היום, לאחר מסע נדנודים של כמעט שבוע לקחתי את ילדיי ״לצער בעלי חיים״ רק כדי לראות, עדיין לא לאמץ. הוא רוצה כלב, היא נגררת אחריו באשר ילך ואני חושבת שהטיפול בחיית מחמד יועיל לשניהם ואולי סופסוף גם יוכלו לקחת קצת אחריות על יצור חלש מהם.
המתקן ממוקם בפרוורי העיר, מרחק 40 דקות נסיעה ממקום מגורנו, קצת רחוק ולג׳י.פי.אס (ממין נקבה אם אתם מתעקשים) קצת קשה היה למצוא את נקודת הג׳י. היא חישבה מחדש מספר מסלולים והובילה אותי בבטחה לבר אופנוענים שנראו מאיימים במיוחד אך הסתבר שהם דווקא היו נחמדים מאוד ואחד מהם אפילו רצה את הטלפון של הבחור שקעקע את זרועי (״עבודת צבע יפה״! התרשם, ואני הרגשתי כמו במוסך לפחחות רכב).
לבסוף הגענו למקום, כולנו על אדרנלין גבוה ועשינו היכרות עם אנשים מקסימים שהובילו אותנו למחוז חפצנו: כלבים מגזע קטן, שלא גודל, לא מלכלך ולא משיל יותר מידי שיערות.
הלכנו לאורך הכלובים, מרובם בקעו נביחות עצבניות בטון גבוה.
צ׳יוואוות. הכלב הכי מעצבן בעולם שסובל מבטחון עצמי נמוך ושונא בערך את כולם. בתי הביטה בהם בבעתה, ״הם בטח נושכים״ סיכמה לכולנו את מה שכבר ידענו.
הגדול המשיך באי רצון עד הכלוב האחרון ואני חיכיתי להם באמצע הדרך, מציעה שנלך לבקר את הרועים הגרמנים, הדנים ושאר הנפילים.
לאחר 5 דקות של שקט, התקרבתי לראות על מה המהומה.
ששקט בד.כ, אני חושדת שזה השקט לפני הסערה ואמנם התקרבתי למקום שבו עמד בני ההמום והביט על כלוב שבו שכב היצור הכי אומלל בעולם.
גורה קטנה, מעורבת, עם זוג העיניים הכי הכי חומות ועצובות שראיתי בחיי ומצחיק שאכן ראיתי זוג כזה בעבר ולא ידעתי שקיים עוד עצב מהסוג הנדיר הזה.
מן סוג של אכזבה מהולה בייאוש מכל מי שבא איתה איי פעם במגע.
היא לא נבחה ולא ניסתה למצוא חן, לא אכלה ולא שיחקה.
וכל תכליתו של בכורי היתה כעת להוציאה מהכלוב וללטף אותה.
ביררתי לגבי התהליך ונודע לנו כי הגיעה זה עתה וכי ניתן להתחיל ב״חיברות״ להתוודע אל החיה ולראות אם יש חיבור.
נכנסנו עם אחד הפקחים שהוציאה מהכלוב בזהירות ומסרה לנו.
היא רעדה כעלה נידף, לפתה את בשרי בכפותיה והשפילה את מבטה, לא הצלחתי להרגיע אותה על אף שניסיתי.
גם קטנתי נחלה כישלון חרוץ והודיעה שהיא רוצה כלבלב נחמד יותר.
כשמסרתי אותה לידיו של בכורי, הוא התיישב על כסא והתחיל ללטפה בקצב איטי אך אחיד, מידי פעם לחש לה דבר מה לאוזנה שהזדקרה קלות ותוך פחות משתי דקות פסקו רעידותיה.
היא הרימה מעט את ראשה והיישירה בו מבט חום וכזה אנושי שהרגשתי עקצוצים בעיניים, תחבה בעדינות את אפה בשרוול הסוודר שלו ואני לא ידעתי מה לעשות עם הגוש שעלה לי בגרון.
It's a match,
חייך אלי בידענות המפקח ואני מיהרתי לשאול אם יוכלו לשמור לנו אותה לפחות ל 24 שעות כדי שאוכל להתייעץ עם הבעל שנמצא כעת באירופה והם אמרו שאם לא היו מתעניינים נוספים היום, היא תהיה לנו לבת משפחה.
אלוהים יודע כמה קשה היה לי להוציא את הבן משם. הוא לא עשה סצנות ולא השתולל אבל פניו הפכו להיות כפניה; נוגות וחסרות תקווה.
היה זה נורא לחוות זאת, בעיקר משום שאכזבתם של ילדיי היא רגעית ותוך דקות הם שוכחים את תשוקתם ופונים לדברים אחרים אך הפעם זה היה שונה.
העצב שלה דבק בו ועיניו המחייכות, הממזריות איבדו מזוהרן.
חזרנו הביתה, שלחתי את התמונות והמידע לאישי. הוא עשוי לענות בעוד שעה שכן נמצא בכנס. תוך חצי שעה התקשרו אלי מהמקלט לבע״ח. משפחה שבאה הביעה התעניינות בגורה, האם תרצו להתחיל בתהליך האימוץ או לוותר?
וויתרתי.
יהיו עוד, הבטחתי.
גם אבא צריך להיות חלק מההחלטה, קבעתי.
וקצת בתוככי תוכי, מתתי.
לא יודעת אם יהיו לי שוב כוחות נפש לחזור לשם; לא בגלל אותם כלבים ששורטים את הזכוכית ומייללים אלא בעיקר בגלל אלו שלא, שחודרים לך ללב רק עם המבט הזה, העוצמתי כל כך בייאושו.
המתקן ממוקם בפרוורי העיר, מרחק 40 דקות נסיעה ממקום מגורנו, קצת רחוק ולג׳י.פי.אס (ממין נקבה אם אתם מתעקשים) קצת קשה היה למצוא את נקודת הג׳י. היא חישבה מחדש מספר מסלולים והובילה אותי בבטחה לבר אופנוענים שנראו מאיימים במיוחד אך הסתבר שהם דווקא היו נחמדים מאוד ואחד מהם אפילו רצה את הטלפון של הבחור שקעקע את זרועי (״עבודת צבע יפה״! התרשם, ואני הרגשתי כמו במוסך לפחחות רכב).
לבסוף הגענו למקום, כולנו על אדרנלין גבוה ועשינו היכרות עם אנשים מקסימים שהובילו אותנו למחוז חפצנו: כלבים מגזע קטן, שלא גודל, לא מלכלך ולא משיל יותר מידי שיערות.
הלכנו לאורך הכלובים, מרובם בקעו נביחות עצבניות בטון גבוה.
צ׳יוואוות. הכלב הכי מעצבן בעולם שסובל מבטחון עצמי נמוך ושונא בערך את כולם. בתי הביטה בהם בבעתה, ״הם בטח נושכים״ סיכמה לכולנו את מה שכבר ידענו.
הגדול המשיך באי רצון עד הכלוב האחרון ואני חיכיתי להם באמצע הדרך, מציעה שנלך לבקר את הרועים הגרמנים, הדנים ושאר הנפילים.
לאחר 5 דקות של שקט, התקרבתי לראות על מה המהומה.
ששקט בד.כ, אני חושדת שזה השקט לפני הסערה ואמנם התקרבתי למקום שבו עמד בני ההמום והביט על כלוב שבו שכב היצור הכי אומלל בעולם.
גורה קטנה, מעורבת, עם זוג העיניים הכי הכי חומות ועצובות שראיתי בחיי ומצחיק שאכן ראיתי זוג כזה בעבר ולא ידעתי שקיים עוד עצב מהסוג הנדיר הזה.
מן סוג של אכזבה מהולה בייאוש מכל מי שבא איתה איי פעם במגע.
היא לא נבחה ולא ניסתה למצוא חן, לא אכלה ולא שיחקה.
וכל תכליתו של בכורי היתה כעת להוציאה מהכלוב וללטף אותה.
ביררתי לגבי התהליך ונודע לנו כי הגיעה זה עתה וכי ניתן להתחיל ב״חיברות״ להתוודע אל החיה ולראות אם יש חיבור.
נכנסנו עם אחד הפקחים שהוציאה מהכלוב בזהירות ומסרה לנו.
היא רעדה כעלה נידף, לפתה את בשרי בכפותיה והשפילה את מבטה, לא הצלחתי להרגיע אותה על אף שניסיתי.
גם קטנתי נחלה כישלון חרוץ והודיעה שהיא רוצה כלבלב נחמד יותר.
כשמסרתי אותה לידיו של בכורי, הוא התיישב על כסא והתחיל ללטפה בקצב איטי אך אחיד, מידי פעם לחש לה דבר מה לאוזנה שהזדקרה קלות ותוך פחות משתי דקות פסקו רעידותיה.
היא הרימה מעט את ראשה והיישירה בו מבט חום וכזה אנושי שהרגשתי עקצוצים בעיניים, תחבה בעדינות את אפה בשרוול הסוודר שלו ואני לא ידעתי מה לעשות עם הגוש שעלה לי בגרון.
It's a match,
חייך אלי בידענות המפקח ואני מיהרתי לשאול אם יוכלו לשמור לנו אותה לפחות ל 24 שעות כדי שאוכל להתייעץ עם הבעל שנמצא כעת באירופה והם אמרו שאם לא היו מתעניינים נוספים היום, היא תהיה לנו לבת משפחה.
אלוהים יודע כמה קשה היה לי להוציא את הבן משם. הוא לא עשה סצנות ולא השתולל אבל פניו הפכו להיות כפניה; נוגות וחסרות תקווה.
היה זה נורא לחוות זאת, בעיקר משום שאכזבתם של ילדיי היא רגעית ותוך דקות הם שוכחים את תשוקתם ופונים לדברים אחרים אך הפעם זה היה שונה.
העצב שלה דבק בו ועיניו המחייכות, הממזריות איבדו מזוהרן.
חזרנו הביתה, שלחתי את התמונות והמידע לאישי. הוא עשוי לענות בעוד שעה שכן נמצא בכנס. תוך חצי שעה התקשרו אלי מהמקלט לבע״ח. משפחה שבאה הביעה התעניינות בגורה, האם תרצו להתחיל בתהליך האימוץ או לוותר?
וויתרתי.
יהיו עוד, הבטחתי.
גם אבא צריך להיות חלק מההחלטה, קבעתי.
וקצת בתוככי תוכי, מתתי.
לא יודעת אם יהיו לי שוב כוחות נפש לחזור לשם; לא בגלל אותם כלבים ששורטים את הזכוכית ומייללים אלא בעיקר בגלל אלו שלא, שחודרים לך ללב רק עם המבט הזה, העוצמתי כל כך בייאושו.