המשפט. ספר פשוט גאוני. אני אפילו חושבת שהוא מושלם אף על פי שלא הושלם. מה כבר כמה פרקים לא גמורים של קפקא יכולים עוד להוסיף לאווירה ההזויה של הספר הזה? יותר אקסצנטרי מזה- עוד לא ראיתי!

אודה באמת, לא הכי הסתדרתי עם משפטו חסר הרחמים של יוסף ק'...קראתי את הספר תקופה ארוכה והרגשתי כי כל עמוד נמשך כנצח. הכתיבה קולחת, פילוסופיה אין, אם כן, מה הוא הדבר שגורם לכל להיראות נצחי, ממושך ומתיש ברומן? ואיך זה שכמעט כל פעם שהתשישות תפסה אותי באמצע העמוד אילצתי את עצמי לחזור ולקרוא בו, עד שנפשי תהיה קשורה יחד עם עלילתו ה~סתמית~ כל כך של המשפט.

קפקא המציא ז'אנר, אין בכך ספק... הבלתי הגיוני שהופך להגיוני. כל אותם פרטים לא רציונאלים ולא מציאותיים במשפט ובכל רומן אחר שלו, נתפסים כמובנים מאליהם!! אמת ברורה וחקוקה בסלע. אפקט זה שופך את האור השיגיוני על כל היצירה- קבלתו של יוסף ק' את כל העובדות, המהלכים, ההתנהלות ואף גזר הדין חסר הפשר!
יש סתירה ברורה ונגלית לעין בין הפרטים המתוארים בדקדוק כמעט ראליסטי לבין הערפול הכבד במאורעות עצמם.
הרגשתי שכך האמן הזה, הכישרון המופתי הזה בהתגלמותו- פראנץ קפקא, רואה את העולם בעניים אלו של סתירה נצחית, מעבר לראיה של ה'פילוסוף'. חשתי שקפקא הוא אימפרסיוניסט דגול השופך לנו את אורו ועולמו למשפט של יוסף ק'...

גיבור 'המשפט', הוא דמות מנוכרת וזרה לקורא, התמודדותו עם המציאות היא, כאמור, לא טבעית. ק' נאשם בלא עוול בכפו, אומנם ברצונו למחות, לשנות את גזר הדין והתוצאה, רוצה הוא להיות חופשי...אולם, מקבל עליו ק' את החוק! הוא סופג את העובדה ש''החוק'' הוא הסמכות העליונה, גם אם היא נראית לו בלתי הגיונית.
במהלך הרומן, באופן הדרגתי ומהמם, פוגש ק' דמויות אבסורדיות שונות בהקשר משפטו המצוות את הסתירות והניגודים בין צדק ובין מערכת משפטית (ניתן לומר כי משפטי הבא הוא ספוילר, אבל הסתרת עלילת 'המשפט' אינה רלוונטית ולכן אני משתמשת בה באופן מצומצם מאוד). החל מהאוסרים שלא מוסרים לק' דבר פרט לכך שנעצר, המשך בשופטים-חוקרים האנמים ונטולי הדיעה, הנשים חסרות הנאמנות, הספרים הלא ערכיים של בית הדין, הסניגורים האפסיים (ומן הסתם, סניגורו של ק' הוא חולה במחלת לב קשה ואינו קם ממיטתו!אם כן, מה מעשיו?) , הצייר המייצג את האמנות הכפופה אף היא לחוק ההזוי, וכן איש הדת!! כהן בית הדין המנהל עם ק' דיאלוג עוצר נשימה בבית הכנסייה (אחד הפרקים הטובים ביותר שקראתי מעודי) ומוכיח שאף הוא (!) לוקח חלק באותה שרשרת אבסורדית (כידוע, קפקא יהודי היה. יש כאן ביקורת נוקבת על הכנסייה והדת הנוצרית).
ולבסוף, גזר הדין עצמו, ה ח ו ק עצמו ומימושו.
***
לאחרונה קראתי ספר של גרוסמן, 'ותהיי לי הסכין'. באחד מן המכתבים (רומן התכתבות) מוזכר קפקא. כמה אבסורדי ונורא היה אילו קפקא נאלץ להיות תחת משטר הנאצים במלחמת העולם ה-2, ובשואת היהודים. ברוח זאת נאמרו הדברים, ואני לפתע חשבתי, כמה באמת אסון זה היה יכול להיות...ונראה כי מותו משחפת בגיל כה צעיר היה כמו מזל (נפטר ב-1924). עצם המחשבה על היותו נתון תחת המשטר הנאצי, לפני שהיו רוצחים אותו, מהותו כ''אסיר חופשי'' תחת החוקים האבסורדיים ונטולי הצדק והמשמעות..מרעידה את לבי- חזון יוסף ק' היה פשוט מתהווה במציאות נוראית.

זהו רומן מיוחד ומתיש לקריאה....אף על פי כן, הוא חובה חובה חובה!
מ ע ו ל ה!

רוברט ואלזר הוא ללא ספק אחד הסופרים היותר מיוחדים ומעניינים שקראתי. צורת הכתיבה שלו מציירת אדם שחי בקונפליקט פנימי תמידי, שסותר את עצמו כמעט בכל משפט בספר.
ואלזר הוא אמן שחי בחברה שבזה לאמנים, אך בו בעת הוא חלק מאותו חברה ולכן הוא בז לעצמו על נפשו הרגישה ועל נטיותיו האמנותיות. הוא מתקשה ליישב את הסתירות הפנימיות שלו, מה שגורם לסובבים אותו להיות מופתעים בכל פעם מחדש מתגובותיו שנעות בין חוצפה בלתי נסבלת לבין כניעות מתרפסת.
ב"עוזר לכל עת" ואלזר מתאר את קורותיו כעוזר (משרת) בביתו של מהנדס שממציא כל מיני המצאות מיותרות, ומנותק לחלוטין מהמציאות. העוזר מבין מצוין את המציאות, אבל לא רואה את זה כתפקידו לפקוח את עיניו של מיטיבו שמפנק אותו בתנאי מחיה טובים. העוזר מתאמץ להיסחף בהתלהבותו של המהנדס מהמצאותיו המגוחכות, מה שהופך את המהנדס הנכבד למגוחך במיוחד.
מערכת יחסים מעניינת מתפתחת גם בין העוזר לבין אשת המהנדס, שלה הוא בז על גינוני הגבירה שלה ועל צביעותה ובו בעת מעריץ אותה על היותה גבירה יפה ואצילית.
קשה להאמין שואלזר חי וכתב בתחילת המאה העשרים. הכתיבה שלו הקדימה את זמנה עד כדי כך שרק בשנות השבעים, הרבה אחרי שיצא ספרו האחרון, הוא זכה סופסוף לתהילה שהיה זכאי לה.
מעטים הספרים שעוררו בי כל כך הרבה מחשבות ותהיות על מה שאנחנו תופשים כמציאות, על הקונפליקט התמידי בין רצונותיו ושאיפותיו של האדם לבין הנורמות המקובלות בחברה שבה הוא חי, אשר כובלות אותו למוסכמות ומגבילות אותו.

קראתי את הספר לפני שנים וחזרתי אליו שוב בערב ראש השנה בעקבות כתבה שפורסמה במוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ" שכותרתה: "החבר של החבר של קפקא". קפקא (להזכירכם) הוא אחד הסופרים האירופים החשובים ביותר של המאה ה-20.

הספר מכיל את סיפוריו המפורסמים: "הגלגול", "גזר הדין", "במושבת העונשין", "רופא כפרי" וגם פרוזה קצרה("פרקי התבוננות") שהם למעשה מסות קצרות, יפות ומרגשות. "במרכזם של הסיפורים, כמו בשאר כתביו, עומד האדם האובד מול מציאות הקיום הבלתי מובנת".
חשוב לציין, שסיפוריו הנוספים: "המשפט", "הטירה" וכתבים נוספים, ראו אור רק לאחר מותו בזכות מכס ברוד(ידידו הקרוב מכולם) שלא מילא אחר צוואתו לשרוף אותם. מן הסתם השכיל להבין איזה אוצר נמצא בידיו.

קפקא מטיב לייצג את האבסורד בסיפוריו, שבו האדם לא מבין על מה ולמה כל הרעש והמהומה סביבו. סיפורו המאקברי "במושבת העונשין" בולט במיוחד בהקשר זה, בו מסופר על אדם שלא כיבד את הממונה עליו ונידון למיתה ע"י מתקן עינויים מבלי להיות מודע לכך ומכאן כמו בשאר סיפוריו נגזר המושג הידוע לכולם בשם "סיפור קפקאי".

מצאתי לנכון לצטט קטע מהכתבה,(לקוראיו המושבעים אני ממליץ לקרוא את כולה באתר האינטרנטי של "הארץ") שבה מגולל בפנינו אהרון מגד בן ה-90 (עד 120) את שיחותיו עם מכס ברוד על קפקא חברו. "הרומאנים והסיפורים של קפקא כולם משלים אירונים, שמסמנים כביכול את הקומדיה האנושית. נדמה כאילו כתב אותם - אפילו את המאקבריים ביותר - כשגיחוך על שפתיו, מתוך לעג להתנהלות האנושית. לאמיתו של דבר, מתחת לאירוניה הזאת אכל אותו יאוש עמוק, שמצד אחד משך אותו לעבר רצון התאבדות, ומצד שני הטה אותו אל חמלה גדולה על המין האנושי".

בהתקרב יום הכיפורים מצאתי גם את התייחסותו ליום הקדוש. וכך אמר מכס ברוד: "קפקא התרשם רע מהווי בית הכנסת האורתודוקסי, אבל הדבר המפתיע ביותר, המעיד על הסתירות העמוקות בנפשו, ועל יחסו האמביוולנטי לאמונה באלוהים - הייה המשפט המדהים שכתב ביומנו ב-1915, לאחר שנמנע מללכת לתפילת כל נדרי בערב יום כיפור של אותה שנה". "לא ללכת לתפילת כל נדרי בערב יום הכיפורים, הוא בבחינת איבוד לדעת".