קיץ 2014. קצת יותר משנה. חמאס משגר טילים על חלק נרחב של הארץ. גם על מדינת תל אביב.
ו.. לא.
לא ממש פחדתי. ידעתי שיש מקלט, וכיפת ברזל, ושיש לנו הרבה זמן יחסית להגיע למרחב המוגן. פיזית לא ממש פחדתי שיקרה כאן משהו. לא פחדתי מהמלחמה.
אבל היה לי קשה לעשות את השינוי הזה במוח. שיש חופש גדול, אבל צריך לפנות מקום במוח גם לצוק איתן. זה היה כל כך פתאומי. זה היה אמור להיות החופש שלי. ולא הבנתי איך החופש הגדול האהוב והמוכר הופך לשגרת אזעקות.
ואז נהייתי קצת פרנואיד. פרנואיד ולעתים קרובות פסימי.
מאז החופש, כל פעם שהתקרב אירוע טוב, אירוע שאני מחכה לו, מצאתי את עצמי חושב דברים כמו: מה אם ירד גשם ולא נוכל ללכת? מה אם הם יבטלו את ההופעה בגלל החרם על ישראל? אל תצפה יותר מדי לככה וככה כי זה לא עומד לקרות.. זה בטוח יתבטל.. מה אם אני אהיה חולה בדיוק ביום שבו..? וכן הלאה.
והחלטתי שאני לא מצפה יותר לכלום. כי אי אפשר לדעת מראש מה יקרה בחיים. אז ניסיתי להשתיק את ההתלהבות, לנסות לחרוג ממנהגי האהוב ולא לתכנן יותר מדי קדימה. לנסות לחיות את הרגע.
ובכן.
זה לא עבד ממש. חייתי במין לחץ. וזה לא עשה לי טוב. כן התבטלו לי כל מיני דברים שציפיתי להם, אבל גם נהניתי מאוד בדברים שכן קרו. והייתה שנה בסדר בינתיים. אבל היה לי במשך הרבה מאוד זמן פחד בפנים. פחד שהדחקתי.
לא יודע אם זה קשור לאותו קיץ או לא, אבל מאז שכן בתוכי פחד קטנטן ונורא. אי אפשר להסביר אותו.
ב<I>הגל החמישי</I> העולם שאנחנו מכירים מתמוטט. כן, זה הרבה יותר גרוע מרקטות. פלישת חייזרים. הרעיון בבסיסו נשמע מאוד ילדותי ומופרך. לא מקורי.
אבל האמת שהוא כל כך מושך ומרתק בספר הזה שכבר אין לי מושג מה חשבתי לעצמי.
קאסי, נערה רגילה בארצות הברית, מוצאת את עצמה לבד בגל החמישי (החייזרים תוקפים את כדור הארץ בגלים. כל גל הוא דרך מזוויעה אחרת לדלל את האוכלוסיה האנושית) באמצע הדרכים. לבד.
ומה שהיא עוברת כל כך מזוויע ובאותו זמן מדהים, והכל פתאומי כל כך.
אבל היא רק חלק קטן מהסיפור הגדול.
ויש המון חלקים בסיפור הזה. המון דמויות. המון צדדים שונים במערכה. כן כן, גם חייזרים.
אני לא רוצה לפרט יותר מדי כי זה יהרוס את אלמנט ההפתעה שכל כך אהבתי בספר הזה, אבל אני יכול להגיד שמי שעומד לקרוא את הספר הזה עומד לעצור את הנשימה הרבה מאוד פעמים.
הוא כתוב טוב מאוד, העלילה סוחפת, ומאוד קל להתחבר אליו. לצערי הרב גם קל לשנוא אותו.
חטפתי כל כך הרבה סטירות מהספר הזה, ונהניתי בזמן שחטפתי אותן.
בעוד שבחיים האמיתיים קשה לי מאוד עם שינויים, בספר הזה מאוד אהבתי את השינויים.
אפשר להגיד שהוא עזר לי לקחת את החיים בפרופורציות.
אז כן, כללית החליטו לשבות בדיוק ביום שבו התור לאורתודנט שחיכיתי לו כבר חודשיים. כן, בדיוק בשנה הזאת כיתות ט' לא טסים לצרפת. וכן, היית חולה בדיוק בתקופה שבה היית אמור ללמוד למבחן גורלי במגן דוד אדום ויצא לך גרוע.
לא הכל הסתדר כמו שקיווית. ולא היה קל השנה.
אבל יש דברים הרבה יותר גרועים!
העולם שלנו לא מתמוטט, חייזרים לא תוקפים אותנו ולפי מיטב ידיעתי אני לא תקוע בלי המשפחה ובלי אף אחד באמצע יער דומם ובו אורבים רוצחים.
תודה "הגל החמישי", תודה.
ותודה לאור שבזכותו קראתי את זה.