זהירות, שבירג'ודי פיקוספר מאוד מאכזב. ייתכן שהעובדה שלפניו כבר קראתי שניים מספריה של ג'ודי פיקו הגבירה את אכזבתי. הוא ספר ככל ספריה, תואם את התבנית המעט טלנובלית: משבר משפחתי, משפט, זוויות מבט שונות.ספריה מאוד ואפילו יותר מידי מתעסקים ברגשות ויוצרים תחושות הזדהות שמטרתם ככל הנראה למכור כמה שיותר ספרים. לאחר שקראתי ספר נוסף של הסופרת, הבנתי איך לעזאזל היא מוציאה לאור ספר כמעט כל שנה.
ויהי ערבפניה ברגשטיין"אבל, אבל... רק רציתי לתת לתרנגולת" משיכה באף, "נשיקה בכרבולת". לעולם לא אשכח את קול הילדה שנהג אבי לגלם בכל פעם שקרא את הספר הזה. זה היה הספר האהוב עליו כשהוא היה ילד ולכן נהג להקריא אותו לי ולאחיותיי לרוב. בתור ילדה הספר קצת הלחיץ אותי, ילדה נכנסת לבד באמצע הלילה ללול תרנגולת (חוויה מלחיצה גם באור יום) ולבסוף ננזפת ע"י אביה. לא הדרך הכי נעימה לסיים את היום, אבל ספר מקסים בסך הכל.
ויהי ערבפניה ברגשטיין"אבל, אבל... רק רציתי לתת לתרנגולת" משיכה באף, "נשיקה בכרבולת". לעולם לא אשכח את קול הילדה שנהג אבי לגלם בכל פעם שקרא את הספר הזה. זה היה הספר האהוב עליו כשהוא היה ילד ולכן נהג להקריא אותו לי ולאחיותיי לרוב. בתור ילדה הספר קצת הלחיץ אותי, ילדה נכנסת לבד באמצע הלילה ללול תרנגולת (חוויה מלחיצה גם באור יום) ולבסוף ננזפת ע"י אביה. לא הדרך הכי נעימה לסיים את היום, אבל ספר מקסים בסך הכל.
אבא עושה בושותמאיר שלועוד יצירת מופת שנונה, מצחיקה, מרגשת ומעניינת (שמתאימה גם למבוגרים) של השילוב המוצלח בין מאיר שלו ליוסי אבולעפיה. ולגבי הבושות של אבא... זה סיפור חיי.
ויהי ערבפניה ברגשטיין"אבל, אבל... רק רציתי לתת לתרנגולת" משיכה באף, "נשיקה בכרבולת". לעולם לא אשכח את קול הילדה שנהג אבי לגלם בכל פעם שקרא את הספר הזה. זה היה הספר האהוב עליו כשהוא היה ילד ולכן נהג להקריא אותו לי ולאחיותיי לרוב. בתור ילדה הספר קצת הלחיץ אותי, ילדה נכנסת לבד באמצע הלילה ללול תרנגולת (חוויה מלחיצה גם באור יום) ולבסוף ננזפת ע"י אביה. לא הדרך הכי נעימה לסיים את היום, אבל ספר מקסים בסך הכל.
אבא עושה בושותמאיר שלועוד יצירת מופת שנונה, מצחיקה, מרגשת ומעניינת (שמתאימה גם למבוגרים) של השילוב המוצלח בין מאיר שלו ליוסי אבולעפיה. ולגבי הבושות של אבא... זה סיפור חיי.
המוח הנשילואן בריזנדיין0הפשטה מכניסטית, דרויניסטית, כימית-הורמונלית להתנהגות המינים בגילאים שונים - בעיקר המין הנשי. הספר מתרכז רק בזה ובכך חסרונו. בעצם, התיאור הוא של מחקר ביולוגי של פרימט על בסגנון "הקוף העירום" של דזמונד מוריס. ספר זה מצטרף לשורה ארוכה של ספרים דומים שנכתבו לאחרונה כמו "מדוע אין הגברים יודעים להקשיב והנשים לקרוא מפות", או "כיצד פועל המוח ?" של סטיבן פינקר שנוגע בתחומים מורכבים יותר מפולסים של טסטוסטרון או רמות אסטרוגן מרגיעות. אפשר לוותר.
שחר מפציעסטפני מאייר0אני לא מבינה את האנשים שמתלהבים מהספר. מה מלהיב בחפירות רגשיות משעממות?! סטפני תיארה את הרגשות יותר מדיי - אין מספיק עלילה, רק קיטש, רגשנות ורדידות. פשוט בזבוז אדיר של זמן, כסף ונייר שהיה אפשר למחזר.
העץ הנדיבשל סילברסטיין0היופי של הספר טמון בתהליך שעובראיתו הקורא במהלך השנים. בתור ילדים הבנו בפשטות את הספר ואת עלילתו, הכרנו כבדרך אגב את שורותיו הקצרצרות. אך בכל שנה אנו מגלים באופן יסודי יותר את מורכבות הספר בפשוטותו- המורכבות שבנאמנות, המורכבות שבאושר. העץ תורם את כל כולו, מנטרלית ואף פיזית לילד הצעיר שמזדקן. בגילאי החטיבה התחתונה אנחנו מתחילים לחשוד בטיפשותו של העץ, ושואלים: "העץ חסר גבולות?", ובתור בוגרים אנו מתחילים לשאול את השאלה "מי הפסיד, הילד או העץ?" במה שונה מטרתו של העץ בלהפוך את האדם למאושר בכל אמצעי, ממטרת התרימה לחברה? והאם כשהעץ הפסיד את גופו הרוויח את מטרתו, שהיא טובת האדם? או שמה הילד הוא זה שהאושר היה מונח לו מול העיניים אך רק בסוף הוא ידע שובע?.
