אני יושבת ברכבת אדומה ישנה, צבעיה התקלפו כבר מזמן
על כיסא מרופט.
למרות הטיפשות שבדבר, הילדותיות והחוסר היגיון שבדבר,
אני מצליחה לרגע קט לשכנע את עצמי שאני בדרך ל"הוגוורטס"
ואז אני מאבדת לרגע את חוט המחשבה, כשהרכבת מתחילה להשמיע רעשים קלים, וכשאני מתרכזת שוב במחשבתי היא נראית לי שוב מגוחכת ואני לא מצליחה לשכנע את עצמי שאני באמת בדרך לבית-הספר לכשוף ולקוסמות.
כתבתי כאן את כל זה, כדי להראות עד כמה לפעמים נערים וילדים, אשר קראו את הסדרה, התרשמו ממנה, התרגשו ממנה, וכמוני ציפו בקוצר-רוח למכתב מהבית-ספר לקוסמים ומכשפות.
הספר המרתק, העלילה המעניינת, הדמויות המקסימות- כל אלו שואבים אותנו לחלוטין אל תוך עולמו המופלא של הארי.
על אף שהספר לא נכתב בגוף ראשון, הקורא יראה עצמו לא פעם דרך עיניו של הארי, יפחד במקומות שבהם הארי פחד וישמח במקומות שבהם גם הארי שמח.
החברות האמיצה של הארי וחבריו מקנה הרגשת ביטחון פשוטה, שיש עם מי להיות ועל מי לסמוך.
הטירה המרתקת שבתה אותי לחלוטין בקסמה, ולא פעם ייחלתי שהבית ספר הרגיל והמשעמם שלי יהפוך פתאום לבית-ספרו של הארי- שהמדרגות ינועו, שממתקים משונים יופיעו פתאום, שיהיו לנו מצנפות, שנלמד קסמים וכישופים. אבל יותר מכל בער בי הרצון לשחק "קווידיץ'"-
המשחק נראה לי כה נפלא ומרגש שחלמתי לא פעם לקחת את מטאטא המטבח הפשוט, ולהמריא אל השמיים...
ולבסוף, לאחר שקראתי את הספר פעמים אינספור, הייתי רוצה לסים את הביקורת בשאלה- באיזה בית הייתי נמצאת לו הייתי מגיעה לה"הוגוורטס"?
אתם מוזמנים גם, אם עוד לא שאלתם את עמצכם שאלה זו, להתעסק בה. אני מצאתי אותה לכייפית למחשבה ומעניינת.
ספר מופלא.
