המקום ממנו צומחת התשוקה
אל הספר גנבת הספרים הגעתי דרך הסרט שגרם לי לבכות בחושך, באולם הקולנוע, מבלי להרגיש במבוכה ( אל תאמינו לקלישאה שגברים לא בוכים ). היו שתי סצנות שרגשו אותי עד דמעות.
הילד רודי שחור מפחם, גרמני שרוצה להיות כושי, מזנק לריצה, לבד עם עצמו וחלמו, וזועק בכול כוחו, ג'סי אוונס האיש המהיר ביותר בעולם, וברקע מרצד סרט ישן בשחור לבן, של ריצתו המופלאה של אוונס באולימפיאדת ברלין - 36, בה הוא זוכה בארבע מדליות זהב המקלקלות את תורת הגזע, רגע שבו העולם עוצר את נשמתו, רגע צרוב בזיכרון, דרכו, ודרך חלומו של רודי אני מתחבר לתשוקת ילדותי לריצה, שגרמה לי לחלום על ריצות דמיוניות בהן ניצחתי אלופים ממשיים.
המקלט השכונתי דחוס בתושבי רחוב גן עדן, בחוץ גיהינום הפצצות שעוצמתן הולכת ומתגברת, המקלט רועד, ומבטי אימה נשקפים מעיני הילדים, ולפתע ליזל הילדה מתחילה לספר סיפור מנחם ומשכיח, בקול עמוק ובוטח, אני מוצא את עצמי מתחבר לתשוקתי לסיפור נפלא, כזה שמרטיט ומרומם את הנפש ומסופר במקום ובזמן הכי לא צפוי. באותו רגע לא יכולתי לשלוט בדמעותיי.
אחרי זמן מה הבנתי שהסיפור הזה נוגע בצורה חזקה וישירה בשתיים מתשוקות ילדותי החזקות ביותר, עורר בי התפעמות, והתרגשות מופלאה.
אחרי מספר ימים, התאוששתי מהסרט החלטתי לקרוא את הספר, ולחפש בו את אותן חוויות מרטיטות. כעת אני יוצא למסע התחקות אחריהן , אם כי במדיום אחר, מדיום הכתיבה, השוואה בין הסרט לספר עשויה להיות מעניינת,או מקלקלת.
יצאתי עם הספר למסע אל הרוע בהתגלמותו, כפי שנחשף במלוא כיעורו בעיירה קטנה בבוואריה הנאצית, בה כולם מכירים אחד את השני, ודרכה נחשפתי לדינמיקה של טירוף המונים המקדשים, את שנאת האחר. במקביל לסיפור הרקע, מסופר סיפורם של רודי וליזל, ילדים על סף התבגרות, לכול אחד מהם התמודדויות יום יומיות קשות בכדי לשרוד, חלומות ותשוקות, וגם אהבת ילדות משותפת, כול כך תמימה ויפה.
השנאה היא כמו קליפות בצל. הספר מקלף אותן אחת אחר השנייה. במסע העובר דרך אווירת טירוף המתהווה בטכסים פגאנים מהפנטים ומצמררים, תהלוכות לפידים, שריפת ספרים על המוקד ( הרבה אש ), טכסים הנצפים דרך עיני הילדים, גיבורי הספר, והמשכם תחושת פחד וטרור הנוכחים באופן תמידי בעיירה. הרגשתי חרדת פחד מעיקה, השולטת בכול, בבתים, בבית הספר וברחוב.
מעל הכול קיימת מצוקת העוני הנורא, על סף הרעב, רודי הילד מסתובב תמיד רעב. העוני הוא בית היוצר לשנאה, המקום שממנו מאשמים תמיד את השונה, את היהודים או הקומוניסטים.
אחר כך פורצת המלחמה, תושבי העיירה הופכים לקורבנות הפצצות, הזורעות אימה, הרס ומוות, ללא הבחנה בין ילדים לבוגרים. האם לגיטימי לגרום סבל לתושבי עיירה שתמכה במנגנון הרשע. מהם גבולות הנקמה ההופכת לרוע בפני עצמה, האם נקמת דרזדן בסופה של המלחמה ( אירוע איתו מתכתב הספר ) הייתה הכרחית ? האם אנחנו יכולים להזדהות עם סבלו של מי שמגלם את הרוע, שהפך בעצמו לקורבנו ? דילמות מעניינות העולות מהספר ומעוררת שאלות נוקבות.
במקום הכי לא צפוי, בעיירה רדופת השנאה והפחד, מוכת אימת ההפצצות, מגלים בני אדם מעטים תכונות אנושיות, אהבה, חמלה, גאווה, אומץ לב, חברות, ותשוקה לתרבות בדמות ספרים, באמצעותם אני מגיע למחוזות שבהם מתקיים טשטוש בין מוסרי, ללא מוסרי. האם מותר לליזל לגנוב ספרים בכדי להיות אנושית במקום הכי לא אנושי ?
ולבסוף נותרים חלומות אבודים, של ילדים אבודים, שהם הביטוי הנורא ביותר להחמצה שכרוכה במלחמה. ילדים שהיו להם תשוקות, ואהבות פשוטות ותמימות, לקבל נשיקה מאהובה, להיות הרץ המהיר ביותר בעולם, לקורא ספרים נפלאים, או לספר סיפור שנוגע בליבם של אנשים.
עד כמה נפלאה ומפתיעה יכולה להיות התשוקה הצומחת מתוך הכאב והרוע, עד כמה כואבת ועצובה יכולה להיות התשוקה הלא ממומשת, עד כמה מדהימה התשוקה הממומשת, כנגד כול הסיכויים ?
כזהו הספר: כואב, עצוב, מפתיע, נפלא, ומדהים.
