מוות לסירוגיןז'וזה סאראמאגוקראתי את הספר לפני שנה וגם עכשיו כשאני נזכרת בו אני משועשעת. יש לי ראייה קצת משונה על החיים ועל המוות וכך גם לסאראמגו. הספר הראשון של סאראמגו שקראתי היה כל השמות ועד היום זה אחד האהובים עלי. גם כאן הוא הצליח לשחזר את אותה התאהבות ראשונית אצלי. כן, אני אוהבת את המשפטים שאין להם התחלה ואין להם סוף.אני נהנית מזה גם כשזה גורם לי לקרוא כל משפט פעמיים כי הקול שנתתי בראשי למילים היה שייך לדמות אחת בעוד שזאראמגו התכוון לדמות אחרת ועכשיו צריך לחזור אחרוה כמה מילים ולתקן את המעוות. גם זה מצחיק אותי. סאראמגו אומר לכל מבקריו "קשה לכם? אז תקראו בקול!". הספר המורבידי הזה נושא את כל החן ההומור הציני והביקורת החברתית הנוקבת המשובחת של סאראמאגו.הכתיבה שלו כל כך אינטיליגנטית וההומור- בעיקר כשהוא שחור- מצחיק עד דמעות. פעם ישבתי בקולנוע בהקרנה של "החיים יפים". חצי אולם (ואני ביניהם)התפקע מצחוק. החצי השני צעק על החצי הראשון שזה סרט על השואה ומה כל כך מצחיק?! גם כאן- הומור שחור הוא עדיין הומור וכנראה שאני מחובבי הז'אנר :)
מוות לסירוגיןז'וזה סאראמאגוקראתי את הספר לפני שנה וגם עכשיו כשאני נזכרת בו אני משועשעת. יש לי ראייה קצת משונה על החיים ועל המוות וכך גם לסאראמגו. הספר הראשון של סאראמגו שקראתי היה כל השמות ועד היום זה אחד האהובים עלי. גם כאן הוא הצליח לשחזר את אותה התאהבות ראשונית אצלי. כן, אני אוהבת את המשפטים שאין להם התחלה ואין להם סוף.אני נהנית מזה גם כשזה גורם לי לקרוא כל משפט פעמיים כי הקול שנתתי בראשי למילים היה שייך לדמות אחת בעוד שזאראמגו התכוון לדמות אחרת ועכשיו צריך לחזור אחרוה כמה מילים ולתקן את המעוות. גם זה מצחיק אותי. סאראמגו אומר לכל מבקריו "קשה לכם? אז תקראו בקול!". הספר המורבידי הזה נושא את כל החן ההומור הציני והביקורת החברתית הנוקבת המשובחת של סאראמאגו.הכתיבה שלו כל כך אינטיליגנטית וההומור- בעיקר כשהוא שחור- מצחיק עד דמעות. פעם ישבתי בקולנוע בהקרנה של "החיים יפים". חצי אולם (ואני ביניהם)התפקע מצחוק. החצי השני צעק על החצי הראשון שזה סרט על השואה ומה כל כך מצחיק?! גם כאן- הומור שחור הוא עדיין הומור וכנראה שאני מחובבי הז'אנר :)
מוות לסירוגיןז'וזה סאראמאגוקראתי את הספר לפני שנה וגם עכשיו כשאני נזכרת בו אני משועשעת. יש לי ראייה קצת משונה על החיים ועל המוות וכך גם לסאראמגו. הספר הראשון של סאראמגו שקראתי היה כל השמות ועד היום זה אחד האהובים עלי. גם כאן הוא הצליח לשחזר את אותה התאהבות ראשונית אצלי. כן, אני אוהבת את המשפטים שאין להם התחלה ואין להם סוף.אני נהנית מזה גם כשזה גורם לי לקרוא כל משפט פעמיים כי הקול שנתתי בראשי למילים היה שייך לדמות אחת בעוד שזאראמגו התכוון לדמות אחרת ועכשיו צריך לחזור אחרוה כמה מילים ולתקן את המעוות. גם זה מצחיק אותי. סאראמגו אומר לכל מבקריו "קשה לכם? אז תקראו בקול!". הספר המורבידי הזה נושא את כל החן ההומור הציני והביקורת החברתית הנוקבת המשובחת של סאראמאגו.הכתיבה שלו כל כך אינטיליגנטית וההומור- בעיקר כשהוא שחור- מצחיק עד דמעות. פעם ישבתי בקולנוע בהקרנה של "החיים יפים". חצי אולם (ואני ביניהם)התפקע מצחוק. החצי השני צעק על החצי הראשון שזה סרט על השואה ומה כל כך מצחיק?! גם כאן- הומור שחור הוא עדיין הומור וכנראה שאני מחובבי הז'אנר :)
מסע הפילז'וזה סאראמאגו0אני חובב גדול של סאראמאגו, וכמה מספריו, בעיקר המוקדמים, קראתי בתאווה רבה. אבל הספר הזה - מה אגיד לכם, שורה עליו חמיצות גדולה, וקשה שלא לחשוב שסאראמאגו כבר כתב אותו בחוסר-חשק מסוים. אני יכול להבין את מי שלא קרא את סאראמאגו המוקדם וייקח את הספר הזה לידו, ולא יבין למה עשו מהסופר הזה כל-כך הרבה רעש. התחלתי לקרוא את הספר כמה פעמים ובכל פעם נתקעתי; בסופו של דבר קראתי שני שליש ממנו, והחלטתי שמספיק לי. נכון שהספר מלא בפניני החוכמה הרגילות של הסופר (בלי סרקזם, באמת פניני חוכמה), אבל בשום שלב לא הרגשתי שבאמת אכפת לי מגורלם של סלומאו או של סובהרו, ופשוט השתעממתי מעט.
