"פעם אחת חלם איש יהודי כי בעיר וינה, תחת הגשר, יש אוצר. קם האיש ונסע לוינה ועמד אצל הגשר, מחפש עצה איך לעשות, כי לאור היום חושש היה מחמת העוברים ושבים. תוך כדי שהיה עומד עבר שם חייל אחד ואמר לו: "מה אתה עומד וחושב?" חשב האיש בדעתו שטוב כי יאמר לו, כדי שהלה יסייעו ויתחלקו באוצר. וסיפר לו כל העניין.
ענה החייל ואמר לו: "אי, יהודי שוטה רואה בחלומות! הלוא גם אלי נראה בחלום שבמקום זה וזה אצל פלוני אלמוני (והזכיר שמו של האיש ושם עירו) יש אוצר, וכי אסע אליו?" שמע האיש מה ששמע וחזר ונסע לביתו, וחפר שם ומצא את האוצר. אחר כך אמר: "עתה יודע אני שהאוצר הוא אצלי, אך כדי לדעת מן האוצר מוכרחים לנסוע לוינה."
כמעט בכל תרבות שקמה בעולמנו הקט ישנה מעשיה אחת לפחות על אדם שמקשיב לחלומותיו, הולך אחר חלומו ומוצא את יעודו. כמו המעשייה היהודית שלמעלה, כך גם בסיפורי אלף לילה ולילה, במיתולוגיה הנורדית ובדוגמאות נוספות. תמיד ראיתי באגדות-עם אלה משהו קסום ויפה, קריאה לאדם באשר הוא לעזוב את מקומו ולפרוש כנפיים, למצוא את מי שהוא באמת- להגיע למקום שבו נמצא האוצר שחיפש – ואז להבין שהאוצר בעצם היה כל אותו הזמן ממש בידיו. כל כך שירי. ובמשך הדורות רק דבר אחד איים להשכיח את הטוב שבמעשייה זו – הכסף.
"היה היה, בארץ רחוקה רחוקה, סופר מפורסם, שקרא את המעשיות הנ"ל. הוא התרשם מאוד ממוסר ההשכל שבהם, והחליט לספר אותם שוב למען הדורות הבאים אחריו. הוא שינה במעט את העלילה ואת מקום ההתרחשות וגמר אומר להוציא את הספר לאור, אבל לא לפני שבמוחו עלתה מחשבה מבריקה נוספת – למה שהקורא ישבור את הראש כדי לפרש את מוסר ההשכל לבד, אם אפשר לכתוב לו אות ובשבילו?
וכך ישב פאולו קואלו. ימים ולילות ישב וכתב את ביאוריו, חותר אל המטרה הנעלה – להביא להמון הטיפש את הבשורה החדשה שלקח תחת חסותו. הוא לקח את העלילה ועטף אותה בגישתו הפילוסופית המחוכמת, גדש את הפסקאות במשפטים חורצי לבבות ומשנים חיים, וכך את הנהיג את העם לפתוח את לבבם אל יעודם, להאמין ולהתחבר אל הנפש שבתוכם ולפרוץ אל העולם הגשמי ה.."
