אני מניחה שגם כאן חל הכלל ש"אין מלכלכים על קלאסיקה", ובמיוחד לא על קלאסיקה בעל עבר התאבדותי כה מפואר (חישבו מה מבאס הוא להתאבד בגין רומן משרתות! לא עלינו!).
ובכל זאת, יש משהו בטון הבכייני-רומנטיקני של ורתר היקר, הלא הוא גתה, שגם מעורר בי רצון עז לדוחקו אל סף המטפל הפסיכואנליטיקאי שיאמר לו שהוא מתאהב עד כלות רק באישה לא מושגת (שהרי הוא יודע על אירוסיה של לוטה בטרם פוגש במבטה הרך והמלא קסם).
יותר גרוע. מתחשק לי ביותר להפגיש את ורתר המסכן עם קבוצת פמיניסטיות עצבניות במיוחד שיאמרו לו משהו על האידיאל הנשי אותו הוא מהלל כל כך (תהי נאמנה, פתיינית, צייתנית ולא מושגת, אה, כן, וגם טהורה. טוב מאמי?).
ספר טוב כבר אמרתי?

בספר זה משולבים יחדיו האסטתיקה והמוסר . הקשר בינם מתגלה במעשיו ובנצחיות יופיו של הגיבור דוריאן . <br>דוראין מגלה במהרה כי למשגיו האתיים או למעשיו בכוונה תחילה יש משמעות אסטתית. <br>הספר הינו אחד הטובים בתחומו . עושה את העבודה ומצליח באופן ספקרותי לשזור בעייה יומיומית ופילוסופית זו בתוך סיפור מסעיר זה . <br>

קריאה חובה! אחד הספרים האהובים עליי.
פילוסופי, שנון, מותח ודרמתי. נותן פרספקטיבה לגבי נעורים, סופיותם של החיים ומשמעותם, מהות היופי ומהות הרוע האנושי...

דוריאן ביקש את שחפצים רבים מאיתנו, אך יודעים כי אינו אפשרי. נצח של יופי ונעורים... להנציח את שנותינו הטובות ביותר.
ווילד מוכיח, כי גם אם נקפא חיצונית בזמן, הוא יעוות וישנה את הפנימיות שלנו עד לבלי היכר ויגבה את קורבנו בסופו של דבר.

הסוף בלתי נמנע... אז בואו ננצל את ההווה למשאלות שבאמת יש להן משמעות.

תהנו מהקריאה!