ספר ביכורים קטן (156 עמודים) המכיל עשרה חוקים פשוטים.
תחילת הספר מלווה בהקדמה: בשנת 1985 עיתון הבוקר בישר על כך שנעמי איננה עוד. נעמי הייתה אהובתו של סעיד...בני עמו שהוא מכנה אותם נבלות: ערבים מוסלמים פגעו בה. הם רדפו אחריה כי לדעתם נעמי הייתה "יהודייה, מרגלת ציונית". הם רמסו את גופה וכבודה ללא רחם. אילו היה נוכח במקום אולי היה מונע את מותה, מאידך ואולי הוא עצמו היה מת באותו מעמד.
בסיכום ההקדמה סעיד בינו לבין עצמו: "אולי האלוהים הזה שלה בחר בי כדי שאוכל להמשיך לכתוב ולספר את סיפורה. אבל אני, מה אני יודע על אלוהים? לי יש הערכים שלי ולה יש האלוהים שלה, ואחד מהשניים נטה לי החסד, מי מהם-על כך לא תהיה לי תשובה." (עמוד 6)
רוב רובו של הסיפור מתרחש במצרים ומתחיל ב-1973 (מלחמת יום כיפורים).
בשנת 1973 סעיד יצא משכונת בוסתאן שבכפר אהרב לאלכסנדריה לנסות את מזלו כסופר.
בעיר הגדולה הוא שכר חדרון אצל ג'מילה, ומצא משרה בעיתון המקומי ככתב לענייני זוטות וחצאי אמיתות.
בתוך הבית מערכת היחסים בין השוכר למשכירה היו רשמיים, עד וכאשר ב-1976 סעיד נפל למשכב וקדח מחום. באותם ימים חייו הופקדו בידיה של ג'מילה כמטפלת. ג'מילה סעדה את סעיד, החליפה את הסדינים שהיו ספוגים מזיעה, האכילה והשקתה אותו כאם.
באחד הימים מקבל סעיד מכתב בו נמסר שהוריו נפטרו. סעיד לא הצליח לעמוד מול תחנוניה של ג'מילה שלא ישאיר אותה לבד, והחליט להמשיך להתגורר בביתה.
מכאן ואילך ולאחר שסעיד הבריא, ג'מילה המשיכה להכין עבורו מיני תבשילים והניחה אותם על סף דלתו. השגרה נמשכה עד ששמע מבעד לדלת: "אסתר, את עושה טעות מרה, אין לו מה שנחוץ לזה,"... "אליעזר, אינני יכולה עוד להתאפק, אני זקוקה לכך עד מאוד, והוא, הוא כל כך מזכיר לי אותם, את שניהם, בוודאי ישמח לעזור," (עמוד 14)