "לומד" בקולג' הטוב ביותר בניו יורק לקראת תואר במדעי המחשב. לומד?? הוא סתם יושב בדירת הסטודנטים שלו, ישן או מעשן סיגריות, תחביב חדש שרכש לו כאשר הגיע לאוניברסיטה, מול מסך הטלויזיה.

נכון שהוריו דחפו אותו לזה, ללמוד תואר. הם אמרו לו שהיא תבין, הם אמרו לו שהיר תסלח. אבל הוא ידע שהיא לא הבינה ולא סלחה.

פעם אחת חבריו סיפרו לו שצעק מתוך שינה שהוא רקוב ומעלה עובש ושהוא רוצה לחזור.

ושלא תחשבו שהוא לא חשב על זה, פעם אפילו עוד העיז לחשוב על לחזור, אבל הוא פחד, פחד שהיא לא תקבל אותו חזרה. פחד הרגש היחיד שנשאר לו...

"היי גבר מה קורה?" קולו של סת' חברו הטוב ושותפו לדירה העיר אותו מחלומותיו.

טום לא ענה הוא רק ישב שם ולקח שאיפה מהסיגריה על המסך ריצד בוב ארוגווי עם תוכנית האירוח שלו. טום בכלל לא צפה בטלויזיה רק בהה בה מרוקן.

סת' פתח את החלון "תקשיב גבר אתה חייב לעשות משהו עם עצמך" סת' החל מרים את כל הכלים המפוזרים בבית לתוך הכיור "המצב הזה לא יכול להמשיך"

"עזוב אותי" טום שמע את קולו אך לא הרגיש אותו יוצא מגרונו.

"קום תלך אליה. תגיד לה שאתה מצטער שעזבת, שאתה אוהב אותה, והנה חזרת ולעולם לא תעזוב יותר".

טום לקח עוד שאיפה מהסיגריה ופלט את העשן כאילו כלום. ואז לפתע החל להשתעל, הוא נחנק, אין לו אויר יותר הוא הרגיש שהוא חייב, אחרת הוא יפסיק לנשום..

הוא קם, לבש את המכנס והחולצה הראשונים שהוא מצא. נעל נעליים, לקח את המפתחות של האוטו של סת' ויצא שסת' צועק אחריו "לאן אתה הולך? בחיי שאתה טמבל!"

אך טום ידע, הנה הוא חוזר...

הוא כל כך ברור, אמיתי, מוחשי...

היא יכולה להרגיש אותו דרך האצבעות. לעצום את העיינים ולשאוף אותו דרך האף ישרות אל הראיות ולפלוט אותו חזרה. והוא עדיין יהיה מוחשי כל כך...

אחח הכאב הזה שמשתלט לה הגוף כל פעם שהיא נזכרת... הוא כבר כמו סם בשבילה, כמו אויר לנשימה.

ככה זה מאז שהוא עזב. אין יום שהיא לא מרגישה אותו, אותו ואת הכאב שהוא מביא איתו...

העיניים שלו השחורות, הברורות, מלוות אותה כל יום שערותיו הכהות, מגע המשי שלהם שאליו היא בכלל לא מתגעגת, כי הרי המרגישה את מגע שערותיו כל יום.

ריחו, שרק ממנו אפשר להשתכר הוא הבושם היחיד שהיא מריחה מאז שהוא עזב...

שפתיו, הרכות המתעקלות בחיוך מושלם כאן עדיין פה לידה.

היא יודעת שאם היא לא תרגיש אותו היא תפסיק לנשום ואז היא כבר לא תהיה היא...

אבלין ניקתה את השולחן בזריזות, מפנה את שאריות האוכל ישרות לפח ואת הסכום והצלחות מעבירה למגש. היא מעבירה סמרטוט לח על השולחן. עכשיו היא תיקח את המגש למטבח המסעדה המזון מהיר בה היא עובדת.

"ילדה היום את מהירה" ברטה הטבחית מחייכת אליה את חיוכה הטוב.

אבלין חייכה אל ברטה, ברטה היא הבן אדם האהוב ביותר על אבלין ואיך לא ברטה היא זאת שאספה את אבלין שהייתה לאחר שהוא עזב.

אבלין לקחה את הפינקס שתוכל לרשום את ההזמנה הבאה,

היא פסעה בין שולחנות עם חיוך מאולץ על השפתיים מחכה לשמוע את הקריאה החצופה "מלצרית" כאילו היא איזה משרתת או "אפשר להזמין?" היותר מנומס.

והקריאה לא איחרה לבוא.

היא מהירה אל השולחן בו ישבו נערים ונערות שלמדו איתה בתיכון 'הייג' בראון' על שם הברון בראון הדגול.

"היי פריקית" זאת הייתה איימי 'מלכת השיכבה', כן כן זאת שכל הבנים 'דלוקים' העלייה, כל מי שישב בשולחן צחק.

זה לא הפריע לה. אותם בניגוד אליו לא הרגשה.

"תרצו להזמין משהו?"

"כן" אמרה איימי "אני רוצה שייק על בסיס חלב דל שומן"

"גם אני" אמרו כל שאר הבנות שגררה אחריה שיעשו בשבילה כל מה שהיא רוצה בתמורה לפופולריות.

אבלין לקחה הזמנה גם מהבנים, שישבו שם רובם מזילים ריר רק מלהסתכל על איימי. שבראשם היה בוב ראש נבחרת הפוטבול וגם האקס של איימי... פעם גם היא הייתה ככה פופלרית ואהובה עד שהוא עזב..

היא רשמה ה הכל בפנקס וחזרה לברטה עם ההזמנה המטבח הכחול היה עכשיו בשיא פעילותו. ואיך לא? תלמידי התיכון גדשו את המסעדה כל אחרי צהריים. ליבה נכמר למראה הכיור הגדוש כלים. מסכן דיימון שוטף הכלים.

אבלין עכשיו עברה לפנות שולחן אחר שסיימו לאכול בו. בעודה מפנה אותו מהשאריות לפח ואת הכלים לפח יכלה לחוש בעיניו מסתכלות בה הרבה יותר מציאותיות מאיי פעם.

דלת המסעדה נפתחה וצליל הפעמון העדין נשמע במסעדה ההומה תלמידי תיכון. אבלין הרימה את המגש העמוס בכלים מלוכלכים, והגניבה מבט אל הדלת לראות מי נכנס. מה שראתה גרם למגש ליפול מידיה ולכלים להתנפץ באחת.לרגע אפילו חשבה שהיא מדמיינת, אבל לא.

הוא כאן, הוא חזר...

גם אחרי כל הזמן שעבר, זמן שאפשר לספור אותו בשנים, אפשר לספור אותו בחודשים, אפשר לספור אותו בימים, אפשר לספור בכל מיני צורות, אבל גם אחרי כל הזמן שעבר, הזמן שבחרת בכלל לא לספור, גם אחרי הזמן הזה את לא שוכחת. את גם לא תשכחי, איך אפשר לשכוח?

אומרים שהזמן יעשה את שלו, אבל אצלך, אצלך זה לא תופס. ואי אפשר להגיד שלא ניסית, נסית ועוד איך. חכית והמתנת וחיכת והמתנת.. לבנתיים עבר זמן, זמן שאפשר לספור בימים, זמן שאפשר לספור אותו בבחודשים זמן שאפשר לספור בשנים, אך הלב שלך, הלב שלך לא שוכח...

כי דבר כזה, איך אפשר לשכוח?

אז חכית והמתנת, חיכית והמתנת, ושום דבר לא עזר, לא הזמן, לא המקום, לא החיים. במקום זה השתלט הזיכרון, זיכרון צורב, שורף ומכאיב, כואב לך, עם כל יום של המתנה או יותר נכון רגע. עם כל רגע של המתנה, הכאב שלך, הכאב שבלב שלך רק גבר,

אומרים גם שהזמן ירפא את הכאב. האמת שהאמנת בזה, אפילו אמרת את זה לעצמך, שהסתכלת במראה כמה פעמים. וחייכת- חיוך עצוב, אבל לפחות חייכת, אבל בתוך תוכך ידעת, שאת זה לא תשכחי. וכאן זמן לא יעשה את שלו, ובטח שלא ירפא את הכאב. כי את הכאב שלך, איך אפשר לשכוח?