הספר טוב ולא טוב טוב: גרם לי לחשוב הרבה מאוד על הדיעות הפוליטיות שלי- האם אני באמת נאורה? או אולי אני לוקה בקולוניאליזם התרבותי הגרוע ביותר- זה המסתווה כנאור? או אולי אני אפילו לא מסתווה אלא סתם שוביניסטית? ממש מעניין וגם- גרם לי לרצות לנסוע לאפריקה לא טוב: קשה להגיד שזה ספר, וזה בפירוש לא רומן. העריכה אינה קיימת כלל; יש פסקות שלמות שחוזרות כמה פעמים מלה במלה; יש חזרות רבות מבחינה רעיונית וספרותית; יש דמויות שאינן מפותחות כלל; האם הספר מומלץ? לא יודעת. לא בטוח

זהו קובץ עצום. קשה לעכל אותו, אפילו לאורך זמן. פגיס הוא משורר שפונה כל הזמן, וחזק מאוד, אל הבטן (כמעט שלא בכלל אל האסתטיקה המילולית). העיסוק שלו בשואה, ביחסים עם אביו ובתמות ספרותיות שונות הוא עיסוק אינטליגנטי, רגיש, ובעל חוש הומור (סליחה על הקלישאה- היה קשה לי להתאפק...)

הקובץ מאגד סיפורים של וונגוט כשעוד היה צעיר מאוד, ובלתי מפורסם בעליל. רמת הסיפורים אינה אחידה (חלקם מכילים ניצוצות, וחלקם קצת פחות מזה), אך אוהבי וונגוט יוכלו לזהות בסיפורים שבקובץ דמויות שיתפתחו ברומנים שלו מאוחר יותר, וגם את הציניות המשולבת באהבת אדם. וונגוט עצמו כותב בהקדמה שבעיניו לסיפורים הללו יש ערך רק כרטרוספקטיבה על דרכו הספרותית, ולא בשל עצמם. אני חושבת שאפשר לסמוך על שועל כמותו שהוא יודע על מה הוא מדבר...

קישון ידע לכתוב. הוא ידע לכתוב מצחיק, והוא ידע לכתוב קצר וקולע. אמנם אמת היא שהוא היה (בהתאם לתקופתו?) שוביניסט וגזען, אך - ובאמת שזה לא תירוץ מספיק טוב - עם זאת לכתיבה שלו יש כל כך הרבה חן וקסם אישי; הוא לוקח את עצמו כל כך בקלילות; ובסה"כ הוא מתאר את החויות של כולנו (גם אלו מבינינו שאינם שוביניסטים ו/או גזענים), שפשוט אפשר להשאיר את המגרעות האלו בצד, ורק ליהנות מהזרימה של עוד סיפור, ועוד אחד, ועוד אחד אנקדוטה קצרה- קישון הכיר כל כך את עצמו ואת כתיבתו, וגם את הקהל שעבורו כתב, שבמחזות או בפיליטונים שכתב, בין הוראות הבימוי שהשאיר לשחקנים היו גם שורות כגון "צחקוקים קצרים בקהל", "צחוק מתפרע של נשים", "לחכות שצחוק הקהל ירגע"... שחקנים שהשתתפו בהעלאת הפיליטונים חשבו שהוא יהיר או מטורף, אך לאחר ערב הבכורה העידו שהוא חזה את תגובת הקהל באופן מדוייק.

ציניות מתפרצת לכל עבר. שנאה מופגנת לשובניזם התרבותי האירופאי ולתאות הבצע הקפיטליסטי של העולם ה"נאור"; בוז מופגן כלפי תיאורית "The Best Possible World" שניסתה הכנסייה לשמר (וולטייר היה מעריץ ונביא של תנועת ההשכלה) ומעל לכל- לעג ציני לסיפורים עם סוף טוב תענוג צרוף, גועל נפש גרוטסקי, צחוק רם לפרקים וגילוי נאות: וולטייר היה בעצמו גזען, ויש בספר רמיזה קטנה למידת השוביניזם האירופי שהוא-עצמו היה נגוע בו כלפי שחורים

הספר טוב ולא טוב טוב: גרם לי לחשוב הרבה מאוד על הדיעות הפוליטיות שלי- האם אני באמת נאורה? או אולי אני לוקה בקולוניאליזם התרבותי הגרוע ביותר- זה המסתווה כנאור? או אולי אני אפילו לא מסתווה אלא סתם שוביניסטית? ממש מעניין וגם- גרם לי לרצות לנסוע לאפריקה לא טוב: קשה להגיד שזה ספר, וזה בפירוש לא רומן. העריכה אינה קיימת כלל; יש פסקות שלמות שחוזרות כמה פעמים מלה במלה; יש חזרות רבות מבחינה רעיונית וספרותית; יש דמויות שאינן מפותחות כלל; האם הספר מומלץ? לא יודעת. לא בטוח