זהו.
תם ונגמר. תם ונשלם.
סיימתי.
זו היתה המחשבה הראשונה שלי שסיימתי את הספר (ואז גיליתי שיש עוד אחד. אני במהלך קריאתו)
אני מניחה שלכל אחד, לילד, נער/ה, איש ואישה יש סדרה. סדרת ספרים שהוא גדל עליה, שהיא יקרה לו מאוד. שאם מישהו ישמיץ אותה, זה יהיה כאילו ירו לו חץ בלב, למרות שלא דיברו עליו אישית.
אחת מהסדרות האלו בשבילי, זו הסדרה הזו- הרץ במבוך. ואני יודעת, יש הרבה מכם שאומרים שהכתיבה נוראית, הדמויות שטוחות ועוד הרבה כאלה, אבל בי הסדרה הזו נגעה. היא אחת מהסדרות שיותר נגעו בי בחיי. (משמיצים את הסדרה הזו די הרבה אז זאת אומרת שמשמיצים אותי הרבה. לא נורא ^_^)
אז את הביקורת הזו אחלק לשתיים: הספר עצמו והסדרה עצמה.
אז הספר הזה הוא הספר שחותם את הטרילוגיה הכרונולוגית. יצאו ויצאו עוד שני ספרים שהם לא בסדר העלילה אלא מספרים מה קורה לפני עלילת הספר הראשון.
כבר אמרתי פעם שקשה מאוד לדעת איזה ספר בסדרה הזו יותר טוב. ואסביר עכשיו את עצמי: הכתיבה לפי דעתי מעולה. היא זורמת, היא כיפית. היא אולי לא הכי גבוה או מיוחדת אבל כיף לקרוא אותה. וכתיבה זורמת זה כבר נקודה אצלי.
אולי לא מספרים על הדמויות, אבל קשה לי שלא להתחבר אליהן. לכל אחת ואחד (בעיקר אחד). גם הדמויות שפחות אהבתי, גם עם "הרעות", הצלחתי להתחבר. יש בהן משהו שהוא... לא קסום, אלא מיוחד. הן דמויות אנושיות לדעתי.
יש שיגידו שהן דמויות רכרוכיות, ואלי הן כאלה, אבל אל תגידו לי שאם היו מוחקים לכם את הזיכרון והייתם צריכים להילחם על החיים שלכם בשלל סכנות, בעולם שאתם לא זוכרים, לא הייתם נשברים פעם אחת. גם האמיצים והחזקים היו נשברים. לכן כל טעות של תרזה, בכי של תומאס, חולשה של ניוט (תקולל ג'יימס דשנר), הקרבה של צ'אק, שנאה ויריבות מצד גאלי, כל אלו גרמו לדמויות להיות לי אנושיות וכנות. כאלו הן.
