אני קצת מאוכזב, הורחב על דברים שאין טעם להרחיב עליהם, ונושאים מסקרנים עברו ברפרוף.
לדעתי הספר הזה ממוקם מעל בריסינגר, אבל לא טוב כמו ארגון והבן הבכור.
בהחלט היו יותר מדי מקרים של "שליפה מהשרוול", דברים שלא תאמו את העולם, אופי הדמויות או את רוח הסדרה. חוסר מקוריות או חוסר בתכנון מראש? אני לא יודע, אבל זה נגלה לעין ומטריד.
הגיבור "גיבורי" מדי, צפוי מדי. חסר אופי ותושייה, ובספר הרביעי זה מתחיל להימאס שהוא נענה לכל בקשת עזרה ב"כן", שכל קרב הוא קרב ישיר בקסם או בחרב. במיוחד כשעלילת הצד מציגה את הגיבור האמיתי - רוראן. שהוא בערך הניגוד המוחלט לבן דודו/ אחיו המאומץ - מנהיג (ולא בובה), ערמומי, יכול להיות מרדן כשצריך.
איך ארגון הוא גיבור טוב כאשר יש גיבור טוב ממנו? כאשר יש דמות מסתורית בהרבה ממנו (אנג'לה), וכאשר הוא לא יותר מעלה המתמרן בזרם הפקודות של מנהיגי אלגזיירה?
בשני הספרים הראשונים היה נחמד לראות אותו שואב חוכמה מאחרים. אך החוכמה נעשתה "צ'יזית", ומשעממת. ציפיתי שהוא יהפוך לגיבור, אך זה לא קרה, הוא היה הנסיך על הסוס (דרקון?) מהאגדות, אבל אין אף סיפור בה הנסיך הוא הגיבור.
הספר מומלץ (כמובן) למי שקרא כבר את שלושת הספרים הראשונים. הסדרה טובה מאוד, אם כי שני הספרים האחרונים מאכזבים במקצת. הרגשה ברורה שהסופר התחיל מבלי לדעת היכן יסיים ואיך (או אולי ידע ושינה את דעתו?). אך בסופו של דבר עולם מרתק ואקשן טוב. וגם המגרעות של הספר (עליהן הרחבתי בלי סוף) לא גורמות לי להתחרט.
-אזהרת ספויילרים-
העולם נשאר כל כך מסקרן, ולכן גודל האכזבה שלי. גליידר רומז לנו כי "יש כוחות גדולים בהרבה מגלבוטריקס הפועלים באלגזיירה", ולמרבה האכזבה אלו שוב הדרקונים, והם חלשים וחסרי אונים.
ארגון לומד את שמו האמיתי, אך זה לא מוביל לשום דבר.
ארגון לומד לזמן "מהויות", אך זה לא מוביל לשום דבר.
ארגון למד לשאוב כח מהעולם סביבו, אך זה לא מוביל לשום דבר (גם אם מוזכר כמה פעמים).
והסוף - סוף קיטשי והוליוודי משהו, שנמשך יתר על המידה, עם שתי "שליפות מהשרוול" שעיצבנו אותי. סוף פוליטי, בו ארגון שוב מנווט בין תפקידיו השונים, ללא כל תושייה ויצירתיות.
