אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.

אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.

אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.

אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.

אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.

אני חושב שזה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי לכתוב ביקורת "אובייקטיבית" על הנקמה של מאריצ’יקה עקב קרבה משפחתית. הדמויות שמופיעות בו אינן עבורי רק שמות על הדף, חלקן מוכרות לי מסיפורי המשפחה, מהדברים שנאמרו מבני דודים רחוקים על הבני דודים הרחוקים ״האחרים״. דווקא בגלל זה, הקריאה הרגישה לפעמים כמו פתיחת אלבום תמונות ישן, כזה שמעלה חיוכים ובו-זמנית גם שורט את הלב. אלון אלטרס כתב כאן ספר על הגירה או בעצם ספר על חוסר שייכות. על הפער שבין הרצון להתחיל מחדש לבין המחיר הנפשי שהמולדת החדשה גובה בשקט. קל מאוד לקרוא את פאול דרך עיניים מודרניות ולסמן עליו וי: גבר קשה, מתפרץ, מתעלל רגשית, אוטיסט, אבל מי שמוכן לקרוא אותו לעומק יגלה דמות הרבה יותר מורכבת. הוא לא רק "האיש הרע" בסיפור, הוא מישהו שנאבק להחזיק את עצמו מעל פני המים ונלחםן להיות ״אדם חשוב״. מי שקרא גם את כשנשארנו לבד כבר יודע כמה צער, כובד ורגישות היו בו מתחת לשכבות של שתיקה. מאריצ׳יקה היא הלב הפועם של הספר. בלבוסטה במובן העמוק והישן של המילה, אישה שהחיים זרקו אותה למים קרים מאוד, והיא בוחרת לא לטבוע. יש בה עוצמה שקטה, כמעט עקשנית, שנבנית מפרק לפרק. אני חושב שהמילה ״נקמה״ אינה בהכרח מתאימה במקרה זה, אלא יותר נסיון (אמנם מאוחר) מוצלח להחליט לגבי עצמה ללא התחשבות במה שאנשים סביבה יגידו ויאמרו. מה שהרשים אותי במיוחד הוא היכולת של אלטרס לייצר עולם שמרגיש חי. הרחובות, הכתובות האמיתיות, המבטים, הבישולים, התחושה של דירה קטנה שמתמלאת חלומות גדולים מדי, הכול מדויק להפליא, במיוחד לבני מהגרים. בסופו של דבר, הנקמה של מאריצ’יקה הוא פחות סיפור על נקמה, ויותר סיפור על הישרדות רגשית. על אנשים שבנו לעצמם חיים מתוך כמעט כלום, ועל הדרך שבה אהבה, פחד, זעם וגעגוע מסתבכים זה בזה. עבור מי שמכיר את ההיסטוריה שמאחוריו, הקריאה מקבלת עומק נוסף. עבור מי שלא זהו פשוט ספר טוב, אנושי, חכם, ובעיקר – מלא לב.