כרמלה•לפני 3 שניםפירסמת שתי סקירות, ושתיהן על ספרים שאינם טובים בעיניך. מה עם סקירות על ספרים טובים?על הביקורת של Ofer wagner על נגיעות של צדק מאת מאיה קראוס-ברדה
Hill•לפני 3 שניםעכשיו אתה סתם מנסה לגרום לי לחייך.על הביקורת של Ofer wagner על נגיעות של צדק מאת מאיה קראוס-ברדה
Hill•לפני 3 שניםאתה לא באמת שואל או מתפלא.על הביקורת של Ofer wagner על נגיעות של צדק מאת מאיה קראוס-ברדה
מורי•לפני 3 שניםבן שקורא רומן רומנטי? למה?על הביקורת של Ofer wagner על נגיעות של צדק מאת מאיה קראוס-ברדה
נגיעות של צדקמאיה קראוס-ברדה***מיני ספויילר בהמשך*** האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי? הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור. העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו. ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...
נגיעות של צדקמאיה קראוס-ברדה***מיני ספויילר בהמשך*** האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי? הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור. העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו. ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...
נגיעות של צדקמאיה קראוס-ברדה***מיני ספויילר בהמשך*** האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי? הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור. העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו. ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...
נגיעות של צדקמאיה קראוס-ברדה***מיני ספויילר בהמשך*** האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי? הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור. העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו. ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...
נגיעות של צדקמאיה קראוס-ברדה***מיני ספויילר בהמשך*** האמת, זה ספר לא טוב, כלומר הוא ממש טוב בלשמור על בינוניות לאורך כל הספר. איך זה בא לידי ביטוי? הדמויות הרדודות: כל דמות מרגישה כמו שכפול אחת של השניה, גברים ונשים. אין עומק, אופי, מורכבות, אלא רסיסי ביוגרפיות (די זהות) וביטוי של תחושות. לא הצלחתי להתחבר לאף דמות הכתיבה:אני לא אוהב סגונות כתיבה עם דימויים על גבי דימויים אבל פה זה כאילו הלך לקיצון השני. הכתיבה כל כך פשוטה, כאילו מישהו מתמצת לך את הסיפור. העלילה: כבר קראתי הרבה ספרי מתח שלקו בפרמטרים חשובים שהופכים ספר לספר טוב, אבל חלקם מפצים באמצעות נתיבי העלילה, בין עם במהפכים או טוויסטים או הפתעות. פה, גם זה לא קורה. הפתרון נתחש באמצע הספר באופן כזה שאתה בטוח שמדובר בניסיון של הסופרת לזרוק אותך לכיוון מסוים בשביל לחשוף סוף אחר, אבל לא. פשוט לא. הסייפא של הספר בכלל הזוי מופרך ולא קוהרנטי לאף פריט אינפורמציה שנחשף ב312 הדפים שקדמו אליו. ספר שלא אזכור שקראתי אחרי חמשת העמודים של הספר הבא שאקרא...
חדר בריחהמייגן גולדיןוואו, איזה ספר לא טוב. מאיפה מתחילים? ראשית, הוא ממש לא מותח, מבנה הספר מסגיר כבר מההתחלה מי עומד מאחורי הסיטואציה, כל מה שנשאר להחזיר את הקורא להמשיך לקרוא את הספר עד בופוהם שני דברים:(1) להבין את המניע (מתברר לקראת אמצע הספר) ו (2) המחשבה שלא עוזבת שאין מצב שאין פה איזה טוויסט. אין אגב אחד כזה שנית, הדמויות כל כך שטחיות, לכל אחת מהן יש תכונת אופי אחת בולטת (וסטראוטיפית) שמלווה אותה לאורך כל הספרה אפס מורכבות כולל הדמות הראשית שאפילו אליה קשה להתחבר. שלישית, איפה האיזון, איפה? 300 עמודים ראשונים בקצב אחד, לפחות הוא קוהרנטי. ואז, הדמות הראשית מגלה סט מיומנויות מטורף, מי יצא שכל מה שצריך הוא ללמוד תכנות וללוות אנשי שטח במסגרת התפקיד. לחות היינו נחשפים לאייקיו הגבוהה שלה בתחילת הספר אבל האמת שזו פשוט עוד טיפה בבריכת האכזבה של סוף הספר. ספר קלישאתי בז'אנר, אפס טוויסטים והתפתחויות עלילה, שכמו ספרים רעים בגיזרתו, מקבל תאוצת מופרכות לקראת הסוף בשביל להצליח לסיים את הסיפור
