הדבר המרתק ביותר בספר הוא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי. בספרה האוטוביוגרפי 'עלים נושרים' מגוללת המחברת, אדלין ין מה, את סיפרה הטרגי-הרואי תוך שזירת אירועים היסטוריים ומנהגים מהמסורת הסינית (לפעמים עם לא מעט ביקורת). הכתיבה זורמת, השתלשלות האירועים (ההיסטוריים והפרטיים) מרתקת והסיפורים השונים שזורים זה בזה בטבעיות. הקריאה קולחת, אך אינה קלה. הספר כולו רשום בזמן עבר עובדה היוצרת ריחוק מהחוויות הקשות אותן הדמות הראשית עוברת, לפעמים עד כדי סטריליות של דו"ח חקירה משטרתי. אך עם זאת אדלין מקפידה לא להשתמש בכוחה כיודעת בדיאבד וחושפת את רוב העובדות על פי הסדר בו נחשפה אליהם (דבר המאפשר "לשחזר" את החוויה שעברה). לדעתי, הדבר המרתק ביותר בספר הוא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי. צלחתי את הספר בקריאה רצופה אחת, אך ללא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי הדמויות היו נראות סטריאוטיפיות ומוקצנות הסיפור היה נשמע מופרח ויבש וספק אם הייתי עובר את האמצע.

הדבר המרתק ביותר בספר הוא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי. בספרה האוטוביוגרפי 'עלים נושרים' מגוללת המחברת, אדלין ין מה, את סיפרה הטרגי-הרואי תוך שזירת אירועים היסטוריים ומנהגים מהמסורת הסינית (לפעמים עם לא מעט ביקורת). הכתיבה זורמת, השתלשלות האירועים (ההיסטוריים והפרטיים) מרתקת והסיפורים השונים שזורים זה בזה בטבעיות. הקריאה קולחת, אך אינה קלה. הספר כולו רשום בזמן עבר עובדה היוצרת ריחוק מהחוויות הקשות אותן הדמות הראשית עוברת, לפעמים עד כדי סטריליות של דו"ח חקירה משטרתי. אך עם זאת אדלין מקפידה לא להשתמש בכוחה כיודעת בדיאבד וחושפת את רוב העובדות על פי הסדר בו נחשפה אליהם (דבר המאפשר "לשחזר" את החוויה שעברה). לדעתי, הדבר המרתק ביותר בספר הוא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי. צלחתי את הספר בקריאה רצופה אחת, אך ללא הידיעה שמדובר בסיפור אמיתי הדמויות היו נראות סטריאוטיפיות ומוקצנות הסיפור היה נשמע מופרח ויבש וספק אם הייתי עובר את האמצע.

מצד אחד הספר לא מספיק ריתק אותי בשביל לדחות את שעת השינה, כך יצא שקראתי אותו לאורך הרבה זמן. מצד שני הוא בכל זאת סיקרן אותי מספיק בשביל לא לוותר עליו באמצע. וכשהגעתי לסוף לא הצטערתי על ההשקעה והסבלנות. יש בספר הרבה רעיונות יפים, ולפעמים יש תחושת החמצה שהיה אפשר לפתח אותם יותר לעומק, אך יש לזכור שזה לא ספר פנטזיה ולא ספר מד״ב ושלמרות שמו, ״ילדי הסקויה״ הם לא העיקר.

הקריאה בספר קולחת, הסופר מצליח לייצר סיפור שברובו נשמע אמין ומשכנע. נקודת השיא של העלילה קצת מאכזבת. לאור התנהגות הדמויות עד אותה נקודה היה אפשר לצפות מהם שיצליחו לגלות קצת יותר מקוריות, אבל הכשל שלהם חיוני כנראה למסר של הכותב...

בספר "מוות לסירוגין" פיזר סאראמאגו נגיעות של לא מעט רעיונות וגישות פילוסופיות (בטח יותר ממה ששמתי לב ולאו דווקא בנושא המוות). לא מצאתי מסר עמוק, קצת מחשבות על המוות, קצת ביקורת על הכנסייה, על הממשל ועל התפוררות המשפחה. אולי גם מסר אופטימי לסיום. המספר (בלשון רבים) מודע לכאורה לקוראים ולתהיותיהם. האזכור המפורש שלהם בטקסט, הסטייה לנושאים (לכאורה) שוליים, הקפיצה חזרה תוך התנצלות על הסטייה. כל אלה ועוד גורמים לתחושה של האזנה למספר עם הפרעת קשב יותר מאשר לקריאה בספר ערוך ומהוקצע. אם תוסיפו לזה את סגנון הפיסוק (הלא תיקני) של סאראמאגו תבינו למה רבים מוצאים אותו מתיש. תקציר העלילה (כאן ובגב הספר) עושים עוול לספר, נגן הצ'לו, כלבו והאישה היפה מופיעים רק לקראת הסוף, לתאר אותם כגיבורי הרומן גורם לרוב הספר להראות כהקדמה ארוכה מדי. אישית נהנתי.

בספר "מוות לסירוגין" פיזר סאראמאגו נגיעות של לא מעט רעיונות וגישות פילוסופיות (בטח יותר ממה ששמתי לב ולאו דווקא בנושא המוות). לא מצאתי מסר עמוק, קצת מחשבות על המוות, קצת ביקורת על הכנסייה, על הממשל ועל התפוררות המשפחה. אולי גם מסר אופטימי לסיום. המספר (בלשון רבים) מודע לכאורה לקוראים ולתהיותיהם. האזכור המפורש שלהם בטקסט, הסטייה לנושאים (לכאורה) שוליים, הקפיצה חזרה תוך התנצלות על הסטייה. כל אלה ועוד גורמים לתחושה של האזנה למספר עם הפרעת קשב יותר מאשר לקריאה בספר ערוך ומהוקצע. אם תוסיפו לזה את סגנון הפיסוק (הלא תיקני) של סאראמאגו תבינו למה רבים מוצאים אותו מתיש. תקציר העלילה (כאן ובגב הספר) עושים עוול לספר, נגן הצ'לו, כלבו והאישה היפה מופיעים רק לקראת הסוף, לתאר אותם כגיבורי הרומן גורם לרוב הספר להראות כהקדמה ארוכה מדי. אישית נהנתי.