מכירים את התחושה שיש כמעט תמיד בסופו של ספר/סרט רומנטי, שבו הגיבורים מתגברים על המכשולים שעמדו בדרכם ומגיעים אל השלווה והמנוחה?
כשמסיימים לקרוא את "טטיאנה ואלכסנדר" יש תחושב כזו בדיוק, רצון חזק מאוד לשחרר אנחה גדולה ולחייך בביטחון.
משום מה תמיד בסוף שכזה יש לי רצון רב לדעת או לנחש מה קורה אחר-כך, האם הגיבורים מתחתנים, בונים בית, יולדים ילדים, והם מאושרים תמיד ולתמיד?
התחושה שהייתה לי מהקריאה של "גן הקיץ" הייתה תחושה של הצצה אל מעבר לסוף, אחרי שהכתוביות עולות והופכים את הדף האחרון בספר, מה קורה אחרי שחצינו מכשולים כמו לנינגרד הנצורה, ברית המועצות השסועה, רעב, מלחמות, בדידות וכאב.
מהבחינה הזו הספר היה מאוד מציאותי, גיבורינו הכמעט על-אנושים צריכים להתמודד עם מכשולים אנושים, עם חיי הנישואים, עם גידול ילדים, ודילמות קטנות וגדולות שיכולות להשפיע גם על אהבה עצומה שכזו.
טטיאנה ואלכסנדר מתבגרים לאט לאט בין דפדוף לדפדוף, האהבה נמצאת שם תמיד רק לפעמים יש דברים שמעט מסתירים את השמש הניצחית של פינקס.
התאהבתי בטטיאנה ואלכסנדר עוד בלנינגרד באותם לילות לבנים, ואומנם הייתה לי נפילה קלה עם הספר השני שהיה מאכזב למדי, ואפילו לרגע חשבתי לעזוב את הגיבורים כמעט בסוף הדרך ולדמיין עצמי את הסוף הבלתי נמנע, אבל היה לי קשה להתאפק, קשה מדי.
ניגשתי לקריאה עם רגשות מעורבים וככה גמעתי את החלקים הראשונים שהיו לא קלים לעיכול מכמה בחינות ומשם הכל ממריא רק למעלה, אומנם זה לא "פרש הברונזה" אבל מתקרב מאוד.
אנחנו פוגשים דמויות בוגרות, מצולקות, שרוצות להשאיר מאחור את אמא רוסיה המדממת ולהתחיל מההתחלה, וההתחלה לא קלה בכלל, הם צריכים להתמודד עם הפחדים ועם המשקעים, כל אחד לבד ושניהם יחד.
