“סיפורו ההרואי של גדוד שריון סדיר אחד ושל חיילי ולוחמי צה"ל. מהקמת הגדוד לאחר מלחמת ששת הימים בדצמבר 1967 ע"י המג"ד יואל גונן (אחיו הצעיר של גיבור ששת הימים ולימים אלוף פיקוד דרום שמואל גונן גורודיש), דרך מלחמת ההתשה ובעיקר פעולותיו פועלו לוחמיו ונופליו במלחמת יום הכיפורים בה פעחל במסגרת חטיבה 14, ובפיקוד המג"ד שאול שלו בתחילת המלחמה והמג"ד שקדם לו וגם החליפו במלחמה אברהם אלמוג.
הגדוד היה זה שתפס קו בחלק מגזרת התעלה (וחלק ממעוזי קו בר-לב) באוקטובר 1973, ועמד בכוחותיו הקטנים מול השטף הגואה של הפלישה המצרית. הגדוד הוכה, בלם, נפגע, והתרומם מהשפל כמו עוף חול (וכמו כלל צה"ל שנתפס לא מוכן למלחמה) והצליח להיות גורם משמעותי ומשפיע גם בקרבות הפריצה ובמעבר לגדה המערבית של תעלת סואץ - אפריקה.”

“אחי, צבי יעקבי ז"ל, לחם ונפל במסגרת גדוד זה. וזה מתקשר לי לביקורת על הספר: מצד אחד יש בספר ערבוב של זמנים ודמויות, כביכול מתוך רצון לכלול בו כמה שיותר אנשים ובעצם להנציח אותם. כתוצאה, אינני חושב שסתם אדם, מי שאין לו קשר אישי בגדוד, ירצה לקרוא אותו מתחילתו ועד סופו. כמו כן, נבחרו אנשים שלאו דווקא הם מעניינים עבור הקורא הממוצע. מצד שני, יש אנשים, כמו אחי, המוזכרים שם בחצי משפט. כמי שהיה מעורב, באיחור, בהכנות לספר, ידועה לי גם הסיבה הקטנונית לכך. אך לא אסחף בקטנוניות זו ולא אכנס לפרטים.

נקודה שניה: הספר משדר "ספרות מטעם", אפילו על גבול מודעת פרסומת אישית: מפקד הגדוד מוזכר שם כמעט בכל עמוד, ללא כל פרופורציה, כאילו היה הגיבור הראשי בעלילה... גם שאר המפקדים שמעליו, בעיקר מפקד החטיבה "המהולל", זוכים למידת חנופה המעוררת בחילה קלה, למי שמחפש בספר קצת איזון ואמת היסטורית.

חבל ש"יצירת המופת" הזו - זה מה שנותר מגדוד מפואר, שרוב אנשיו כבר אינם עמנו כדי להגיב. אז הגבתי בשמם. יהי זכרם ברוך.”