לורן סלייטר, פסיכולוגית וסופרת (שישה ספרים באמתחתה), בחרה עשרה ניסויים פורצי גבולות בפסיכולוגיה ועליהם היא כותבת: תהליך הניסוי והרעיון שמאחוריו, ההשלכות שלו על עולם הפסיכולוגיה ועל המשתתפים שלקחו בו חלק, שיחות עם פסיכולוגים מומחים ואף כאלו שחיו בתקופה בה הניסוי התרחש, ביקורות וממצאים מודרניים, ו... לצערי הרב, עמדה אישית.
כל עוד סלייטר נצמדת למתכונת המדעית של הספר, משמע עיסוק בפן הפסיכולוגי וההיסטורי, הספר מרתק למדי. היא מתארת את תוכן השיחות עם פסיכולוגים והמתמודדים בניסויים וכך אנו זוכים למבט כוללני ורחב על ההשלכות שיש לניסויים כאלו, יוצרת קשר עם גדולי המבקרים של הניסויים, ולעיתים מצליחה גם להיפגש עם קרובי משפחה של כל אותם פסיכולוגים דגולים ולשמוע ממקור כמעט-ראשון על האדם שמאחורי המחשבה.
אבל כשהיא מגיעה לצד הפופולרי של הספר, היא מרשה לעצמה כתיבה אישית מידי, שגרמה לי לקריאה חסרת מנוחה. לו סלייטר הייתה מעניקה לקורא זווית מעמיקה ויוצאת דופן, ניחא, אבל בקלישאות חוזרות ונשנות היא כותבת קטעים שלמים של פרוזה בינונית, משתפכת ומשעממת. בין אם אלו הגיגים פשטניים כגון "...אך עומק גם עלול להיות מסוכן; כי במעמקים שוכנים התמנונים, והכריש בעל השיניים החדות" בניסיון להסביר על הסכנות הגלומות בהתחפרות במחשבה מסויימת (בניגוד לאגוסטינוס שניסח בהומור אלגנטי וחד ש"אלוהים יצר את הגיהינום למעמיקים מידי לחקור") - ועד לתיאורי הנוף המעייפים שלה: "יום יפה, יום קיץ בעיצומו של החורף, פקעות שהיו טמונות באדמה בוקעות ומציגות לראווה את דגליהן הסגולים", שמודבקים כמעט בגסות בחיבורים שבין חוויה אישית למידע פסיכולוגי חסר קשר לקטע שקדם לו.
הספר מומלץ רק עבור צידו המדעי, שכתוב ברהיטות ומספק הסבר מעניין להדיוטי הפסיכולוגיה. הנראטיב האישי מעיק ומיותר, ובלעדיו הספר היה יכול להיות קצר בשליש – ואולי בשליש החסר להרחיב על הפסיכולוגיה, כי לטעמי הספר מעניק הצצה בלבד לעולם מורכב.