פסגת הספרות, לא פחות מכך. לעומת אנה קארנינה ומלחמה ושלום של טולסטוי, סונטת קרויצר פחות מפורסם, אך בעיניי עולה על שניהם. פחות מ-150 עמודים, אך כל עמוד מרתק ומדויק יותר מהקודם לו. הספר נכתב למעלה מ-100 שנה אחורה בזמן, אך מתאר בצורה מופתית את יחסי בינו לבינה גם היום, בעיקר בסביבה חילונית ומשכילה. הספר מתאר מאבק שבין היצר הכי פנימי שלנו, לבין המוח והרציונאל. תאוות המין, יצר הקנאה, והדחף לאלימות עומדים אל מול הצורך לעמוד בנורמות חברתיות והגבלות. גבר שנוסע ברכבת ומתאר כיצד רצח את אשתו. כל כך פשוט, כל כך מאיים, כל כך גאוני. אך לא סיפור הרצח הוא העיקר בספר הזה, כי אם הנפש ההולכת ומסתבכת של גיבור הסיפור, תהיותיו על חיי הזוגיות וחיי הנישואין, שסביר שרבים מאיתנו חשבו מחשבות כאלה אך פחדו להודות בהן. טולסטוי, עם אומץ רב, מתאר בפנינו את מה שכולנו חושבים במידה כזו או אחרת. כשקראתי את הספר הזה הרגשתי שיש מי שרושם את מחשבותיי, אבל הוא עשה זאת למעלה מ-100 שנה אחורה, מה שמעלה ספק רב לגבי תפקיד התרבות, החברה, הסביבה, אל מול היצרים והצורך שלנו להידמות לחיות. ספר מומלץ מאוד, מאוד.

את הספר הזה הייתי אמור לקרוא אי שם בתיכון, אך בשל עצלנותי באותה תקופה לא עשיתי זאת, וטוב שכך. מדוע טוב שכך? כי לטעמי הספר מתאים הרבה יותר לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם, ולא לתלמידי תיכון. אמנם הולדן הינו נער, אך הסיפור מספר את בדידותו, התסכול שלו מהחיים, והתחושה שהוא טיפה בים בתוך העולם המורכב והקר שאנו חיים בו. אלה דברים שאדם חווה כשהוא יוצא מבית הוריו, גר לבד, משלם את החשבונות, נמצא בקשרים, מפסיק קשרים וכו'. זהו ספר שכתוב בפשטות, עם תרגום שאני מעט חלוק לגבי איכותו וכדאי שאקרא את הגרסה האנגלית, אך הפשטות בו היא היופי. החיים שלנו קשים, מורכבים, וכל זה בצורה מאוד פשוטה. כולנו חווינו את הלבד מתישהו, כולנו חווינו שלא מרוצים מאיתנו, שאנחנו לא מספיק אהובים. אך אצל חלקנו זה במינון נורמלי, ואילו הולדן חווה כך את כל חייו וכל מהותו היא תסכול. הוא מנסה לקבל את החיבה מנהגי מונית, שבניגוד לישראל שהם חביבים ואהובי שיח, נראה שבסיפור הם לא סופרים אותו ורואים אותו כאילו היה שקוף. זה ספר עם מאפיינים מייאשים, אבל במהלך ולאחר קריאתו דווקא שאבתי ממנו את האופטימיות, שרגעי הבדידות האלה הם נחלת הכלל. לאדם מותר להרגיש עצוב, בודד, מתוסכל בתקופות מסוימות בחייו, ואף פעם אל לנו לחשוב שאנחנו היחידים שכך. הולדן חוזר ומשתמש במושג "אנשים מזויפים", מושג כל כך מדויק. מספיק ללכת באבן גבירול או דיזנגוף בתל אביב ולראות כמה זיוף קיים שם. כולם נראים יפים, שמחים, מאושרים. האם הם באמת כך כשהם הולכים לישון? בכלל לא בטוח. הזיוף נמצא מעל פני השטח ואילו המציאות חבויה רבדים רבדים מתחת לאדמה. קריאה מהנה, אני מאוד ממליץ על הספר.

את הספר הזה הייתי אמור לקרוא אי שם בתיכון, אך בשל עצלנותי באותה תקופה לא עשיתי זאת, וטוב שכך. מדוע טוב שכך? כי לטעמי הספר מתאים הרבה יותר לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם, ולא לתלמידי תיכון. אמנם הולדן הינו נער, אך הסיפור מספר את בדידותו, התסכול שלו מהחיים, והתחושה שהוא טיפה בים בתוך העולם המורכב והקר שאנו חיים בו. אלה דברים שאדם חווה כשהוא יוצא מבית הוריו, גר לבד, משלם את החשבונות, נמצא בקשרים, מפסיק קשרים וכו'. זהו ספר שכתוב בפשטות, עם תרגום שאני מעט חלוק לגבי איכותו וכדאי שאקרא את הגרסה האנגלית, אך הפשטות בו היא היופי. החיים שלנו קשים, מורכבים, וכל זה בצורה מאוד פשוטה. כולנו חווינו את הלבד מתישהו, כולנו חווינו שלא מרוצים מאיתנו, שאנחנו לא מספיק אהובים. אך אצל חלקנו זה במינון נורמלי, ואילו הולדן חווה כך את כל חייו וכל מהותו היא תסכול. הוא מנסה לקבל את החיבה מנהגי מונית, שבניגוד לישראל שהם חביבים ואהובי שיח, נראה שבסיפור הם לא סופרים אותו ורואים אותו כאילו היה שקוף. זה ספר עם מאפיינים מייאשים, אבל במהלך ולאחר קריאתו דווקא שאבתי ממנו את האופטימיות, שרגעי הבדידות האלה הם נחלת הכלל. לאדם מותר להרגיש עצוב, בודד, מתוסכל בתקופות מסוימות בחייו, ואף פעם אל לנו לחשוב שאנחנו היחידים שכך. הולדן חוזר ומשתמש במושג "אנשים מזויפים", מושג כל כך מדויק. מספיק ללכת באבן גבירול או דיזנגוף בתל אביב ולראות כמה זיוף קיים שם. כולם נראים יפים, שמחים, מאושרים. האם הם באמת כך כשהם הולכים לישון? בכלל לא בטוח. הזיוף נמצא מעל פני השטח ואילו המציאות חבויה רבדים רבדים מתחת לאדמה. קריאה מהנה, אני מאוד ממליץ על הספר.

ורוניקה מחליטה למות הוא מסוג הספרים שחוכמת ההמונים שוגה לגביהם, שזה דבר מאוד מיוחד. זהו ספר המנסה להיות שונה, לתת הצצה לתוך נפש האדם הדכאוני, או זה שמאבד משמעות בעולם. הכתיבה של קואלו קלילה סה"כ, ואפשר לסיים את הספר הזה מאוד מהר. כאן בדיוק נקודת התורפה של הספר. בעיניי לפחות, הוא מאוד שטחי, רדוד, ומתאים לגיל נוער בלבד או לאנשים מבוגרים שעד כה קראו רק ספרי מתח ומנסים משהו קצת שונה להתחלה. הספרות העולמית מלאה בכל כך הרבה ספרים המתארים מצבים כאלה בצורה כל כך הרבה יותר טובה. סופרים כמו רומן גארי, טולסטוי, ויקטור פרנקל, שטפן צוויג, דוסטוייבסקי, או ישראלים כדוד גרוסמן עושים זאת בצורה עמוקה שבעתיים. האמת היא שככל שאני מתקדם עם כתיבת הביקורת, כך אני מרגיש שיש לי פחות ופחות לרשום על הספר עצמו, והמחשבות שלי בורחות להשוואות לספרים אחרים, וזה בדיוק מה שהספר הזה עושה. במהלך קריאתו רק רציתי לסיים על מנת לסיים, והקריאה עצמה לא היתה בגדר עינוי, אך גם לא בגדר הנאה. מן משהו מיותר כזה שצריך פשוט לעשות כדי לקרוא את אחד הספרים היותר פופולאריים, ואת הספר שחוכמת ההמונים כל כך סוגדת לו. אז אני לא אומר שלא צריך לקרוא אותו, זו כמובן אפשרות סבירה ביותר, אך כשמשווים אותו לספרים טובים *באמת*, כאלה שמשאירים בך חותם אמיתי - נראה כי הוא בהחלט מיותר על מדף הספרים. הקיטשיות הזאת של לעקוב כביכול אחרי גיבורת הסיפור המבקשת למות למרות שכביכול חייה לא רעים (אך גם לא טובים) היא זו שגורמת לי לכתוב ביקורת שלילית. נפש האדם, אולי הנושא המורכב והמרתק ביותר בעולמנו, מתוארת כאן במימד מאוד צר ומצומצם, ללא מילימטר אחד של עומק. קריאה מהנה לאלה הבוחרים בכך, אך עשו לעצמכם טובה ומיד אחריו קראו איזה ספר של טולסטוי כדי לדעת מה טוב באמת.

את הספר הזה הייתי אמור לקרוא אי שם בתיכון, אך בשל עצלנותי באותה תקופה לא עשיתי זאת, וטוב שכך. מדוע טוב שכך? כי לטעמי הספר מתאים הרבה יותר לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם, ולא לתלמידי תיכון. אמנם הולדן הינו נער, אך הסיפור מספר את בדידותו, התסכול שלו מהחיים, והתחושה שהוא טיפה בים בתוך העולם המורכב והקר שאנו חיים בו. אלה דברים שאדם חווה כשהוא יוצא מבית הוריו, גר לבד, משלם את החשבונות, נמצא בקשרים, מפסיק קשרים וכו'. זהו ספר שכתוב בפשטות, עם תרגום שאני מעט חלוק לגבי איכותו וכדאי שאקרא את הגרסה האנגלית, אך הפשטות בו היא היופי. החיים שלנו קשים, מורכבים, וכל זה בצורה מאוד פשוטה. כולנו חווינו את הלבד מתישהו, כולנו חווינו שלא מרוצים מאיתנו, שאנחנו לא מספיק אהובים. אך אצל חלקנו זה במינון נורמלי, ואילו הולדן חווה כך את כל חייו וכל מהותו היא תסכול. הוא מנסה לקבל את החיבה מנהגי מונית, שבניגוד לישראל שהם חביבים ואהובי שיח, נראה שבסיפור הם לא סופרים אותו ורואים אותו כאילו היה שקוף. זה ספר עם מאפיינים מייאשים, אבל במהלך ולאחר קריאתו דווקא שאבתי ממנו את האופטימיות, שרגעי הבדידות האלה הם נחלת הכלל. לאדם מותר להרגיש עצוב, בודד, מתוסכל בתקופות מסוימות בחייו, ואף פעם אל לנו לחשוב שאנחנו היחידים שכך. הולדן חוזר ומשתמש במושג "אנשים מזויפים", מושג כל כך מדויק. מספיק ללכת באבן גבירול או דיזנגוף בתל אביב ולראות כמה זיוף קיים שם. כולם נראים יפים, שמחים, מאושרים. האם הם באמת כך כשהם הולכים לישון? בכלל לא בטוח. הזיוף נמצא מעל פני השטח ואילו המציאות חבויה רבדים רבדים מתחת לאדמה. קריאה מהנה, אני מאוד ממליץ על הספר.

את הספר הזה הייתי אמור לקרוא אי שם בתיכון, אך בשל עצלנותי באותה תקופה לא עשיתי זאת, וטוב שכך. מדוע טוב שכך? כי לטעמי הספר מתאים הרבה יותר לאנשים שעברו דבר או שניים בחייהם, ולא לתלמידי תיכון. אמנם הולדן הינו נער, אך הסיפור מספר את בדידותו, התסכול שלו מהחיים, והתחושה שהוא טיפה בים בתוך העולם המורכב והקר שאנו חיים בו. אלה דברים שאדם חווה כשהוא יוצא מבית הוריו, גר לבד, משלם את החשבונות, נמצא בקשרים, מפסיק קשרים וכו'. זהו ספר שכתוב בפשטות, עם תרגום שאני מעט חלוק לגבי איכותו וכדאי שאקרא את הגרסה האנגלית, אך הפשטות בו היא היופי. החיים שלנו קשים, מורכבים, וכל זה בצורה מאוד פשוטה. כולנו חווינו את הלבד מתישהו, כולנו חווינו שלא מרוצים מאיתנו, שאנחנו לא מספיק אהובים. אך אצל חלקנו זה במינון נורמלי, ואילו הולדן חווה כך את כל חייו וכל מהותו היא תסכול. הוא מנסה לקבל את החיבה מנהגי מונית, שבניגוד לישראל שהם חביבים ואהובי שיח, נראה שבסיפור הם לא סופרים אותו ורואים אותו כאילו היה שקוף. זה ספר עם מאפיינים מייאשים, אבל במהלך ולאחר קריאתו דווקא שאבתי ממנו את האופטימיות, שרגעי הבדידות האלה הם נחלת הכלל. לאדם מותר להרגיש עצוב, בודד, מתוסכל בתקופות מסוימות בחייו, ואף פעם אל לנו לחשוב שאנחנו היחידים שכך. הולדן חוזר ומשתמש במושג "אנשים מזויפים", מושג כל כך מדויק. מספיק ללכת באבן גבירול או דיזנגוף בתל אביב ולראות כמה זיוף קיים שם. כולם נראים יפים, שמחים, מאושרים. האם הם באמת כך כשהם הולכים לישון? בכלל לא בטוח. הזיוף נמצא מעל פני השטח ואילו המציאות חבויה רבדים רבדים מתחת לאדמה. קריאה מהנה, אני מאוד ממליץ על הספר.