אתחיל בלכתוב שהביקורת תעסוק בכל שלושת ספרי טרילוגיית חומריו האפלים ותתרכז יותר בעולם וברעיונות המרכזיים של הספרים מאשר בעלילה, ככה שאני חושב שבטוח להגדיר אותה כביקורת ללא ספוילרים. הספר המצפן הזהוב (או ״אורות צפוניים״ בתרגום ישן יותר שאני מצאתי למסובך אבל מקסים) ובכלל הטרילוגיה כולה לא מפסיק להפתיע ולהרשים אותי, עברו שבע או שמונה שנים מאז הפעם הראשונה בה הכרתי את ליירה לשון חלקות ואת עולמו (או יותר נכון עולמותיו) המופולאים של פיליפ פולמן אבל בכל פעם שאני פותח את אחד מספרי חומריו האפלים (מה שלמזלי קורה לא מעט) אני מתפעל מחדש; יותר מהכתיבה העלילתית והסיפור המרתק שכתב פולמן מרשימים אותי העולמות שבנה, פולמן בנה בהדרגתיות ובקצב מהיר יחסית עולם ואחר כך עולמות מלאים קסם, תרתי משמע, אני לעולם לא אפסיק להתפעל ולהתעניין בעולמה של ליירה, עולם שמזכיר מאוד את שלנו אבל שונה ממנו דרמטית. עולמה של ליירה קצת מרגיש כאילו לקח פולמן את אחד מסיפורי הפנטזיה או סיפורי האגדות המפורסמים שמתרחשים בימי הביניים והריץ את הזמן למאה העשרים. כל האלמנטים מהסיפורים האלו נמצאים שם: החפצים הקסומים, המכשפות, הנבואות, חיות נאמנות ומדברות או אנשי דת קנאים ולורדים הרפתקנים וכל אלו מגיעים אלינו דרך עיניה של ילדה שהופכת לנערה, סקרנית ואמיצה. לצידו של החלק הפנטיסטי בעולם יש גם חלקים מעולמנו שלנו שלנו, מכוניות, צפלינים ושלל מכונות הן רק חלק קטן. הניגדויות או השילב של העבר הפסטסטי עם ההווה התעשייתי יוצר עולם שרוצים להישאר בו כמה שיותר. עוד אלמנט חשוב בספרים שגרם לי להתאהב בהם, הוא המלחמה לחופש, פולמן הושפע מאוד מ״גן העדן האבוד״ של המשורר האנגלי מילטון, וניכר שלקח משם לא מעט רעיונות. הרעיון שעומד במרכז גן העדן האבוד התנגדתו של לוציפר (השטן) לשלטונו של אלוהים, רעיון זה מתחיל בשולי הסיפור ומתחיל אט אט לחלחל עד שבספר השלישי והאחרון הוא הופך למרכז הסיפור (חשוב לציין שהאלוהים שמוצג בספרים ובכלל כל תפיסת הדת היא ייחודית ופרי דמיונו של פולמן, לפי דעתי אין סיבה דתית להימנע מקריאה בספר, אפילו שהוא מאתגר רעיונות דתיים רבים ביניהם ציות לסמכות). לסיכום אני ממליץ בחום על קריאה,אני מבטיח שהעולם הפנימי של הדמויות לא פחות מרשים מהעולם החיצוני, הקצב מהיר אבל יודע לעצור בזמנים הנכונים. אפילו שזה נחשב לספר נוער אני חושב שרוב המבוגרים (לא רק חובבי הפנטזיה) ימצאו אותו למרתק.

אלוהים (או אלים) אדירים! בבקשה אבל בבקשה שסופרי פנטזיה לנוער יתחילו להתאמץ טיפה כדי להיות מקוריים. אל תטעו, מדובר בספר נחמד מאוד, עולם נחמד, עלילה נחמדה, דמויות מגניבות וכמה טוויסטים. אבל! וזה אבל חשוב, העולם (שלנו) מוצף בספרים כאלה. החיים של נער/ה רגיל/ה אבל בכל זאת קצת משונה התהפכו יום בהיר אחד כשגילו עולם קסום/מיתי שמתקיים במקביל לעולמנו. הם נאלצו לצאת להרפתקה (לרוב מוגבלת בזמן) אול ללמוד את דרכי העולם בעזרת חברים חדשים שפגשו שהם כבר חלק מהעולם הקסום, דיי! אני מכיר את זה פרסי פוטר. הספר עצמו כתוב בסדר גמור, הוא מהיר (לפעמים מהיר מדי) ומשעשע, הדיאלוגים עובדים טוב יחסית (עד כמה שהתרגום מצליח להחיות אותם). אז על מה אני כועס? אני כועס בעיקר כי נהנתי לקרוא אותו, כןכן נהנתי מהספר הסביר פלוס הזה. תקופה ארוכה לא הצלחתי לקרוא שום דבר ואז ראיתי ספר שבכותרת שלו יש מוכרי ספרים, אמרתי לעצמי שיהיה פשע לא לבזבז את מעט הכסף שלי עליו וקניתי אותו. התחלתי לקרוא ולא הפסקתי. מה לעשות הנוסחה הזו שראינו מלא פעמים במלא מסגרות שונות פשוט עובדת אריק רקס אוקסה פולוק פרסי ג׳קסון (על כל ממשיכיו) כמובן שהארי פוטר האב ועוד רבים וטובים. זה פשוט עובד, הנוסחה הזו היא נוסחה מנצחת. אפילו שאחרי הרבה פעמים היא מתחילה להימאס מספיקה תקופה בלי אף ספר שעונה לה כדי להתאהב בה מחדש. אחרי כמה שנים בלי ספרים מהסוג הזה (ועם מעט ספרים באופן כללי) פשוט נהנתי מכל רגע של דיאלוג קלישאתי. הספר בסדר גמור, אני לא יכול להגיד עליו הרבה יותר מזה, אבל למרבה הטרגדיה אני חב לו חוב על שהחזיר אותי לקרוא. כנראה שמשהו ברעיון של עולם קסום שמתנהל במקביל לשלנו שכל אדם יכול בטעות או בעכבות סדרה של אירועים להיכנס לתוכו (לרוב כדי לגלות שהוא גם ככה חלק חשוב ממנו בזכות נבואה כזו או אחרת) פשוט קוסם לנו כקוראים, זה האסקפיזם המושלם ״אז מה אם אני לא מרוצה מהחיים כאן יכול להיות שאבא שלי הוא אל הים או מלך או שאני הנבחר או שסתם אלמד להטיל קסמים ולהילחם במפלצות וזה פשוט כיף. מי יתן ואגלה שחיי הם רק הכנה לסיפור פנטזיה מי יתן וסופרי פנזיה לנוער יתחילו לחשוב על רעיונות מקוריים

אלוהים (או אלים) אדירים! בבקשה אבל בבקשה שסופרי פנטזיה לנוער יתחילו להתאמץ טיפה כדי להיות מקוריים. אל תטעו, מדובר בספר נחמד מאוד, עולם נחמד, עלילה נחמדה, דמויות מגניבות וכמה טוויסטים. אבל! וזה אבל חשוב, העולם (שלנו) מוצף בספרים כאלה. החיים של נער/ה רגיל/ה אבל בכל זאת קצת משונה התהפכו יום בהיר אחד כשגילו עולם קסום/מיתי שמתקיים במקביל לעולמנו. הם נאלצו לצאת להרפתקה (לרוב מוגבלת בזמן) אול ללמוד את דרכי העולם בעזרת חברים חדשים שפגשו שהם כבר חלק מהעולם הקסום, דיי! אני מכיר את זה פרסי פוטר. הספר עצמו כתוב בסדר גמור, הוא מהיר (לפעמים מהיר מדי) ומשעשע, הדיאלוגים עובדים טוב יחסית (עד כמה שהתרגום מצליח להחיות אותם). אז על מה אני כועס? אני כועס בעיקר כי נהנתי לקרוא אותו, כןכן נהנתי מהספר הסביר פלוס הזה. תקופה ארוכה לא הצלחתי לקרוא שום דבר ואז ראיתי ספר שבכותרת שלו יש מוכרי ספרים, אמרתי לעצמי שיהיה פשע לא לבזבז את מעט הכסף שלי עליו וקניתי אותו. התחלתי לקרוא ולא הפסקתי. מה לעשות הנוסחה הזו שראינו מלא פעמים במלא מסגרות שונות פשוט עובדת אריק רקס אוקסה פולוק פרסי ג׳קסון (על כל ממשיכיו) כמובן שהארי פוטר האב ועוד רבים וטובים. זה פשוט עובד, הנוסחה הזו היא נוסחה מנצחת. אפילו שאחרי הרבה פעמים היא מתחילה להימאס מספיקה תקופה בלי אף ספר שעונה לה כדי להתאהב בה מחדש. אחרי כמה שנים בלי ספרים מהסוג הזה (ועם מעט ספרים באופן כללי) פשוט נהנתי מכל רגע של דיאלוג קלישאתי. הספר בסדר גמור, אני לא יכול להגיד עליו הרבה יותר מזה, אבל למרבה הטרגדיה אני חב לו חוב על שהחזיר אותי לקרוא. כנראה שמשהו ברעיון של עולם קסום שמתנהל במקביל לשלנו שכל אדם יכול בטעות או בעכבות סדרה של אירועים להיכנס לתוכו (לרוב כדי לגלות שהוא גם ככה חלק חשוב ממנו בזכות נבואה כזו או אחרת) פשוט קוסם לנו כקוראים, זה האסקפיזם המושלם ״אז מה אם אני לא מרוצה מהחיים כאן יכול להיות שאבא שלי הוא אל הים או מלך או שאני הנבחר או שסתם אלמד להטיל קסמים ולהילחם במפלצות וזה פשוט כיף. מי יתן ואגלה שחיי הם רק הכנה לסיפור פנטזיה מי יתן וסופרי פנזיה לנוער יתחילו לחשוב על רעיונות מקוריים

אתחיל בלכתוב שהביקורת תעסוק בכל שלושת ספרי טרילוגיית חומריו האפלים ותתרכז יותר בעולם וברעיונות המרכזיים של הספרים מאשר בעלילה, ככה שאני חושב שבטוח להגדיר אותה כביקורת ללא ספוילרים. הספר המצפן הזהוב (או ״אורות צפוניים״ בתרגום ישן יותר שאני מצאתי למסובך אבל מקסים) ובכלל הטרילוגיה כולה לא מפסיק להפתיע ולהרשים אותי, עברו שבע או שמונה שנים מאז הפעם הראשונה בה הכרתי את ליירה לשון חלקות ואת עולמו (או יותר נכון עולמותיו) המופולאים של פיליפ פולמן אבל בכל פעם שאני פותח את אחד מספרי חומריו האפלים (מה שלמזלי קורה לא מעט) אני מתפעל מחדש; יותר מהכתיבה העלילתית והסיפור המרתק שכתב פולמן מרשימים אותי העולמות שבנה, פולמן בנה בהדרגתיות ובקצב מהיר יחסית עולם ואחר כך עולמות מלאים קסם, תרתי משמע, אני לעולם לא אפסיק להתפעל ולהתעניין בעולמה של ליירה, עולם שמזכיר מאוד את שלנו אבל שונה ממנו דרמטית. עולמה של ליירה קצת מרגיש כאילו לקח פולמן את אחד מסיפורי הפנטזיה או סיפורי האגדות המפורסמים שמתרחשים בימי הביניים והריץ את הזמן למאה העשרים. כל האלמנטים מהסיפורים האלו נמצאים שם: החפצים הקסומים, המכשפות, הנבואות, חיות נאמנות ומדברות או אנשי דת קנאים ולורדים הרפתקנים וכל אלו מגיעים אלינו דרך עיניה של ילדה שהופכת לנערה, סקרנית ואמיצה. לצידו של החלק הפנטיסטי בעולם יש גם חלקים מעולמנו שלנו שלנו, מכוניות, צפלינים ושלל מכונות הן רק חלק קטן. הניגדויות או השילב של העבר הפסטסטי עם ההווה התעשייתי יוצר עולם שרוצים להישאר בו כמה שיותר. עוד אלמנט חשוב בספרים שגרם לי להתאהב בהם, הוא המלחמה לחופש, פולמן הושפע מאוד מ״גן העדן האבוד״ של המשורר האנגלי מילטון, וניכר שלקח משם לא מעט רעיונות. הרעיון שעומד במרכז גן העדן האבוד התנגדתו של לוציפר (השטן) לשלטונו של אלוהים, רעיון זה מתחיל בשולי הסיפור ומתחיל אט אט לחלחל עד שבספר השלישי והאחרון הוא הופך למרכז הסיפור (חשוב לציין שהאלוהים שמוצג בספרים ובכלל כל תפיסת הדת היא ייחודית ופרי דמיונו של פולמן, לפי דעתי אין סיבה דתית להימנע מקריאה בספר, אפילו שהוא מאתגר רעיונות דתיים רבים ביניהם ציות לסמכות). לסיכום אני ממליץ בחום על קריאה,אני מבטיח שהעולם הפנימי של הדמויות לא פחות מרשים מהעולם החיצוני, הקצב מהיר אבל יודע לעצור בזמנים הנכונים. אפילו שזה נחשב לספר נוער אני חושב שרוב המבוגרים (לא רק חובבי הפנטזיה) ימצאו אותו למרתק.

אלוהים (או אלים) אדירים! בבקשה אבל בבקשה שסופרי פנטזיה לנוער יתחילו להתאמץ טיפה כדי להיות מקוריים. אל תטעו, מדובר בספר נחמד מאוד, עולם נחמד, עלילה נחמדה, דמויות מגניבות וכמה טוויסטים. אבל! וזה אבל חשוב, העולם (שלנו) מוצף בספרים כאלה. החיים של נער/ה רגיל/ה אבל בכל זאת קצת משונה התהפכו יום בהיר אחד כשגילו עולם קסום/מיתי שמתקיים במקביל לעולמנו. הם נאלצו לצאת להרפתקה (לרוב מוגבלת בזמן) אול ללמוד את דרכי העולם בעזרת חברים חדשים שפגשו שהם כבר חלק מהעולם הקסום, דיי! אני מכיר את זה פרסי פוטר. הספר עצמו כתוב בסדר גמור, הוא מהיר (לפעמים מהיר מדי) ומשעשע, הדיאלוגים עובדים טוב יחסית (עד כמה שהתרגום מצליח להחיות אותם). אז על מה אני כועס? אני כועס בעיקר כי נהנתי לקרוא אותו, כןכן נהנתי מהספר הסביר פלוס הזה. תקופה ארוכה לא הצלחתי לקרוא שום דבר ואז ראיתי ספר שבכותרת שלו יש מוכרי ספרים, אמרתי לעצמי שיהיה פשע לא לבזבז את מעט הכסף שלי עליו וקניתי אותו. התחלתי לקרוא ולא הפסקתי. מה לעשות הנוסחה הזו שראינו מלא פעמים במלא מסגרות שונות פשוט עובדת אריק רקס אוקסה פולוק פרסי ג׳קסון (על כל ממשיכיו) כמובן שהארי פוטר האב ועוד רבים וטובים. זה פשוט עובד, הנוסחה הזו היא נוסחה מנצחת. אפילו שאחרי הרבה פעמים היא מתחילה להימאס מספיקה תקופה בלי אף ספר שעונה לה כדי להתאהב בה מחדש. אחרי כמה שנים בלי ספרים מהסוג הזה (ועם מעט ספרים באופן כללי) פשוט נהנתי מכל רגע של דיאלוג קלישאתי. הספר בסדר גמור, אני לא יכול להגיד עליו הרבה יותר מזה, אבל למרבה הטרגדיה אני חב לו חוב על שהחזיר אותי לקרוא. כנראה שמשהו ברעיון של עולם קסום שמתנהל במקביל לשלנו שכל אדם יכול בטעות או בעכבות סדרה של אירועים להיכנס לתוכו (לרוב כדי לגלות שהוא גם ככה חלק חשוב ממנו בזכות נבואה כזו או אחרת) פשוט קוסם לנו כקוראים, זה האסקפיזם המושלם ״אז מה אם אני לא מרוצה מהחיים כאן יכול להיות שאבא שלי הוא אל הים או מלך או שאני הנבחר או שסתם אלמד להטיל קסמים ולהילחם במפלצות וזה פשוט כיף. מי יתן ואגלה שחיי הם רק הכנה לסיפור פנטזיה מי יתן וסופרי פנזיה לנוער יתחילו לחשוב על רעיונות מקוריים

אתחיל בלכתוב שהביקורת תעסוק בכל שלושת ספרי טרילוגיית חומריו האפלים ותתרכז יותר בעולם וברעיונות המרכזיים של הספרים מאשר בעלילה, ככה שאני חושב שבטוח להגדיר אותה כביקורת ללא ספוילרים. הספר המצפן הזהוב (או ״אורות צפוניים״ בתרגום ישן יותר שאני מצאתי למסובך אבל מקסים) ובכלל הטרילוגיה כולה לא מפסיק להפתיע ולהרשים אותי, עברו שבע או שמונה שנים מאז הפעם הראשונה בה הכרתי את ליירה לשון חלקות ואת עולמו (או יותר נכון עולמותיו) המופולאים של פיליפ פולמן אבל בכל פעם שאני פותח את אחד מספרי חומריו האפלים (מה שלמזלי קורה לא מעט) אני מתפעל מחדש; יותר מהכתיבה העלילתית והסיפור המרתק שכתב פולמן מרשימים אותי העולמות שבנה, פולמן בנה בהדרגתיות ובקצב מהיר יחסית עולם ואחר כך עולמות מלאים קסם, תרתי משמע, אני לעולם לא אפסיק להתפעל ולהתעניין בעולמה של ליירה, עולם שמזכיר מאוד את שלנו אבל שונה ממנו דרמטית. עולמה של ליירה קצת מרגיש כאילו לקח פולמן את אחד מסיפורי הפנטזיה או סיפורי האגדות המפורסמים שמתרחשים בימי הביניים והריץ את הזמן למאה העשרים. כל האלמנטים מהסיפורים האלו נמצאים שם: החפצים הקסומים, המכשפות, הנבואות, חיות נאמנות ומדברות או אנשי דת קנאים ולורדים הרפתקנים וכל אלו מגיעים אלינו דרך עיניה של ילדה שהופכת לנערה, סקרנית ואמיצה. לצידו של החלק הפנטיסטי בעולם יש גם חלקים מעולמנו שלנו שלנו, מכוניות, צפלינים ושלל מכונות הן רק חלק קטן. הניגדויות או השילב של העבר הפסטסטי עם ההווה התעשייתי יוצר עולם שרוצים להישאר בו כמה שיותר. עוד אלמנט חשוב בספרים שגרם לי להתאהב בהם, הוא המלחמה לחופש, פולמן הושפע מאוד מ״גן העדן האבוד״ של המשורר האנגלי מילטון, וניכר שלקח משם לא מעט רעיונות. הרעיון שעומד במרכז גן העדן האבוד התנגדתו של לוציפר (השטן) לשלטונו של אלוהים, רעיון זה מתחיל בשולי הסיפור ומתחיל אט אט לחלחל עד שבספר השלישי והאחרון הוא הופך למרכז הסיפור (חשוב לציין שהאלוהים שמוצג בספרים ובכלל כל תפיסת הדת היא ייחודית ופרי דמיונו של פולמן, לפי דעתי אין סיבה דתית להימנע מקריאה בספר, אפילו שהוא מאתגר רעיונות דתיים רבים ביניהם ציות לסמכות). לסיכום אני ממליץ בחום על קריאה,אני מבטיח שהעולם הפנימי של הדמויות לא פחות מרשים מהעולם החיצוני, הקצב מהיר אבל יודע לעצור בזמנים הנכונים. אפילו שזה נחשב לספר נוער אני חושב שרוב המבוגרים (לא רק חובבי הפנטזיה) ימצאו אותו למרתק.