ספר מצוין. כתוב בצורה סוחפת, קשה להניח אותו מהיד. אחרי שמסיימים לקרוא ספר כזה קשה מאוד להתחיל לקרוא משהו אחר. תמיד אני מרגישה מעין נפילה או אפיסת כוחות, אחרי שאני קוראת ספרים על שואה, ובמיוחד כאשר מדובר על הספרים שהם טובים. אין ספק שמדובר בספר מיוחד שמאפשר עוד מבט על התקופה ההיא, שהיא תמיד עבורי קשה "לעיכול".

יש מעט מאוד אנשים שיודעים להקשיב. להקשיב באמת. בריכוז, לא בחצי-אוזן, ואפילו בלי לשאול שאלות או להביע כל עניין אחר בשיחה. הם פשוט יושבים מולך, מסתכלים עמוק עמוק בעיניים, ומשום מקום פתאום נשפכות לך המילים. אפילו דברים שבכלל לא תכננת לספר עולים וגולשים בשיחה. גם כשהשיחה נהפכת למונולוג אחד ויחיד, שלך, המאזינים הנדירים האלה לא נותנים לך להרגיש שמשהו לא בסדר. להיפך - הם ממשיכים להקשיב. בסוף שיחה עם בן אדם כזה, מרגישים אסירות תודה והקלה שלא תיאמן.

אסף, אחד משני גיבורי הספר, הוא כזה. הוא גמלוני ולא יפה במיוחד, הוא אוהב לצלם והוא די בשוליים של המעגל החברתי, אבל יש לו כישרון: הוא מקשיב. הוא פוגש במהלך הספר אנשים זרים לחלוטין שתוך דקות מספרים לו על חייהם. בעדינות אין-קץ שהוא אפילו לא מודע לה, הוא מנווט את השיחה, שואל שאלות, אבל נותן לדובר מולו להוביל. עצם העובדה שהוא מוכן לרוץ עם כלב שהוא בכלל לא מכיר, להתמסר אליו לחלוטין ולתת לו להוביל אותו לכל מיני מקומות אפלים, לצאת למסע חיפוש בלי כלום, מעידה על הכישרון הזה.

מסע החיפוש של אסף מוביל אותו לתמר, שעוד ועוד פרטים עליה מתגלים בספר ככל שהעלילה מתקדמת. תמר היא נערה מורכבת ולא קלה, ומצאתי בהרבה מהרעיונות שלה הד למחשבות שלי, לסודות הכי כמוסים שלי, לחששות שאני שומרת לעצמי ולרגשות שרק ברגעים לפני שאני נרדמת אני מעיזה להתמודד איתם בראש צלול. היה מרגש מאוד לקרוא את הספר הזה.
הם אנושיים, הגיבורים האלה. הם באמת יכולים להתקיים כאן. הם לא שטחיים. הם לא יחידים בעולם והם לא מנסים להציל את העולם. הם פועלים בחברה, הם מסתבכים, אבל הם רגישים מאוד, ולפעמים הם פשוט דורשים חיבוק. באמת. אף פעם לא נתקלתי בכל כך הרבה פגיעות ואנושיות בספר אחד.

טוב, נו, זו הביקורת ה-101 שלי. כנראה שהגיע הזמן לחזור לעבודה הרגילה (אך הלא-שגרתית) של כתיבת ביקורות.
אני מפשילה שרוולים וניגשת למלאכה.

ג'יי קיי רולינג, הלא היא האישה המופלאה שהביאה לעולם את סדרת ספרי הארי פוטר וגרמה למיליונים לצפות למכתב מהוגוורטס (ד"א, את הביקורות שלי על הסדרה כתבתי כשהייתי קטנה, אז אל תתהו מה קרה לי אם יוצא לכם לקרוא אותן), סיימה לכתוב את תלאותיו של הארי ועכשיו היא מתחילה מחדש עם ספר שמתויג כספר למבוגרים. לא שזה מפריע לי במשהו, כן?

שמעתי על הספר הזה הרבה, ושמעתי גם על התרגום שלו. בצירוף מקרים מופלא, ביום שבו סיפרתי לאמא שלי ש-"תירגמו את The Casual Vacancy לעברית כ"כיסא פנוי", וזה מאכזב כי באנגלית זה איזשהו משחק מילים וזה לא כל כך מוצלח בעברית." היא חזרה מהספרייה עם הספר הזה. לכו תבינו איך יכול להיות שהספר פשוט חיכה על המדף.

אמא התייאשה; אני התמדתי ובלילה אחד נטול שינה (בערך, הלכתי לישון בחצות) קראתי כשלוש מאות וחמישים עמודים מהספר. ביום למחרת פשוט בהיתי בדפים הנותרים כדי לדעת איך הכל נגמר.

כשסופרת בסדר גודל של רולינג, שספריה הפכו לתופעה, מוציאה ספר חדש, יש לי ציפיות מסוימות ממנה ומפרי עטה.

אז מה בעצם קורה כאן? באמת שכלום. בן אדם חשוב עם שם משפחה מסובך, ולכן נקרא לו רק בארי, מת באופן מפתיע. מתפנה כיסא פנוי במועצת העיירה האנגלית הקטנה והשקטה שלו, והעיירה השקטה הופכת לזירת קרב.

מעל לכל הרגשתי ברור לחלוטין שזה ספר שמיועד "למבוגרים". יש בו כל מיני דברים שעלולים להרוס את הנוער ולהשחיתו, כמו למשל מין, בגידות, עישון, אלכוהול בנהרות, פריצות אבטחה באתרי אינטרנט, וכל מה שעולה על דעתכם כ"משחית הנוער האולטימטיבי".