הייתי זקוק נואשות לספר משובח, לסיפור טוב, קולח, לסופר שאפשר לבטוח בו שלא יכזיב, ליצירה איכותית אבל לא מתישה, כמו וויסקי משובח שמריקים בלגימה אחת או שתיים ויודעים שהוא יעשה את העבודה היטב. נובלה של צוויג שנמצאה באמתחתי הייתה הבחירה המתבקשת. ואכן, מדובר בסיפור קצר שנקרא בגיחה אחת, מושך ומתגלגל מהמילה הראשונה, כמו קטר שמושך אחריו קרונות במסלול מרהיב, קלאסי ופראי גם יחד, תמציתי ומתגמל.

רובו המוחלט של הסיפור הוא מכתב אחד ארוך "כשני תריסר עמודים שנכתבו בחופזה בכתב יד של אשה" שנכתב לסופר ידוע, ובה הכותבת, אישה אלמונית מבחינתו של הסופר, מגוללת בפניו את סיפורה החריג בכל קנה מידה, ואת הקשר שלה אליו הנמשך מהיותה ילדה בת שלוש-עשרה, דרך שנות הנערות, ועד להיותה אישה בוגרת. קשר חד-צדדי באופן כמעט מוחלט, כמעט בלתי אפשרי. האובססיביות מובעת היטב, הוא אינטנסיבי, הוא דוחה ומושך בעת ובעונה אחת, ויש בו משפטים משובחים, נוגעים, מדויקים, מרהיבים ועל אף שהאמינות מוטלת בספק, עדיין הוא מהודק רגיש ועוצמתי.
הנובלה יצאה בשנת 1922 לאחר תום מגיפת השפעת הספרדית, ואף שאינה נוכחת באופן מוצהר, הדים של המגיפה קיימים ברקע העלילה, והיגון והמוות נמצאים גם נמצאים.

היצירה אינה חפה מפגמים, אבל משובחת וראויה, ובסך הכל ממתק של קריאה, כמצופה מספרות איכותית. כיאה לצוויג.

ספרות ישראלית יפה ומרגשת. שני סיפורים משתלבים זה בזה של משפחה אחת החל מירושלים בראשית המאה העשרים ועד לימנו אנו.
התמודדות של נשים בסיטואציות שונות וקשות: מוות, שכחה, התבגרות, זקנה, ילדות.
הסופרת הצליחה לגעת בנימי נפשה של כל דמות ודמות ולהעניק לה מאפיין ייחודי, לדבר בקולם של אלו שלא תמיד אנו שומעים.
הסיפור מלא בשערים שצריך לפתוח, מחסומים נפשיים ופיזיים שצריך לעבור.
השפה העברית קולחת בין מעברים מעברית של קודש לעברית של חול.
מדובר בספר הראשון שקראתי של אמונה אלון ובהחלט אנסה לקרוא עוד מיצירותיה.
בסופו של דבר, ההישג הכי גדול שלה בספר זה הוא היכולת להזיז הצידה את הסיפור הלאומי-פוליטי לטובת הסיפור המשפחתי האישי.
שני הסיפורים השזורים זה בזה עוסקים בעוצמתן של נשים עם רחשי התקופה בה היא נמצאות. פשוט נפלא.