צלה של הרוחקרלוס רואיס סאפוןספר מדהים ומרתק שמזכיר בעיקר את הקסם שבספרים שנשכח עם הזמן! הספר הזה הלך איתי לכל מקום ובכל שנייה פנויה קראתי בו!
האסירה מטהראןמרינה נעמתספר מצוין. חשף אותי, לפחות, למקומות שחורים ואפלים שלא ידעתי יותר מדי על קיומם וגרם לי להרהר בשאלת הגורל של כל אחד ועל המזל שלי על המקום שבו אני נמצאת. אסור לשכוח שמרינה אולי הצליחה לברוח ומספרת את סיפורה המדהים בזמן עבר, אבל גם בזמן זה ואולי עוד יותר ממשיכים להתקיים הפשעים הנוראיים האלה נגד האדם ולעולם אין מושג מזה. לקחתי בעיקר מהסיפור של מרינה את ההתעקשות התמידית שלה לבחור בתקווה ובטוב ולא להסכים להיכנע לרוע. גם אחרי שעברה סמכת עינויים וידעה היטב מה ההשלכות של מילותיה ומעשיה, מרינה לא הסכימה "להתכופף" והמשיכה לנסות ולשנות את האירועים בדרכה. הייתי רוצה לאחל לעצמי אומץ ונחישות כזאת. המלצה נוספת למי שאהב את הספר... אני ממליצה בחום על הספר "לקרוא את לוליטה בטהרן" של אזאר נאפיסי. ספר שעורר בי גם הרבה מחשבות ורגשות.
מאוחר מדיצבי ינאי0 סבא שלי נולד בטו' באב. את יום הולדתו האחרון הוא חגג בבית החולים. עוד הספקתי לבוא לבקרו עם בני לברך אותו. מספר ימים לאחר מכן הוא נפטר והוא בן תשעים ושש. בטו' באב השנה הוא יכול היה להיות בן מאה, לו היה חי, כך סבתא שלי אומרת. מאז שהוא הלך לעולמו וסבתא נשארה עם מטפלת שבכל פעם מתחלפת באחרת, אני נוסעת להיות אתה מספר שעות בימי ראשון, עת המטפלת יוצאת למה שנקרא, היום החופשי שלה. אני מצטיידת במכשיר הקלטה, בלוק צהוב ועט ומנסה ללכוד את זיכרונותיה של סבתא. סבתא שלי כבר לא צעירה. בקיץ האחרון היא חגגה אתנו את יומהולדתה התשעים וארבע. קשה לה ללכת, היא נעזרת בהליכון. קשה לה לקום, במיוחד מכורסא רכה או ספה עמוקה. היא כבר לא מכינה את העוגיות הטובות שלה כי קשה לה ללוש את הבצק ביד. אבל הזיכרון שלה חד כתער ואני מלקטת את זיכרונותיה. מנסה לצרוב אותם בכל אמצעי טכנולוגי שאני מכירה: מקליטה, מקלידה במחשב, שומרת, מכינה עותק נוסף ועוד אחד, שלא יאבד. כי מי עוד יוכל לספר עליה. היא האחרונה שנשארה. מה אנחנו באמת יודעים על אדם אחר? מה אנחנו יודעים על הקרובים לנו? ואיך אנחנו יכולים ללמוד ממה שאנשים אחרים אומרים עליהם, או יודעים עליהם. ואם נלקט הרבה מידע מאחרים האם נדע יותר? כך בנוי הספר הנהדר הזה "מאוחר מדי" פיסות של מידע שמוגשות דרך מבחר מכתבים, יומנים או ספורים של אנשים שונים, ללא סדר הגיוני או כרונולוגי כלשהו ומאפשרות לכל קורא לטוות את דמותו של גיבור הספר. מלאכת איסוף החלקים בתצרף הזה מרתק. כל פרור מידע שמתווסף יוצר הבנה ועומק אך גם יוצר שאלות ותהיות חדשות. אולי הייתי צריכה להתחיל מלקרוא את ספרו הקודם של צבי ינאי "שלך, סנדרו", שהספר הנוכחי "מאוחר מדי" הוא המשכו ומוזכר הרבה בספר הזה, אבל לי זה לא ממש הפריע לטוות את חוט העלילה. לא היו לי פערים שאינם ניתנים לגישור. הספר טוב יש בו יסודות של ספרות בלשית. התחקות אחרי תולדותיו של האח האובד. מציאת פיסות חיים שנארגות ביחד לאריג שבסופו של דבר הוא מלא חורים כמכמורת. האם אני אוכל לתולדותיה של סבתא שלי? בכל יום ראשון שאני נפרדת מסבתא, שהולכת וקטנה, הולכת ומצטמקת. אני מאחלת לעצמי וגם לה שאפגוש אותה גם בשבוע הבא כי בכל שבוע היא מספרת ספורים שהיא כבר ספרה המון פעמים ולזה צריך לפעמים סבלנות, אבל בכל פעם היא נזכרת בספור אחד קטן שלא סופר מעולם ואני, ציידת ספורים מוכשרת ומיומנת, מחכה לזה הקטן ולוכדת אותו ומוסיפה לאוסף שלי, כדי שהאריג שאני טווה יהיה, קצת פחות, מלא חורים.
לבד בברליןהנס פאלאדה0ספר מרתק הגורם לך לחשוב על האופי והתכונות של המין האנושי גמרתי לקרוא אותו תוך שלשה ימים במשך ימים אלה חשתי את העוצמה של החיים תחת שלטון הפחד והדיכוי ההשפעות ההרסניות של חיים תחת טרור ושגעון של מנהיג הסוחף את ההמונים בשגעונו את התחושות וההרגשות שלי הבעתי במילים הבאות רוח שחורה משמים כחולים זורחת שמש שחורה על פני אדמה אדומה על פני מרחבים אין סופיים של מורא ופחד נורא השתול בכל מקום בכל פינה משמים בהירים ניתך גשם שחור על ארץ אומללה מלאה בערות ושנאה לא בכי של תינוק לא צחוק של שמחה רק שקט מפחיד שקט נורא בכל מקום בכל פינה שמש שחורה אל תחפש אל תביט לאחור קרן אור לא תמצא לא חודרת את מעטה הפחד והשינאה גם אם תחפש בכל מקום בכל פינה גשם שחור על פני ארץ יבשה על פני ארץ ללא רחמים ובושה את כולם יכסה
