סוג הטרוניה הזה היה שמור אצלי לביקורת שאולי תיכתב פעם על הספר המופלא "פגישות עם אנשים מיוחדים" של גורדייף. נדמה היום שהכול כבר התגלה. הכול הומצא - חוץ מכמה אפליקציות לאייפון 6. אין כבר שבטים נסתרים שלא ראו אדם לבן. אין אותנטיות אמיתית. תיירים יש בכל מקום. ואנגלית, וקוקה קולה, ומקדונלדס ומקלחת וקידמה ו-Wi-Fi ובגדים יבשים ברוך השם. אי אפשר ללכת לאיבוד, אי אפשר לתעות, אין קסמים אמיתיים, אין חייזרים, אין פלא שאי אפשר איכשהוא להסביר אותו מדעית, הרפואה מתקדמת ונהדרת, כולם חיים הרבה ומטיילים, קיבינימאט, בכל העולם. אין מסתורין.
הפעם האחרונה שבה עוד היו דברים כאלה היתה, אולי, לפני שבעים או שמונים שנה. אבל אם מרחיקים עוד קצת לאחור, אז נדמה לי כי המאה ה-19 היתה המאה המושלמת הזו שבה היתה סוג של קידמה בדמות אניות, רכבות, כדורים פורחים וכדומה, כמו גם מצפנים, טלסקופים וידע גיאוגרפי. תוחלת החיים היתה גבוהה יותר, בין השאר כי הרפואה היתה מתקדמת יותר. ימי הביניים, הרנסנס (האירופי) ותקופת ההשכלה הסתיימו והותירו מקום לתקווה רבה ולחלומות על קידמה שתגאל את כולם ותייצר עתיד אוטופי, ללא מחלות או עוני. אבל חוץ מחלומות, היו עוד דברים לגלות. בעלי חיים נכחדים - לא ידעו בוודאות כמו היום שאין, למשל, ממותות. או ממלכות עתיקות. ערי זהב נסתרות. המזרח הרחוק היה ממש רחוק, לא מרחק של עשר שעות טיסה. אוסטרליה היתה מושבת עונשין, והיו מקומות שעדיין, ברצינות, כף רגלו של אדם לבן לא דרכה בהם מעולם. עוד היה כישוף, וקניבליזם (במובן הרומנטי שלו, אם יש כזה), קברי-פרעונים עתיקים (וגם שוד עתיקות ואוצרות, כמובן) - היי, היו אוצרות. אמיתיים. תיבות עם מטילי זהב, איזמרגדים ויהלומי-ענק.
כל הדבר הזה היווה צלחת פטרי עצומה למעשיות של הרפתקאות ז'ול ורניות כאלה, שהשתמשו בערמומיות בצמא הזה לעולמות חדשים כדי פשוט לברוא כאלה, ושילהבו את דמיונם של מיליונים. אפילו אני, בן סוף-המאה-העשרים שכמוני, הייתי בולע כילד את כל ספרי ההרפתקאות האלה בזה אחר זה, עד שלא הותרתי בהם אחד שלא קראתי.
וכך גם מתחיל הספר הזה. מין הרפתקאה, מעשייה, כתובה ביד אמן בוטחת על תקופה וזמן שכבר שכחנו שהיו קיימים פעם. תקופה שבה ילדים קטנים היו עובדים, למשל, בעבודות פרך כדי לפרנס את משפחתם. או הופכים לספנים בגיל שתים עשרה בלי ממש לשאול את אבא ואמא. כמו גיבור הספר, ג'פי בראון, נער צעיר שנכנע לגחמתו של בעל-אוניה אקסצנטרי ויוצא, על סיפונה של ספינה לציד לווייתנים, כדי לתפוס דרקון, אמיתי, ולהביאו בחזרה לגן החיות של לונדון.
על כריכת הספר כתוב "לכל מי שאהב את חיי פיי", וגם זה, אם תשאלו אותי, הוא סוג של מעשה נבלה. כן, זה גרם לי לקנות את הספר, אבל זה גם אילץ אותי לחפש במהלך הקריאה בעל כרחי את כל נקודות הדמיון בין שני הספרים האלה שאמנם יש בהם כמה דברים דומים, אבל הם גם שונים זה מזה לחלוטין, בעיקר ב"טון" שיש בהם ובסוג המחשבות שהם מעוררים אצל הקורא. צריך שיהיה חוק איפשהו שימנע מהוצאות לאור לעשות דברים כאלה. איפה "יש עתיד" כשצריכים אותם?
הספר כתוב נהדר, ואכן יש כאן קנדידט מושלם למועמד לפרס ה"בוקר". למרות זאת, היו לי כמה הסתייגויות ממנו שמנעו ממנו בהכרח את הכוכב החמישי (ואת ה"בוקר") - ועיקרן הוא שבסופו של דבר לא כל כך הבנתי מה היתה מטרתה של הסופרת בכתיבת הספר הזה - פשוט כי אין לו בעיניי ערך מוסף, מסקנה חותכת, או מוסר השכל מובהק (כמו שדווקא יש ל"חיי פיי"), ולמרות שהוא מבטיח כזה בדרך שתוקה כלשהי. בנוסף, יש בספר לפחות עשרה דברים שונים שאת כולם משווה הסופרת לחתלתול - הסופה שיחקה בספינה כחתלתול, הנערה גירגרה כחתלתול וכו'. נחרתי כחתלתול בכל פעם שנתקלתי המטאפורה הזו, אבל המשכתי לקרוא.
מעבר לזה, יש בספר תיאורי מצבים שקשה מאוד לקרוא אותם. הם לא מרחמים על הקורא, ומי שנפשו רכה וקשה לו עם תיאורים אלימים או קשים, שיעשה חסד בנפשו ויתרחק מקריאת הספר הזה.
שם הספר בתרגום חופשי מאנגלית הוא "הביבר של ג'מראץ'". לא שם מוצלח כל כך, אבל גם "הילד שנגע באף של נמר" הוא שם אידיוטי שעושה עוול לספר. אני מוסיף את העניין לכתב התביעה שמתגבש בימים אלה.
