שכר מצווה במצווה
קלרה עומדת בחלון ומביטה החוצה. אני בוחן את גופה העירום מול האור והסילואטה נראית נשית כל כך. אגן רחב, מותניים צרות וגו זקוף. שיערה השטני משתפל על גבה זורם לאורכו כאילו מבקש להגיע עד לישבניה, מתמתח ולא מצליח. "בוא" היא אומרת בקול נמוך, כאילו חוששת שישמעו אותה "אני רוצה להראות לך משהו". אני נעמד מאחוריה, נצמד לישבניה ומחבק את שדיה בשתי כפות ידי. "ככה התכוונת?" אני שואל כאילו להקניטה, והיא משחררת חיוך ומהנהנת בהסכמה "ככה בדיוק". ואז היא מישירה מבט מבעד לחלון, מצביעה על מטע השקדיות הפורחות, הפרוס לפנינו ומתפעלת מיופיו של הטבע. "אתה יודע שמהבית שלנו רואים אותו נוף רק מזווית אחרת" היא מספרת לי, ואני מנסה להבחין אם יש איזה רמז לרגשי אשמה בקולה. אני מחליט לשאול אותה ישירות, והיא בתגובה מהדקת את אחיזת כפותי בשדיה , מסיטה את ראשה לאחור ומבקשת שאנשק אותה כתנאי לתשובה כנה מצידה. אנחנו מתמכרים לנשיקה, עד שהשאלה והתשובה הופכות חסרות משמעות לחלוטין עבורנו.
אחרי המקלחת אנחנו מתלבשים בתורות כמו שקלרה רוצה. היא ראשונה. מניחה על ירכי החשופות את רגליה הארוכות ומעלה באיטיות מתגרה את גרבי הניילון השחורות. אחר כך מתיישבת עלי ומשתחלת אל תוך מכנסי הכותנה האופנתיות שפתק של זארה משתרבב מהן החוצה. מניחה את החזיה על כתפיה ומבקשת שארכוס אותה מאחור, ולפני שמכפתרת את חולצתה מתיישבת היא על המיטה לצידי ומורה לי בהחלטיות : "עכשיו תורך". ואני עומד מולה ומתלבש בקצב שלה, כאילו כדי להחזיר לה כגמולה. כשסיימנו את הטכס המשעשע משהו, ענדה קלרה את השעון לידה "זה שעון שרינה קנתה לי ליום הולדת ארבעים" היא מספרת לי כבדרך אגב. "אישה נחמדה מאד רינה" אני משיב לה ושנינו מחייכים, כמה סימלי שדווקא רינה היא זו שמסיימת את המפגש הראשון שלנו.
"אני בטי וזו אחותי רינה" מגלה לי הקשישה הצעירה מהשתיים, ומחייכת. לבטי יש מראה בוהמיני משהו. רק בהמשך יתברר לי שהיא פסלת מקצועית, שפסליה מוצגים, ממש בימים אלה, במתחם ממילא בירושלים. "אני עושה פסלים מברונזה" היא מגלה לי בגאווה "חלקם גדולים מאד שרק עם מנוף אפשר להעמיסם. אנחנו פה" היא משיבה לשאלה שלא שאלתי "משום ששדדו את אחותי היום בצהרים". עכשיו אני שם לב שרינה אומנם חבולה בידה שמאלית ובפניה "נפלתי כשהמנוול ניסה למשוך את התיק שלי בחדר המדרגות" היא אומרת בקול חלש ושולחת לעברי חיוך "תודה לאל שזה נגמר ככה". אני מחזיר לה חיוך של סימפטיה. בתוכי מרגיש תחושת כעס גדול על הצעירים חסרי הלב שמתנפלים על קשישות חסרות אונים כדי לממן לעצמם את מנת הסם היומית.
"איפה את גרה?" אני שואל את רינה, והיא מזדרזת לספר לי את קורותיה מרגע הגיעם ארצה לפני שישים שנה מפרס, דרך מעברת בת ים ועד לדירת הקרקע המרווחת ברחוב פרנקפורט בתל אביב. "תל אביב של פעם" היא מציינת בנוסטלגיה "היתה אחרת לגמרי. היה כבוד לקשישים כמוני, לא היו כמעט מסוממים בעיר, בטח לא כאלה שמתנפלים על אישה באמצע היום בצפון תל אביב". אנחנו מנסים להבין יחד אם העובדות מדויקות, או שמא יש פה אידאילזציה של העבר.
אני מהרהר לרגע כמה יוצאת דופן הסיטואציה שבה כולנו כלואים. פינת ישיבה בקצה חדר המיון הכירורגי של בית החולים איכילוב. 8 מושבי מתכת, מסודרים בריבוע. בטי ורינה יושבות מולי, ומאיה המטפלת של אמא יושבת מימיני. רק ארבע שנים בארץ אבל מבינה עברית מצוין וגם מדברת שוטף. עיניה השחורות מתרוצצות אנה ואנה בעקבות המילים, והיא מחייכת אלי בהערצה על הפתיחות שאני מעורר באנשים זרים שעד לפני שעה קלה לא ידענו על קיומם. בתרבות הנפאלית שממנה היא באה זה לא יכול להיות ככה, היא אומרת לי במכונית בדרך הביתה "אצלנו לא שואלים שאלות אישיות אנשים זרים. רק מי שאתה בקשר איתו ומכיר אותו טוב". אני אומר לה שגם אצלנו זה הרבה פעמים ככה, אלא שאני אדם פתוח ומאד אוהב להכיר אנשים חדשים, לכן זה היה ככה הערב. מאיה מחייכת בביישנות. לפעמים אני תוהה איך מאיה מפרשת את הפתיחות שלי כלפיה, וכמה מזה היא מייחסת לעובדה שאני גבר והיא אישה צעירה. אבל אף פעם לא העזתי לשאול, כדי שחלילה לא יתפרשו הדברים לא נכון.
"יש לך ילדים?" אני שואל את רינה, ומייד מצטער ששאלתי, חושש שמא עליתי על מוקש מיותר. "יש לה שני בנים" עונה מייד בטי במקומה " אבל היא לא הסכימה שנטריד אותם בשעת ערב של יום שישי". אני מתלבט מה להגיד אבל כדרכי אומר את אשר על ליבי "אם הייתי הבן שלך הייתי מאד כועס שאת לא הודעת לי". רינה שותקת, לא עונה, כאילו תפסתי אותה בקלקלתה. בטי ממשיכה להוביל את השיחה "גם אני אמרתי לה אותו דבר, אבל היא עקשנית גדולה, ובגיל 84 כבר אי אפשר לשנות אותה".
צלילה, האחות הראשית, שעוד מעט מסיימת את המשמרת וחוזרת הביתה, לישון, כי מחר בצהרים היא שוב פה, מקשיבה לשיחתנו תוך כדי טיפול באישה ששוכבת בעמדה מספר 2 ממולנו. גומרת למדוד לה לחץ דם ולקחת דמים במבחנות עם פקקים צבעוניים ופונה לעברנו "גם אני אמרתי לה אותו דבר. ילדים צריכים להיות עם ההורים הקשישים שלהם בשעות כאלה. בדיוק כמו שאתה באת עם אמא שלך. אבל אני לא יכולה להכריח אף חולה לעשות משהו בניגוד לרצונו". מסתבר שכך זה באמת, בדיוק כמו האישה הצעקנית מעמדה 5 שלא מסכימה בשום פנים ואופן לקבל זריקת טטנוס, ואף אחד, גם לא הרופאים הצעירים שמשדלים אותה, אינו מצליח לשנות את דעתה בנדון. אני מביט לעברה של צלילה ומחייך, אומר לה בלי קול שבמקום שהרפואה הציבורית נכשלה, מתק שפתי אולי יועיל. צלילה מבינה ומחייכת חזרה, מצפה לראות לאן יגיעו הדברים בסופו של דבר.
ד"ר ספיר מסיים לתפור את אמא ומבקש שאגש לראותה. אמא מנומנמת, אולי זה מהמתח ואולי זה מזריקת הטשטוש שקבלה לקראת התפירה. אני דואג לכסותה ומבקש מד"ר ספיר לדעת לאן ממשיכים מכאן. הוא מונה, בקולו העייף את רשימת המטלות שעוד נותרה לנו: "א.ק.ג., צילום סי טי ראש לוודא שהכל בסדר, בייחוד מפני שאמא מקבלת קומדין, צילום רנטגן לרגל ימין לוודא ששום דבר לא נשבר וביקור אצל האורטופד לאחר מכן". אני מציץ בשעוני. עשר וחצי בערב. כנראה שצלילה תסיים את המשמרת שלה זמן רב לפני שאנחנו נשלים את רשימת המשימות שלנו. יש זמן, אפשר להמשיך בסדנאת הדינמיקה הקבוצתית שהולכת וצוברת תאוצה.
"אתה צודק אבאלה" מצטרף ניסים לשיחה שלי עם רינה. ניסים יושב בצלע השמאלית של פינת הישיבה. גבר שחרחר, עם פה חסר שיניים, שפוגם קצת בחזותו הנאה. אשתו, כוסית שחרחורת עפ"י הגדרתי, יושבת לצידו ושותקת. אני מנסה לנחש מי מהם הוא הפצוע, שהרי למיון כירורגי מגיעים רק אנשים פצועים וחבולים. החידה נפתרת מעצמה, כשהאחות נגשת אליה, מבקשת שתקום לרגע, ובלי גינונים נוספים תוקעת מזרק בגבה. אז היא מסתובבת אלינו, עכשיו אנחנו כבר קבוצה מלוכדת של חברים ותיקים, וחושפת בפנינו את הפצע המדמם בגבה. "מחוט תיל בחוף הדולפינריום" היא ממהרת להסביר לנו, כאילו הבינה שבלי לספר משהו אישי משלך אין לך זכות קיום בקבוצה. "עוד מעט יתפרו לי ואז נלך הביתה. אני פה כי אני חוששת מזיהום, כי הייתי חולה בהפטיטיס בי, ואני חייבת להזהר". היא מסבירה, כאילו אנחנו ועדת קבלה לחדר מיון שעשויה לדחות את הטיפול בה מסיבת חוסר התאמה.
אני מחליט לעשות מעשה, ושואל את בטי מה הטלפון של הילדים של רינה. רינה מקבלת את בקשתי בהכנעה אילמת. נראה ששוכנעה סוף סוף שזה מה שעליה לעשות. "תתקשרי לדורון", היא מבקשת מבטי, "הוא כבר יודיע לאריאל". אני מחייג את המספר שבטי מכתיבה לי ומעביר את לה את הנייד. היא מתארת בקיצור את המצב, ומבקשת שיגיעו. אחר כך מנתקת. "זו היתה קלרה" היא אומרת לרינה "אשתו של דורון" היא מזדרזת להסביר לקבוצה שהקשיבה קשב רב לשיחה. "הם במקרה בתל אביב אצל חברים ויבואו מייד. הם גם יודיעו לאריאל שבטח יגיע קצת יותר מאוחר כי הוא גר באשדוד". אני משחרר אנחת רווחה, ורינה מביטה בי בעיניים דומעות ומבקשת להתנצל על שהטריחה אותי בנושא הזה. בטי קמה ומנשקת אותי על הלחי "עשית מצווה גדולה" היא אומרת לי בחום "עוד תבוא על גמולך" היא מבטיחה לי, ואני כבר מפנטז על פסל הברונזה שינחת בחצרי, עם מנוף מיוחד, כי הוא גדול וכבד.
ד"ר ספיר מבקש שניקח את אמא לצילום סי טי. מאיה מתנדבת להובילה במיטה לצילום ואני ממשיך במסע ההיכרות שלי עם חברי החדשים. דורון וקלרה מגיעים כמה דקות אחרי זה. בטי מציגה אותי בפניהם וכולה שבחים על מעשי הצדקה שעשיתי עבור אמא רינה. דורון מעיף בי מבט אדיש בנוסח מה אתה מתערב בעניינים לא לך, אבל קלרה מתיישבת לידי, במקומה של מאיה ומודה לי בחום על שהתעקשתי לשכנע את חמותה להודיע להם. "אצלנו המרוקאים זה לא היה קורה בחיים" היא אומרת "אבל פרסים זה משהו אחר". דורון תוקע בה אותו מבט שכיבד אותי בו כמה דקות קודם, לאמור "מה את בכלל מערבת אנשים זרים בענייני המשפחה". אני מזהה בחושי הפסיכולוגיים שיש פה זוג על סף קרע, אבל נמנע מלהתייחס לנושא.
צלילה מסיימת את המשמרת. היא באה עם חן, האחות האחראית של משמרת הלילה, להציג בפניה את הנוכחים, ולא חוסכת ממני שבחים ותודות על שדאגתי להזעיק את ילדיה של רינה. בטי מחייכת, היא כבר חשה בת ברית שלי, אולי גם מתלבטת איזה פסל להעניק לי בתמורה למאמצי. קלרה משתלבת כמעט מייד בקבוצה שלנו. מקבלת דיווח מפורט מבטי ומרינה על אירועי השוד, ודורשת בשלומה של דינה, זאת הפצועה מחוף הדולפינריום. אחוות מרוקאיות אני מסכם ביני לבין עצמי. אחר כך היא מספרת לי ששיחת הטלפון תפסה אותם אחרי סרט ובפתח מסעדה ושואלת אם יש פה בסביבה איפה לאכול משהו. אני נזכר שגם לפי לא נכנס דבר מהצהרים ומבטיח לה לברר את הנושא. מאיה חוזרת עם אמא מצילום הסי טי. היא אוהבת להרגיש בעניינים. אמא זו אחריותה הבלעדית, בשביל זה משלמים לה והיא תעשה בשבילה כל מה שצריך. אני מנסה לברר אם היא רעבה, אבל מאיה לא אוכלת בבית חולים. היא תתאפק עד הבית גם אם זה יהיה בעוד כמה שעות. קלרה מרכזת הזמנות מבטי ורינה. דורון לא רוצה לאכול. הוא בכלל נעלם לכיוון חדר ההמתנה לצפות במשחק כדורגל בליגת האלופות. קלרה אומרת שיותר טוב ככה. אם הוא צריך לבחור בין אמא שלו למשחק כדורגל אז הוא כמעט תמיד יבחר במשחק כדורגל. אם זו ליגת האלופות אז ברור לגמרי מה תהיה הבחירה שלו. "ואם הוא צריך לבחור בינך לבין משחק כדורגל?" אני מנסה להקניט "נו באמת" היא עונה לי "נחש בעצמך".
אנחנו מפלסים דרכנו החוצה מחדר המיון. בדרך עוברים ליד חדר הרנטגן. אמא בדיוק בצילום, ומאיה מחכה בחוץ. אני דורש בשלומה של החולה ושל המטפלת ושואל שוב אם להביא לה משהו. נענה שוב בשלילה. ניסיתי. אולי רציתי להראות לקלרה שבאמת אכפת לי, בניגוד לבעלה שאומנם הגיע מיד כשנקרא לדגל, אבל מרגע שבא גילה התעניינות אפסית בגורלה של אמא שלו. בחוץ קרירות של סוף החורף. קלרה צועדת לידי בשקט, מחביאה את כפות ידיה בתוך שרוולי הסוודר ומחבקת את עצמה להתחמם. אני אומר לעצמי שבשמחה הייתי מחבק אותה, אם רק היתה מבקשת. פתאום אני מבין שהחיים מזמנים לנו הפתעות כל הזמן. במקום לשבת אצל מוטי, לארוחת ערב, אני מוצא עצמי בחדר המיון לשעות ארוכות עם אמא חבולה מנפילה טפשית ובלתי מוצלחת בעליל. ובמקום להמתין דקות ארוכות לצילומי הרנטגן אני בדרך לארומה בבניין פלאס שליד בית החולים, עם קלרה היפה.
אנחנו מזמינים ומחכים. קלרה אומרת שהשם שלי הוא השם האהוב עליה. אפילו לבנם הבכור רצתה לקרוא יהונתן אלא שדורון התעקש על איתן, ע"ש חברו הטוב לפלוגה שנפל במלחמת יום כיפור. אחר כך נולדו רק בנות והשם הזה נשאר משאלת לב. "רק השם מוצא חן בעיניך?" אני מעיז ושואל אותה תוך שאנחנו שותים קפה הפוך עם שכבת קינמון על הקצף. קלרה מפתיעה בתשובה ישירה "לא, גם האיש עם השם, שדואג לאמא שלו כמו שרינה רק יכולה לחלום, וכמו שבאמת מגיע לה". אני מביט בעיניה. ירוקות וגדולות. היא לא משפילה מבט, רק מחייכת אלי ולא אומרת מילה. אני חש שהרחקתי לכת. תופס אישה ברגעי משבר ומנצל את ההזדמנות. עזוב, אני אומר לעצמי, חבל לפתח ציפיות. "יוני וקלרה" מכריז המלצר במבטא ערבי כבד ושנינו מחייכים פתאום, ניגשים אל הדלפק ואוספים את השקיות שהוכנו עבורנו. "נשמע נחמד הביטוי יוני וקלרה" היא אומרת בשמץ של ציניות, כשאנו יוצאים שוב אל צינת הרחוב בדרך חזרה לבית החולים.
באחת שיחררו את אמא אחרי שכל הבדיקות הסתיימו ולא נמצאה סיבה נוספת להשאירה בבית החולים. בטי ורינה עדיין שם. גם קלרה ודורון ואריאל שהגיע בינתיים. רינה ניגשת אלי לחבקני ולהגיד תודה. "אני שמחה שהתעקשת" היא אומרת לי. "אם אתה מזדמן לסביבה תכנס אלי לביקור, פרנקפורט 13 דירה 1. הכניסה לרכב מארלוזורוב". אני מאחל לה בריאות שלמה. אריאל לוחץ את ידי בחמימות ומבטיח לי שאמא נוסעת אליהם לימים הקרובים כדי שלא תשאר לבד. אני חש שליבי מתרחב. אולי באמת עשיתי מצווה גדולה ממה שחשבתי.
רק כשנסגרה הדלת בצימר המהודר במבשרת והיינו לבד, חשתי כמה תשוקה יש בי לאישה הזו שפגשתי באקראי והכרתי ממש על קצה המזלג. יותר מכל שימחה אותי העובדה שזה היה לגמרי הדדי. כשהתכרבלה בזרועותי, כדי להתרגל לפני שניגש לעניין שלשמו התכנסנו, כדבריה, נשקתי לשפתיה, הבטתי בעיניה וחייכתי. יש כנראה מצוות שאתה מקבל תמורתן שכר כפול ומכופל לחשתי לה. היא צחקה. "אתה עומד לעשות מצווה נוספת, כמו שאומרים – שכר מצווה במצווה" היא מוסיפה ושנינו צוחקים יחד.
הפסל של בטי, לעומת זאת, מעולם לא הגיע, אולי לא היה לה מספיק כסף למנוף, ואולי פשוט לא ידעה לאן לשלוח אותו.
נכתב לפני 12 שנים ו-3 חודשים
