זה הפרק הראשון, מקווה שתהנו [=
סחרחורת - זה מה שהרגשתי שקמתי היום מהמיטה שלי. באיטיות ובזהירות הלכתי למראה שבחדרי ונראיתי חיוורת במיוחד. יצאתי מהחדר ואימא שמה לב לפניי הלבנות והחולות.
"אנה, את בסדר? את נראית ממש לא טוב." היא שאלה והניחה את ידה על המצח שלי. "אנה את רותחת, את לא יכולה ללכת ככה לבית הספר." היא אמרה והורתה לי לחזור למיטה ולישון, ולאחר מכן יצאה מהבית לעבודתה בבנק, ויחד איתה יצא תום אחי התאום לבית הספר, בלעדי.
עמדתי ללכת לחדר, כפי בקשתה של אימא אך לפתע הרגשתי הבהובים באיזור כף היד שלי, כאשר הרמתי אותה לנגד עיני, הבחנתי בכתם, יותר נכון פס עבה במיוחד . רצתי במהירות אל חדר האמבטיה וניסיתי בכל כוחי לנקות את הלכלוך המוזר מכף ידי, אך מאמציי כשלו. הכתם העיקש נשאר על היד שלי וסירב להתנקות, וללא שום תוצאה, המשכתי לנקות את היד שלי ללא הפסקה, אך לפתע נשמעו דפיקות, ולא מהדלת – מהחלון שבחדר שלי. סגרתי את הברז בחוזקה והלכתי לאט ובשקט, עד לחדר שלי. כאשר נכנסתי, הדפיקות נפסקו, אך על החלון הושאר בקבוקון, שמכיל נוזל ירוק יחד עם פתק, שעליו כתוב : "בחיים - סיכון זה לרוב שם המשחק ".
אני לא יודעת מה גרם לי לעשות זאת – אולי ההזיות שהתחילו להיות בעקבות החום אולי התשישות ואולי הפחד מן הכתם שעדיין לא ירד, אבל עשיתי זאת, בלי לחשוב פעמיים – שתיתי את כל תכולת הבקבוקון בלגימה אחת. טעמו היה מר ומחריד. בדקות הראשונות ששתיתי את הנוזל הירוק לא הרגשתי דבר, אך לאחר מכן דברים מוזרים מאוד התחילו לקרות בהדרגה: ראשית כל, הכתם הירוק והעיקש נעלם כלא היה, אחרי זה החום ירד לי בצורה משמועיתית והסחרחורות עברו לי כליל. לאחר שנבראתי באורח פלא, ראיתי בעיניים הבזק ירוק לבן כזה – נפלתי אל הרצפה ופתאום הרגשתי הרגשה שלא הייתה לי מעולם – הרגשה שלמה עם עצמי, שמחה, מלאה בביטחון: כל כך הרבה הרגשות מעצימות שמילאו אותי בהרבה מאוד כוח ושאפתנות לא מוסברת, אנדרנלין בלתי מוגבל. הייתי מאושרת.
נשמעה דפיקה, והפעם היא הייתה בדלת. ירדתי במהירות במדרגות, וכאשר פתחתי עמדה מחוץ לדלת אישה – שיערה בצבע אדום ג'ינג'י, עינייה ירוקות כשלי, פה קטן שמרוח באודם אדום בצורה מושלמת, ומעיל חורף ארוך כיאה לאותה עונה בצבע אפור שחור.
"אנה, אני פה כדי לעזור לך, אני זו שהבאתי לך את הבקבוקון, וריפאה לך את כל הסחרחורות ותחושות הבחילה, וגם כן גרמה להסרת הכתם. אם לא תתני לי לעזור לך כל הבחילות שלך יחזרו ואיתן הכתם. אז אל תפחדי ובואי איתי שנייה החוצה." האישה אמרה וחיכתה לתשובה.
הייתי בשוק. זה היה יותר מידי מידע במשפט אחד. למרות שכל בן אדם נורמלי היה טורק בפני אישה כזאת את הדלת בפרצוף, משהו בי גרם לי להאמין לדבריה ולצאת החוצה יחד איתה, בנוסף אימרתה מאוד סיקרנה אותי, וכנראה הרגשות שהציפו אותי באותו רגע גם כן דחפו אותי ללכת איתה.
נכנסנו לתוך בקתה קטנה שנמצאת ליד הבית.
"אני רוצה שתסבירי לי הכול , ואל תחסירי שום פרט . " אמרתי לה בשילוב ידיים.
"טוב אנה. קודם כל השם שלי זה ויקטוריה, אבל את יכולה לקרוא לי ויקי. אני פה כי יש המון דברים שאת צריכה לדעת, ותפקידי וייעודי לספר לך אותם. את כמו מאות בודדים בארץ ובעולם ,ניחנו במתנה מיוחדת בצורה יוצאת דופן – לחיים ארוכים ובטוחים ללא ספק. את ומאות האנשים האנשים האלו, יכולים למות רק אחרי 200 שנה בדיוק."
"מה הכוונה אחרי 200 שנה?" שאלתי.
"זה אומר ששום דבר לא יכול לפגוע בך עד הגיל הזה, את לא יכולה להיפגע בכלל, ואם כבר את נפגעת, יש לך את האפשרות לרפא את עצמך במהירות. עוד כוח שיהיה לך זה שינוי צורה – את תוכלי להשתנות לכל דבר שתבקשי, אפילו לחפצים. בכל מקרה, את וכל האנשים האלה עם הכוחות האלו, נקראים שייפרים. "
לקחת נשימה עמוקה וניסיתי לעכל את כל הדברים שהיא אמרה לי במשפטים בודדים. ולמרבה ההפתעה האמנתי להם. אני? כוח? שייפרית? הסתובבתי בין קירותיה הרעועים של הבקתה אך שמתי לב פתאום שויקי נעלמה מהחדר.
"ויקי, ויקי, איפה את?? ויקי!? " שאלתי בבהלה והבחנתי בפתק דומה לפתק שהיה על הבקבוקון, מונח על הרצפה. בו כתוב :" הלא נודע הוא כנראה הפחד הגדול ביותר."
הסדרתי את נשימתי ואת פעימות ליבי וחזרתי הביתה, בניסיון עיקש לעכל את כל מה שויקי סיפרה לי לפני שניות אחדות, ויותר מזה – הייתי ממש סקרנית לדעת למה היא התכוונה כשהיא התכוונה "שיהיה לך" ו"את תוכלי" . היא התכוונה שכל ה"כוחות" ההאלו יהיו לי בעתיד אבל לאיזה עתיד היא התכוונה ומתי הרגע הזה יגיע. הייתי חייבת לחפש אותה ולדרוש ממנה תשובות.
יצאתי מן הבקתה ושם חיכה לי תום, זעוף פנים.
"אנה, מה את חושבת שאת עושה בחוץ? את צריכה לשכב במיטה את חולה." הוא אמר.
"הייתי חייבת לשאוף קצת אוויר צח". שיקרתי.
"את לא נראית כל כך רע כמו בבוקר." הוא קירב את ידו אל מצחי ." את גם בכלל לא חמה, ואת נראית אפילו טוב יותר מתמיד."
"כנראה שיש לי הרבה מזל." אמרתי וחייכתי ממבוכה.
"טוב תיכנסי הביתה לפחות נאכל משהו, אני ממש רעב."
כשנכנסו הביתה תום סיפר לי על מאורעות יומו, אך לא כל כך התענייתי בדבריו, מחשבותיי התעסקו בעיקר בדבריה המסתוריים של ויקי, שסיפרה לי מידע מאוד תמציתי אך למעשה מאוד מדויק בדבריה. ולמה היא בדיוק סיפרה לי את המידע הזה? ואיך אני אקבל את " הכוחות" האלה אם הם בכלל קיימים? מצד שני יכול להיות שהיא סתם אישה מטורללת שרצה לכל דלת של בית אחר ומספרת את אותו הסיפור לכל אדם משום שיש לה בעיה נפשית או כוונה זדונית כלשהיא שהיא לא ידועה. הרהרתי כל כך במחשבתי על "הפגישה" הקצרצרה ביני לבין ויקי ואז תום קטע אותי
"אנה, את בכלל מקשיבה לי?" הוא שאל כנפגע.
"כן כן בטח, תמשיך." שיקרתי והפעם החלטתי לנסות להקשיב לו. למרות שהוא נוהג לפטפט הרבה על דברים שלרוב חשובים רק לו.
"את לא מבינה. היום המורה שלנו למתמטיקה לא הגיעה, אז הביאו לנו מורה מחליפה והיא הייתה ממש מוזרה. היה לה שיער אדום בוהק כזה, עיניים ירוקות כמו שלך..."
"ונמוכת קומה עם פה קטן ומכווץ שמרוח באודם אדום בצורה מושלמת." עיניי נפקחו מתדהמה כמו של תום.
"אנה איך ידעת את זה? את מכירה אותה?" הוא שאל.
"לא, אני פשוט חושבת ש.. ש... ראיתי אותה כבר בבית ספר שלנו פעם." שיקרתי לו כי לא רציתי שיחשוב שאני משוגעת והוזה.
"בסדר. טוב אני הולך לאדם יחד עם דור טוב? תגידי לאימא כי היא נוהגת לדאוג לי ולשלוח לי הודעות טקסט מביכות שאני לא נמצא בבית.
"בסדר נודניק, אני אגיד לה. "
בירכתי אותו לשלום והוא יצא לביתו של אדם. אדם למעשה הוא גם ידיד טוב מאוד שלי. הרבה חברות שלי אומרות לי שהוא ממש מאוהב בי ושהוא מתכנן להציע לי בקרוב חברות, אני כמובן לא אתנגד לדבר שכזה, כי גם לי יש רגשות הדדים כלפיו.
ההרגשה הטובה שלי משתיית הבקבוקון ירדה לאט לאט, וחזרתי לרגש נורמאלי. אימא שלחה לי הודעת טקסט שהיא תאחר מאוד היום, כי צצה לה פגישה עם לקוח חשוב. מה שלאחרונה קורה רבות. לא ציפיתי ממנה שתעשה זאת היום כי היום, לפחות בשבילה זהו יום לא רגיל. אבי, בדיוק היום לפני 17, שנים נפטר במלחמה במהלך שירותו בצבא, והשאיר את אימא הריונית, יחד איתי ועם תום, כך שלא אני ולא תום פגשנו אותו לעולם וגם לא נפגוש. בעיקרון ביום הזה אימא שלי חוזרת ממש מוקדם, משליכה את תיק עבודתה אל עבר הריצפה, נכנסת לחדר העבודה הישן שלו נועלת אותו עם מפתח, ולא מאפשרת לאף אחד להיכנס.
נכתב לפני 12 שנים ו-2 חודשים
