לאורך כל הספר מופעל על אנה לחץ עצום מצד הוריה להפסיק את ההליכים המשפטיים. בראש המאבק עומדת שרה, אמה של אנה, שהיא במקרה גם עורכת דין שמייצגת את עצמה בתיק.
שרה היא דמות בעייתית: כל חייה סובבים סביב קייט וסביבה בלבד. היא הביאה את אנה לעולם עבור קייט. היא הזניחה את עבודתה ואת ילדה השני בשביל קייט. הכל למענה.
זה בעייתי. ג'סי הוא הראשון שגוער בה, כשהוא בן עשר בלבד, בתגובה להערה בסגנון "למה שלא תגלה קצת אחריות ותגלה שהעולם לא סובב סביבך?", כשהוא עונה (ציטוט לא מדוייק): "למה שאת לא תגלי בגרות ותביני שהעולם לא סובב סביבה [סביב קייט]?".
אז כן. שרה היא דמות בעייתית בעיניי. היא מתייסרת בפחד, בכאבי מצפון, ומצד שני אין לה שום בעיה לכבול ילדה קטנה ובריאה למיטת הטיפולים.
כצפוי, בזמן המשבר המשפטי קייט נופלת למשכב: מדובר בשלבים האחרונים של אי ספיקת כליות, סוגייה שהמשפחה מתחבטת בה כבר זמן רב. אנה צריכה לתרום כלייה ולא מסכימה.
וזה לב העניין: האם הורים יכולים לקבל החלטות עבור ילדיהם טוב יותר מאשר הילדים עצמם? לעיתים קרובות, כמעט תמיד, כן.
ועוד לא הזכרתי את בריאן: הכבאי, האב המסור, הדמות האחראית הבוגרת באמת פה. הוא אוהב את אנה בכל לבו ועומד לצדה אפילו כשהמחיר הוא התנגשות מול אשתו.
אל התסבוכת המשפטית נוספות דמויות מהצד: ג'וליה רומנו, אפוטרופוסית לתביעה שהיא גם אהובת נעוריו של עו"ד קמבל אלכסנדר, ד"ר צ'אנס, הרופא של קייט.
אבל הסוף הוא המפתיע מכולם: אנה נדרסת בתאונת דרכים. קייט מקבלת את הכליה שלה וממשיכה לחיות.
ברגע זה מגיעים לגוד'י פיקו כל סימני השאלה והקריאה שמופיעים כאן:
מה?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!?!
וגם:
את רצינית?????????
ובנוסף:
איזה מין סוף זה??
באמת. למה, למה, למה.
ג'ודי פיקו היא סופרת טובה. היא מסתכלת על סיטואציות בעין בוחנת ומפרקת אותן לאנשים ולרגשות וזה מאוד יפה.
חוץ מזה, הספר שווה את זמן הקריאה שלכם בגלל הנושא החזק שהוא מעלה. לאו דווקא שהקשר של תרומת איברים ולוקמיה, אלא גם בדבר הפשוט ביותר:
האם מבוגרים יכולים להוביל ילדים בדרך שלהם? והאם ההיפך אפשרי?
