אני... אממ... וואו. זה היה... ואו.

אני לא יודע למה בדיוק ציפיתי כשהתחלתי לקרוא את הספר הזה. שמעתי עליו הרבה מאוד דברים טובים, הבנתי שהסופר שלו זכה בפרס נובל לספרות, הבנתי שזה מעין ספר אלגורי שנכתב בהשראת מלחמת העולם השנייה, ידעתי שהוא אמור להיות - בשלב כלשהו - די מזעזע, וידעתי שזה סיפור על ילדים התקועים על אי בודד. יותר מזה לא ידעתי.

אז התיישבתי לי וקראתי את הספר הדקיק הזה, עם הכותרת המשונה והכריכה הקריפית משהו. התהליך קרה לאט, לאט מאוד. כמעט ולא שמתי לב שזה קורה. באיזשהו שלב בסיפור, אני לא יכול ממש לשים על זה את האצבע, נהייתי מושקע לחלטין בתוך הסיפור. אני חובב גדול מאוד סיפורי ניצולים, במיוחד סיפורי איים אבודים סגנון "רובינזון קרוזו" - והאמת היא שיש בספר הזה משהו שמאוד מזכיר את רובינזון קרוזו, רק להיפך. הספר הזה ריתק אותי, ותפס אותי לא מוכן כשלאט לאט הילדים נהיים... לא פחות מילדים, אלא יותר... חייתיים. זה חלק ממה שמפחיד בספר הזה; הילדים עושים דברים איומים ונוראים (לא ממש רוצה לקלקל לאלה שעוד לא קראו) ועם כל כמה שהדברים האיומים שהם עושים הם איומים - הם עדיין דמויות אמינות מאוד בתור ילדים. זה מעביר בי צמרמורת לחשבו על זה.

אבל אני מקדים את המאוחר. העלילה עוקבת אחרי קבוצת נערים, תלמידי בית ספר אנגלי, שהמטוס שלהם מתרסק על אי אבוד. המבוגרים מחוץ לתמונה, והילדים מקבלים חופש מוחלט לעשות כרצונם. אבל עם החופש בא גם המחיר, והם מבינים בשלב כלשהו שיש לעבוד קשה כדי לשרוד; לאסוף פירות, להדליק מדורות, להביא מים, ובעיקר - לצוד. ראלף, גיבור הסיפור, מנסה להשליט סדר ומשמעת, בעוד חלק מהילדים לא מוצאים את כל זה לרוחם, ובין הילדים נוצר, לאט לאט, קרע עמוק.

הדמויות ניתנות להזדהות ברגע. כל הדמויות, טובות ורעות כאחד. אפשר להבין ברגע כל אחד ואחד מהם, ולקלוט בקלות למה כל אחד עושה את מה שהוא עושה. הקו הדק המפריד בין ראשם של הילדים, המלא דמיון ופראות, לבין העולם המציאותי, הקר ומלא ההשלכות, הוא קו שתמיד כיף מאוד לנוע עליו בספר. מצד אחד, הילדים חולמים על קרבות נועזים, על גבורה, על פנטזיות והרפתקאות, כשמצד שני, במציאות, שפיכת דם היא שפיכת דם, וההשלכות נעשות חמורות מאוד כשחוסר הסדר הילדי מתפרץ לזירה. והכתיבה של כל זה פשוט מדהימה; הציד אכזרי להפליא, הדמות המשנית הטרגית פשוט נוגעת בלב, וזה פשוט תענוג לצפות ביריבות של שני הדמויות הראשיות.
אני חושב שאפשר לסכם את הגאונות של הספר הזה במילים "לאט לאט". קל מאוד לפספס ולא לשים לב איפה עובר הקו האדום, ואז להסתכל אחורה ולהבין שעברנו אותו כבר מזמן. אפשר לשים יחדיו את התרחיש הראשון בספר מול התרחיש האחרון, ולחשוב שבכלל אין קשר בין השניים. כשנתקלים בסצנה מזוויעה במיוחד, לעיתים עוברת בראש המחשבה: "איך הגענו לכאן בכלל?!"

יש לי חיבה קלה למזעזע, כמו גם סלידה עזה וטבעית ממנו. זה תלוי, בדרך כלל, בסיפור עצמו; אם המזעזע נועד אך ורק כדי לזעזע אותי, כשהזעזוע הוא לשם הזעזוע בלבד ואין בו שום ערך מעבר לכך, אני נרתע בגועל. סרטי אימה לא עושים לי את זה במיוחד. אבל במקרים אחרים, כמו כאן למשל, זה שונה. כאן הזעזוע גורם לך לחשוב. בין אם זה על עצמך, בין אם זה על האנושות, העולם, החיים, או על עד כמה זה קל להיות אדם רע, אם חושבים על זה, ועל עד כמה אני בעצם לא כל כך רחוק משם כמו שאני חושב לפעמים לעצמי. כאלה זעזועים אני אוהב, ואני מוצא את עצמי מרותק בכל פעם שאני נתקל בהם. החוויה שלי אחרי הספר הזה הזכירה לי - קצת - את החוויה שהייתה לי אחרי שצפיתי ב"שובר שורות" (סדרה מדהימה, שאם הייתה כאן אפשרות לכתוב גם על סרטים וסדרות, הייתי כותב עליה). זה הזכיר לי, רק לרגע, עד כמה דק הגבול בין הרע לטוב, עד כמה קל להצדיק מעשים רעים ועד כמה קל להתמכר אליהם.

הספר הזה מאוד הרשים אותי, אם כי הוא בהחלט לא לבעלי לב חלש. שוב, אני מגדיר את עצמי יחסית כבעל לב חלש - הוא קופץ ומתערבל בגועל בכל פעם שהוא קורא משהו אכזרי מדי - אבל כאן זה קצת שונה, לפחות בשבילי. הערך המוסף גורם לי להיות מרותק לזה. אם אין לכם לב חלש, ואם דברים כמו אלה מעניינים אתכם - מדובר בספר חובה, באופן חד משמעי.