כן. גם אני מחסידי צלה של הרוח. גם אני באתי עם ציפיות.

שנכזבו נשרפו ונגרסו עד עפר.

יש הרגשה שהתהילה עלה לסופר למוח והוא שכח שספר זה יצירה.
כי הוא בקושי שינה את השמות של הדמויות.
לא ראיתי בספר הזה יותר מניסיון כושל לחקות את צלה של הרוח. העלילה דומה עד כאב, הדמויות דומות עד כאב, אפילו יש משפטים שחוזרים על עצמם.

דרך מאוד טובה לעשות כסף כאחד שיצא לו ספר אחד טוב. בחיי. לוקחים את הספר הקודם, משנים קצת את השמות של הדמויות, מוצאים איזה זיק עלילה קלוש לשנות, ברור שיוציאו את הספר לאור. הרי אתה "קרלוס רואיס סאפון" המפורסם והנודע ברבים. יקנו את הספר.
תוקעים את השם שלו בענק על הכריכה.
ויאי! הסופר מרוויח הון. ההוצאה מרוויחה הון. אבל הספרות בזבל.


שיממון ספרותי.

(תוספת בעריכה- שכחתי לציין שאם זה היה צלה של הרוח שתיים זה עוד היה נחמד. אבל גם הכתיבה התדרדרה. משפטים מסורבלים, כל הספר הייתה הרגשה כאילו אתה שוחה בגומי שחור ומעיק. הגומי הזה היה אמור להיות אופל ככל הנראה, אבל לא הלך לו. דמויות שכולן אותו דבר פחות או יותר. כאילו גרסו את צלה של הרוח לתערובת אפורה וקראו לזה ספר.)

אחד הספרים היותר מהנים שקראתי בזמן האחרון. כאילו שאני לא מספיק שרוף על אירלנד גם ככה, החוויות ההיסטוריות של הוקס (טוני ערך את המסע ב'97) עושות חשק לטוס לשם.
קראתי את הספר בצמוד למפה של אירלנד, מאוד מומלץ לעקוב אחרי המסלול שלו תוך כדי הסיפור.

אני באמת לא יודע איך לתאר את השפעות הספר עלי..
כמו בסיפור אני מרגיש כמו דניאל שפשוט הספר בחר בי
ואני פשוט נתתי לכול מי שסביבי לקרוא אותו ולהרגיש את מה שאני מרגיש.
הספר הפך רשמית לספר הכי אוהב עליי