1. הירשל, זה מהשואה/ הירשל ברום.

הירשל, זה מהשואה/ הירשל ברום.


לבד, כן לבד. כך הכל התחיל וכך זה יגמר.
את חיי התחלתי דווקא בנעורי, בתור נער יהודי במזרח פולין של מלחמת העולם השנייה כאשר הוריי הועלו על הגרדום וניתלו למותם על ידי "א-וילדע כייס" הגרמנים ימח שמם. שם, בקץ ימיהם של קרובי היחידים, חדלתי להיות "עוד אדם". שם התחלתי להיות הירשל ברום. להתחלה זו חברו מספר פרקים במירוץ הימים, פרקים שמרכיבים את חיי, פרקים שבהסתכלות אפוסטריורית נראים כה תפלים וחסרי כל, אך למען מטרתי באיגרת זו אשתדל למנותם בצורה עניינית שתעביר לכם את אשר על ליבי. מקווה שאצליח.

ברחתי, נסתי על נפשי מחצי היבשת המתבוססת בדם אחיי, ברחתי מבלי להביט לאחור. הגעתי ארצה חסר כל, לראשי כובע קסקט מרופט ולגופי בגדים מעופשים. "מה שמך?" שאלה פקידת הסוכנות בהגיעני למפרץ חיפה, "הירשל ברום" השבתי, "התרצה לשנות את שמך?" שאלה, "ניין, דאָס איז מיין נאָמען" השבתי. "עברית!" קראה במפגיע, "שמי הוא הירשל למען השם, הירשל ברום!" השבתי בחמת זעם, "ברם הגעת לארץ ישראל! ודאי תרצה שם עיברי, הלא כן?" שאלה. עצבני, עייף ומלא רגשות אשם, הפשלתי את שרוולי והצגתי בפניה את כתובת הקעקע והכלימה שעל זרועי "פעם אחת שינו את שמי! אחת יותר מדי! היום אני משיב את שמי בחזרה! הירשל, הירשל ברום! הוריי ויקירי לא נרצחו בשמם, הם נרצחו כשם המספרים על ידיהם!" הלבלרית הנבוכה השקיטה מיד ונמנעה מלישר מבטה לעברי. היא לא הבינה את מחשבתי, או את המשמעות הכל כך סימבלוית.

שוכנתי במעברה בחיפה וכהרף עין מצאתי עצמי, הירשל הכחוש, אוחז רובה קרבין ונלחם כנגד אויבינו בקרבות העצמאות. עקובה מדם הייתה המלחמה, רבים מעמיתי הממוספרים ששרדו את אאושוויץ מצאו מותם בקרבות אלו, אך לא אני. למרות שספורים היו הרגעים בהם חיי היו בטוחים במהלך הקרבות, אני, הירשל הצנום, נשארתי בחיים. בורא עולם גזר עליי להמשיך ולשאת בעול החיים, להמשיך את ימי התפלים ולהמשיך את הלילות הנוראיים שמלווים בסיוטים מבעיתים שלא פוסקים.

לאחר מלחמת השחרור עבדתי בעבודות דחק, עבודות קשות שקיבלו העולים שלא היה ברשותם פנקס עבודה אדום של ההסתדרות ומפא"י. הרי לא הייתי בן קיבוץ או "צבר", הייתי עוד אחד מהאוסט יודן ש"הלכו כצאן לטבח". בכל מקום בו דרכה רגלי, נתקלתי במבטיהם הבזים של הצברים, חשתי כאדם בעל אות קלון על מצחו, אדם העונד תלאי צהוב על חזהו. ובכן, העבודה הקשה הניבה פרנסה מועטה, אך לאדם כמותי, שפיסת לחם ופנכת מרק ביום היו משוועת חלומו, היתה זאת הרגשה עילאית. לרגע לא חשתי באוזלת יד.

היום בו הרגשתי את הלמות לבי חזקות מכל, היה דווקא כאן, במדינת ישראל, כאשר גיליתי כי הרייכסטאג הגרמני מעביר מיליוני מארקים בשבילנו, ניצולי השואה, והכסף הלה נגזל מאיתנו על ידי לא אחרים מהאנשים הכה מוערכים והנערצים, העומדים בראש המדינה היהודית. מאיתנו תגנוב אדוני ראש הממשלה? מאיתנו? שאיבדנו את ילדינו, את אחינו, את הורינו, את קרובינו? מאיתנו שאיבדנו את ילדותינו? שאיבדנו את נשמותינו כשהגוף הגשמי התקיים רק למראית עין? שהקזנו את דם יקירינו מנחירי אפנו? שסיוטינו נוראים מחזון דניאל? מאיתנו תגנוב? התיקח את כבשתו של הרש? תרקוד על דם יקירינו כשבליבנו נותר ריק?

אין זה משנה לשם מה התבצע הפשע. האם ראויה הגנבה לצורך פיתוח הקיבוצים? האם ראויה הגניבה למען מפעלי ההסתדרות? האם ראוי להכשיר את השרץ? האם יש תו כשרות לגניבה? ואם כן מי שם אותך מכשיר המוסר? אדם השם עצמו כמדד לערך עליון, הופך צורר.

עשרות שנים של גזל לא הגיעו לקיצם. חבלי הלידה של מפעלי ההסתדרות מגזל כספינו כואבים אותנו עד היום. חבלי הלידה כואבים באופן אירוני את הנושקים לפתח דלתות שמים- ניצולי השואה הזקנים. כמו חבל תבור הכרוך סביב צוואר זקן ורופס. חבל תבור שעדיין קולע קשר גורדי את ידיהם של מנהיגי ימינו האימפוטנטים, מחכים שחיינו יהפכו לאין, מחכים נשוב לחזקת אלוהים.

דבר כואב הוא לפתוח את מקרר ביתך ולגלות שהוא ריק מכל תוכן חומרי, אך דבר כואב פי אלפי מונים הוא לפתוח את המקרר, שריק מתוכן גישמי, ולגלות בו את תוכנו הרוחני- תוכן אמורפי, תוכן שמלווה בקור חודר עצמות, קור חשוך, קור רעב, קור מצחין, קור רע, הקור של החורפים ההם במזרח אירופה המדממת של תקופת המלחמה, הקור של אאושוויץ, הקור שכולנו מנסים לשכוח, קור יערות.

אל נא רחמו עליי, אל נא חישבו עליי, אל נא תפנו אליי. אינני זקוק לכם. אני בז לכם מזילי דמעות התנין מבעד למקלדת המחשב, שמתמלאים אמפתיה עד שכבה המרקע. עיניכם המרצדות, שקר הן. אינני אלא פיקציה בשבילכם וכן, אתם כך בשבילי. לא לכם אני ולא לי אתם.

אך השאירו נא אותי מחוץ לתמונה, לא למעני כתבתי את אשר כתבתי. צאו החוצה, תחצו את הכביש, פיקחו עיניכם לקראת אותם הירשלים רבים שמעולם לא חדלו לחשוק בקרבתכם, שעדיין לא מאסו בחייהם. זקוקים הם לכל פעולה שטחית ורדודה שאתם יכולים לעלות על דעתכם, להנהון עם הראש מלווה בקריצה, דבר שטחי זה הוא בעל משמעות כה עמוקה בשבילם ששכלכם לא יכול להכיל זאת. דאגו להם, מאבקם הוא מאבקכם, מצפונם הוא מצפונכם, קיימותם היא קיימותכם והחבל שכרוך סביב צווארם יהיה כרוך ביום מן הימים סביב צווארכם. צאו לרדוף את צדקתם, צאו לצעוק את זעקתם! מלאו את יגונם.

"אַל תַּשְׁלִיכֵנִי לְעֵת זִקְנָה כִּכְלוֹת כֹּחִי אַל תַּעַזְבֵנִי" (תהלים, עא, ט).

יקירינו, בהירצחם ציוו לנו את הקמת מדינה, אותה מדינה שמצווה לכלות כל אוד מוצל מאש שנותר מזרעם- בא לי אשר יגורתי.



הירשל ברום.

נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים