קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב. הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו. קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון. קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר. במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב. הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו. קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון. קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר. במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב. הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו. קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון. קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר. במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב. הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו. קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון. קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר. במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.

קוראים לי אבי בלומשטיין, אני בן ארבעים. נולדתי בעשרים באוקטובר 1975, יום הולדתו של חברי היחיד - הסופר ערן בדינרי. אני גיבור הספר חתול רחוב. הוריי קראו לי אברהם. כבר אז, ב-75, נדף מהשם ריח של עץ רקוב בחנות עתיקות. ברגע שהבנתי משהו קראתי לעצמי אבי. אבל גם זה שם סתמי, כמו הפרצוף שלי בבוקר. למען האמת, אני מעדיף שתקראו לי אלטר-אגו. קראתי את הביקורות שלכם. אני חייב להודות ששמחתי לגלות ביקורת אחת שמולה שלף חברי היחיד את טפריו. אם היה לי אומץ, הייתי נוהג בדיוק כמוהו. אל תקחו אותו באופן אישי, חתולי רחוב נוטים לפרנויה. אבל אפשר להבין אותו - יש בני אדם שגורמים לך להיות דרוך. כאלה שבטוחים שמכיוון שאתה חתול, ובנוסף לכך חתול שגר ברחוב, אז את קולך אף פעם לא תשמיע. אחרי הכול, חתול רחוב שולף את טפריו רק במקרה של איום. הוא יודע לזהות בני אדם שמניחים מולו קערת חלב רק כדי לקצץ את זנבו. אני שמח שהטפרים נשלפו והאמת יצאה לאור. ערן בדינרי מעולם לא היה חתול בית מפונק. הוא מתלכלך, כשהצורך מתבקש. הוא גם יודע לחמוק מפחי אשפה סרוחים בדיוק ברגע הנכון. קראתי כאן גם ביקורות מסוג אחר. אני משוכנע שהן גרמו לחברי לגרגר. במקרה של ערן בדינרי, חושים מחודדים וחוכמת רחוב תמיד מותירים אותו שלם. אז אל תדאגו.