![תמונה של בת הפייסטוס :]](https://cdn.simania.co.il/images/users/155250.jpg)
תישטלתי על עצמך, חשבה. פגשת הרבה אלים לפניו.
אבל סראפיס היה שונה. נוכחותו ביסודו לא היה נכון – כאילו מעצם היותו כאן הוא להפוך את עולמה של אנבת'.
עשרים מטר מאחורי האל, סיידי הציפור נחתה וחזרה לצורתה האנושית. היא סימנה לאנבת' עם אצבע על השפתיים ( ששש ), ואז גילגלה את ידה ( שימשיך לדבר ). היא התחילה בשקט רב לחפש משהו בתיקה.
לאנבת' לא היה שום מושג מה חברתה מתכננת, אבל היא הכריחה את עצמה להביט בעיניו של סראפיס. “ מי אמר שאני לא שניהם – חרטומה וחצויה? עכשיו, תסביר למה אתה כאן!”
פניו של סראפיס קדרו. ואז, להפתעתה הרבה של אנבת', הוא זרק את ראשו לאחור ופרץ בצחוק, ושפך לא מעט תבואה מן המודיוס שלו.
"מנסה להרשים, אה? את חושבת שאת ראויה מספיק להיות הכוהנת הגדולה שלי?”
אנבת' בלעה את רוקה. היתה רק תשובה אחת על שאלה כזאת. “ברור שאני ראויה! אני הייתי פעם מגנה מאטר, האם הגדולה, של כת אתנה! אבל האם אתה ראוי מספיק לשירותים שלי?”
"אה!” סראפיס חייך. “אם גדולה בכת של אתנה, אה? בוא נראה כמה קשוחה את.”
הוא הניף את ידו, אמבטיה עפה באוויר, יש אל שדה הכוח של אנבת'. הפורצלן התנגש ברסיסים כנגד כדור הזהב, אבל המטה של סיידי הפך כלכך חם עד שאנבת' הייתה חייבת לזרוק אותו. העץ הלבן נשרף לעפר.
נהדר, היא חשבה. שתי דקות, ואני כבר הרסתי את המטה של סיידי.
המגן שלה נעלם. היא צריכה להתמודד נגד אל הגובה חמישה מטרים רק עם הנשק הרגיך שלה – פגיון קטן והרבה יחס.
משמאל לאנבת', שלושת הראשים עדיין נאבקה לצאת ממתחת לגמל, אך הגמל היה כבד, עקשן וחסר תיאום. בכל פעם שה ניסתה לדחוף אותו, הגמל הפליץ בהתלהבות והרגליים שלו נהיו פשוקות אפילו יותר.
בינתיים סיידי הוציאה חתיכת גיר מהתיק. הא שירבטה משהו בזעם על ריצפת הבטון מאחורי סראפיס, אולי כותבת כתובת שהייתה רוצה שיכתבו על המצבה שלה אחרי שימותו בקרב הזה.
אנבת' פתאום נזכרה במשפט שחלק איתה חברה פרנק – משהו מאומנות הלחימה של סון טזו:
כשחלש, פעול כחזק.
אנבת' הזדקפה וצחקה לסראפיס בפנים. “אתה יכול לזרוק עלי דברים כמה שאתה רוצה,לורד סראפיס. אני אפילו לא צריכה מטה כדי להגן על עצמי. הכוחות שלי גדולים מידי! או שאתה מפסיק לבזבז את זמני ומספר לי איך אני יכולה לשרת אותך, בהנחה שאני אסכים הכוהנת הגדולה החדשה שלך.”
פניו של האל זהרו מרוב זעם.
אנבת' הייתה בטוחה שהוא הולך לזרוק עליה את כל המערבולת והפסולת שבה, ואין שום סיכוי שהיא תוכל לעצור את זה. היא שקלה לזרוק את הפגיון שלה לעין של האל, זאת הייתה פעם הדרך של חברתה רייצ'ל להסיח את דעתו של הטיטאן קרונוס, אבל אנבת' לא בטחה בדיוק שלה.
לבסוף נתן לה סראפיס חיוך עקום. "יש לך אומץ, ילדה. אני מסכים איתך בעניין הזה. ואת בהחלט מצאת מהר מאוד. אולי את יכולה לשרת אותי. את תהי הראשונה מבין רבים לתת לי את הכוח שלך, החיים שלך, הנשמה שלך!”
"נשמע כיף.” אנבת' הציצה בסיידי, ויחלה שהיא תזדרז עם אומנות הגיר שלה.”
"אבל קודם כל,” אמר סראפיס, “אני חייב את המטה שלי!”
הוא הצביע לעבר הגמל. הירוגליף אדום בער על היצור, ואחרי נפיחה אחת אחרונה הגמל המסכן התפורר לערימת חול.
היצור עם שלושת הראשים נעמד על רגליו, מנער את החול.
"חכה רגע!” צעקה אנבת'.
היצור עם שלושת הראשים נהם לעברה.
סראפיס הזעיף פנים. “מה עכשיו, ילדה?”
"טוב אני צריכה … אתה יודע, להגיש לך את המטה, בתור הכוהנת הגדולה שלך! אנחנו צריכים לעשות את זה כמו שצריך.”
אנבת' זינקה על היצור. הוא היה יותר מידי כבד, אז היא תקעה את הפגיון שלה בחגורתה והשתמשה בשתי ידיה כדי לתפוס את הקצה של קליפת החרוטים של היצור, וגררה אותו אחורה, הרחק מהאל.
בינתיים, סיידי ציירה עיגול בגודל של החישוק שהיה על הבטון. עכשיו היא החלה לקשת אותו בהירוגליפים, באמצעות כמה צבעים שונים של גירים.
לפי כל הפירושים, חשבה אנבת' בתסכול קחי את הזמן שלך ותעשי את זה יפה!
היא הצליחה לחייך לסראפיס בזמן שהיא עדיין מחזיקה ביצור המטה שעדיין ניסה להתקדם ולהשתחרר בעזרת ציפורניו.
"עכשיו, הלורד,” אמרה אנבת', “ספר לי על התכנית המפוארת שלך! משהו על נשמות וחיים?”
יצור המטה ילל במחאה, כנראה משום שראה את סיידי מסתתרת מאחורי האל, עושה את אומנות הסודית שלה. לא נראה שסראפיס שם לב.
"הביטי!” הוא פרש את זרועותיו השריריות. “מרכז הכוח החדש שלי!”
ניצוצות אדומים נצצו מבעד למערבולת הקפואה. קווים של אור החלו לחבר בין הניצוצות עד שאנבת' יכלה לראות את קווי המתאר הזוהרים של מבנה שסראפיס בונה: מגדל מסיבי בגובה שלושה מטרים, תוכנן, בשלוש שורות שלאט לאט התחדדו – כיכר ממבט מלמעלה, שנראה כמו גידול באמצע מתומן עם מעגל שהולך כלפי חוץ. המרכז בערה אש בהירה כמו בנפחיה של קיקילופ.
"מגדלור,” אמרה אנבת'. “המגדלור של אלכסנדרייה.”
"אכן, כוהנת שלי.” סראפיס הלך הלוך ושוב כמו מורה שנותן הרצעה, רק שמכנסי ההוואי הפירחוניים שלו היו מסיחי דעת למדי. כובע הסל שלו נטה לצד אחד ואז לצד השני ושפך דגנים וגרעיני חיטה. איכשהו הוא עדיין לא שם לב לסיידי שכרעה מאחוריו, משרבטת תמונות יפות עם הגיר שלה.
"אלכסנדריה!” קרא האל. “פעם היא הייתה העיר הגדולה בעולם, המיזוג האולטימטיבי של כוח יווני ומצרי! הייתי האל העליון שלה, ועכשיו אני עליתי שוב. אני אצור את העיר הבירה שלי החדשה שלי כאן!”
"אה … ברוקאווי ביץ'?”
סראפיס גירד בזקנו. “יש משהו בדבריך. זה לא היה השם. אנחנו נקרא למקום הזה ..... רוקאנדריה? סראפאווי? טוב, נצתרך לחשוב על זה אחר כך! הצעד הראשון שלנו הוא להשלים את המיגדלאור החדש שלי. זה היה מגדלור לעולם – הציורים של האלים של מצריים ויוון העתיקות יצוירו למעני בדיוק כמו שעשו בימים ההם. אני אהיה ניזון ממהותם של האלים ואהיה האל החזק מכולם!”
אנבת' הרגישה כאילו היא בלעה כף מלח. “ניזון ממהותם. אתה מתכוון, להשמיד אותם?”
סראפיס נופף בידו בביטול. “להשמיד זו מילה כל כך מכוערת. אני מעדיף לשלב. את מכירה את ההיסטוריה שלי, אני מקווה? כאשר אלכסנדר הגדול כבש את מצרים -”
"הוא ניסה למזג את הדתות היוונית והמצרית,” המשיכ אותו אנבת'.
"ניסה ונכשל.” סראפיס גיחך. “אלכסנדר בחר אל שמש מצרי, אמון, להיות האלוהות העיקרית שלו. זה לא עבד טוב כל כך. היוונים לא אהם ראו הבו את אמון. גם המצרים שבדלתת הנילוס לא אהבו אותו. הם ראו את אמון כאל שבמעלה הנהר. אבל כאלכסנדר מת הגנרל שלו שלט על מצרים.”
"התלמי הראשון,” אמרה אנבת'.
סראפיס קרן, מרוצה בעליל. “כן … תלמים. עכשיו, היה בן תמותה עם חזון!”
אנבת' גייסה את כל כולה שלא לבהות בסיידי, שהשלימה את מעגל הקסמים שלה ועכשיו היא הקישה על הירוגליפים באצבעה, ממלמלת משהו מתחת לאפה כאילו כדי להפעיל אותם.
היצור עם שלושת הראשים נהם במורת רוח. הוא ניסה לזנק קדימה, אנבת' בקושי הצליחה לעצור אותו. אצבעותיה החלו להחלש. ההילה של היצור הייתה מגעילה ומתישה כתמיד.
"תלמי יצר אל חדש,” אמרה, במאמץ רב מהנסיון להחזיק את היצור. “הוא ברא אותך.”
סיראפיס משך בכתפיו. “ובכן לא בדיוק. פעם הייתי אל של כפר קטן. אף אחד לא שמע עלי! אבל תלמי גילה פסל שלי והביא אותו לאלכסנדריה. היה לו כוהנים מצרים ויוונים שיעשו אותות ומופתים ולחשים ומה לא. כולם הסכימו שאני, סראפיס, הייתי האל הגדול, ואני צריך להיות נערץ מעל לאלים האחרים. אני הייתי ממיס!”
סיידי עלתה בתוך מעגל הקסמים שלה. היא הורידה את שרשרת הזהב שלה והחלה לסובב אותה כמו פלצור.
היצור בעל שלושת הראשים שאג מה שכנראה היה אזהרה לאדונו: תיזהר!
אבל סראפיס היה כבר על הגל. בעודו מדבר, הקעקועים שלו החלו לזהור חזק יותר ויותר.
"הפכתי לאל החשוב ביותר של היוונים והמצרים!” הוא אמר. “ככל שיותר אנשים סגדו לי, אני מחליש את האלים העתיקים. לאט אבל בטוח, לקחתי את מקומם. השאול? הפכתי לאדוניו, החלפתי את האדס ואוזיריס. הכלב קרברוס הפך למטה שלי, שבו את מחזיקה עכשיו. שלושת ראשיו מייצגים את העבר, ההווה והעתיד – שאשלוט בהם כשהמטה יוחזר אלי.”
האל הושיט את ידו. היצור התאמץ להגיע אליו. שרירי הזרוע של אנבת' בערו. אצבעותיה החלו לאבד אחיזה.
סיידי עדיין נדנדה את התליון שלה, בעודה ממלמלת לחש.
הקטה הקדושה, חשבה אנבת', כמה זמן לוקח לעשות קסם טיפשי?
היא לכדה את מבטה של סיידי וראתה את המסר בעיניה:רק שנייה. רק עוד כמה שניות.
אנבת' לא הייתה בטוחה שיש לה עוד כמה שניות.
"השושלת התלמית … " היא חשקה את שיניה. ,היא נפלה לפני מאות שנים. הפולחן שלך נשכח. איך זה שחזרת עכשיו?”
סראפיס רחרח. “מי העיר אותי … טוב, יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא יכול לשלוט בי רק בגלל שהוא מצא כמה לחשים עתיקים בספר תחות. אבל זה לא חשוב.”
מאחורי האל, סיידי נרתעה כאילו היא קיבלה אגרוף בין העיניים. ככל הנראה, יש לה היסטוריה ארוכה עם ספר תחות הזה.
"את רואה,” המשיך סראפיס, “חזרה לימים ההם, תלמי החליט שזה לא מספיק להפוך אותי לאל הגדול ביותר. הוא רצה להפוך גם הוא לבו אלמוות. והוא הכריז על עצמו על היותו אל, אבל הקסם שלו חזר אליו. לאחר מותו, משפחתו הייתה מקוללת לדורות. שושלת התלמים נחלשה עד שהילדה הטיפשה הזאת קליאופטרה התאבדה ונתנה הכל לרומאים.”
האל גיחך. “בני תמותה … תמיד כל כך חמדנים. החרטום שהעיר אותי חושב שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה התלמי. לברוא אותי היה רק ניסוי שתלמי עשה עם חרטום היברידי יווני – מצרי. הוא מבקש להפוך את עצמו לאל, אבל הוא הכשיל את עצמו. אני ער עכשיו אני אשלוט ביקום.”
סראפיס קבע את עיניו הירוקות המבריקות באנבת'. חווי פניו נראו נאות מאוד, שהזכירו לאנבת' אולימפיים רבים: זאוס, פוסידון, האדס. משהו בחיוך שלו אפילו הזכיר לאנבת' את אמא שלה, אתנה.
"רק תחשבי, חצויה קטנה,” אמר סראפיס, “מגדלור זה ימשוך את האלים אלי כמו פרפרים לנר. ברגע שהיה לי את כוחם, תעלה עיר חדשה. אני אבנה ספריית אלכסנדריה חדשה עם כל הידע של העולם העתיק, היווני והמצרי. כילדה של אתנה. את צריכה להעריך זאת. בתור הכוהנת הגדולה שלי, תחשבי על כל הכוח היה לנו.”
הספרייה של אלכסנדריה החדשה.
אנבת' לא יכלה להעמיד פנים שהרעיון לא ריגש אותה. כל כך הרבה ידע של העולם העתיק נהרס כשהספרייה נשרפה.
סראפיס בוודאי ראה את הרעב בעיניה.
"כן.” הוא הושיט את ידו. “מספיק לדבר, ילדה. תני י את מטה שלי!”
"אתה צודק,” קירקה אנבת'. “מספיק לדבר.”
היא שלפה את הפגיון שלה ותקעה אותו בתוך השריון של היצור.
כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש. רובם השתבשו.
אנבת' קיוותה שהסכין יפצל את השריון, אולי אפילו יהרוס את היצור. במקום זאת, הוא פתח סדק זעיר שהקיא קסם אדום חם כמו זרם של לבה. אנבת' מעדה לאחור, עיניה צורבות.
סראפיס שאג, “בגידה!” יצור המטה נהם, כל שלושת הראשים ניסו לשווא להגיע לסכין הנעוץ בגבו.
באותו הרגע, סיידי הטילה את הכישוף שלה. היא זרקה את שרשרת הכסף וצעקה "תית!”
התליון התפוצץ. הירוגליף כסוף ענק אפף את האל כמו ארון שקוף.
סראפיס שאג כשהבין שזרועותיו תפוסות לצידו.
סיידי קראה "אני קוראת בשמך סראפיס, האל של אלכסנדריה! אל … אה, הכובעים המצחיקים והמטות בעלי שלושת הראשים! אני כלאתי אותך עם עוצמתה של איזיס!”
רסיסים החלו ליפול מהאוויר, מתרסקים סביב אנבת'. היא התחמקה מחתיכת קיר ומארון חשמל. ואז היא הבחינה ביצור המטה הפצוע זוחל לקראת סראפיס.
היא הסתערה לכיוונו רק כדי לקבל חתיכת עץ שנפלה לה על הראש. היא נחבטה בריצפה, ראשה פעם, ומיד נפלה עליה עוד פסולת.
ניא לקחה נשימה מהוססת. “או, או, או.”
לפחות היא לא נקברה תחת לבנים. היא בעטה את דרכה אל מחוץערימת הפסולת וקטפה קיסם באורך שישה אינץ' מתוך חולצתה.
היצור כמעט הגיע לרגליו של סראפיס. אנבת' ידעה שהיא צריכה לדקור את אחד מהראשים של היצור אבל היא פשוט לא יכלה להכריח את עצמה לעשות את זה. היא תמיד נהייתה רכרוכית כשזה הגיע לחיות, גם אם הם היו חלק מיצור מרושע קסום שמנסה להרוג אותה. עכשיו היה כבר מאוחר מידי.
האל ניפח את שריריו. הכלא הכסוף התנפץ סביבו. המטה עף הישר לתוך ידו, סראפיס פנה אל סיידי קיין.
המעגל המגן שלה התאדה בתוך ענן של אדים אדומים.
"את כלאת אותי?” צחק סראפיס. “את קוראת בשמי? את אפילו לא יודעת את השפה הנכונה לשם שלי, חרטומה קטנה!”
אנבת' נסוגה לאחור, נשימתה הייתה שטחית. עכשיו כשסראפיס החזיק במטה, ההילה שלו הייתה חזקה פי עשר. האוזניים של אנבת' זמזמו. קרסוליה הפכו לדייסה. היא יכלה להרגיש את כוח החיים שלה מתנקז – נשאב אל תוך ההילה האדומה של האל.
איכשהו, סיידי עמדה על שלה, הבעתה הייתה מתריסה. “ אוקי, לורד קערת דגני בוקר. אתה רוצה שפה נאותה? חאדג'!
הירוגליף חדש יקד מול פניו של סראפיס אבל האל העיף אותו מן האוויר בידו הפנויה. הוא סגר את ידו לאגרוף סביבו ואחרי מה שניות יצא מתוכה עשן כאילו התפוצה שם פצצה אטומית.
סיידי בלעה את רוקה. “זה בלתי אפשרי. איך -”
"ציפית לפיצוץ?” צחק סראפיס. “מצתער לאכזב אותך, ילדה, אבל הכוח שלי גם יווני וגם מצרי. הוא משולב, הם צורכים אחד מהשני, מחליפים אחד את השני. את מקורבת לאיזיס, אני רואה? מעולה. היא הייתה פעם אישתי.”
"מה?” בכתה סיידי. “לא. לא, לא, לא.”
"הו, כן! אחרי שאדיח את אוזיריס ואת זאוס, איזיס תהיה חייבת לשרת אותי. עכשיו אני אשתמש בך כשער מעבר כדי לזמן אותה לכאן ולכלוא אותה. איזיס תהיה שוב המלכה שלי!”
סראפיס סובב את המטה שלו. מכל אחת משלוש הפיות המפלצתיות, יצאה קוקונה אדומה של אור, הן נורו מקיפות את סיידי כמו ענפים קוצניים.
סיידי צרחה, ואז אנבת' התגברה על ההלם שלה.
היא תפסה את חתיכת הדיקט הקרובה עליה – ריבוע רעוע בערך בגודל של מגן – וניסתה להיזכר בשיעורי הפריסבי שלה במחנה החצויים.
"הי, ראש גרגירים!” היא צעקה.
היא סובבה את גופה מהמותניים, באמצעות הכוח של גופה. הדיקט טס באוויר בדיוק כשסראפיס פנה להביט בה, והדיקט הלם בו בין העיניים.
"ג'אה!”
אנבת' צללה הצידה כשהיא מתנדנדת, סראפיס כיוון בעיוורון את המטה לכיוונה. שלושת הראשים הארורים ירקו ניצוצות והבטון נמס בדיוק איפה שעמדה אנבת' קודם.
היא המשיכה להתקדם, מפלסת את דרכה בין ערמות הפסולת שהיו מפוזרות על הרציפה. היא צללה מאחורי ערימה של אסלות שבורות כשהמטה הארור של האל שלח עמוד נוסף משולש של קיטור ואש לכיוונה, האחד הזה היה כה קרוב עד שהיא הרגישה ששלפוחיות עולות על עורפה.
אנבת' הבחינה בסיידי במרחק של כשלושים מטרים משם, עומדת על רגלים מתנודדות, מדדה הרחק מסראפיס. לפחות היא עדיין בחיים. אבל אנבת' ידעה שהיא תצתרך זמן להתאושש.
"הי, סראפיס!” קראה אנבת' ממאחורי הר האסלות. “מה היה הטעם של הדיקט הזה?”
"בת אתנה!” שאג סראפיס. “אני אטרוף את כוח החיים שלך! אני אשתמש בך כדי לחסל את האם האומללה שלך! את חושבת שאת חכמה? את כלום לאומת זה שהעיר אותי, ואפילו הוא אינו מבין את בכוח ששחרר. אף אחד מכם לא ישא את הכתר האלמוות. אני שולט בעבר, בהווה ובעתיד. אני לבד אשלוט באלים!”
ותודה על הנאום הארוך, חשבה אנבת'.
באותו הרגע הפך סראפיס את הר האסלות לערמות של רסיסי פורצלן, אנבת' הייתה כבר בחצי הדרך בחציית החדר.
היא חיפשה את סיידי כשהחרטומה צצה ממקום מחבואה, רק שלושה מטרים משם, וצעקה: “סו פאה!”
אנבת' פנתה אל ההירוגליף החדש, עשרים מטרים משם הוא יקד על הקיר מאחורי סראפיס:
הקיר התפרק, הבניין גנח, וסראפיס צרח, “לא!” הקיר התמוטט על גבי האל בנחשול לבן, וקבר אותו מתחת לאלף טונות של פסולת.
אנבת' נחנקה מענן האבק. עיניה צרבו. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך סיר אורז, אבל היא כשלה לצידה של סיידי.
החרטומה הצעירה הייתה מכוסה אבקת סיד כאילו היא התגלגלה בסוכר. הוא בהתה בחור הפעור שהיא יצרה בצד השני של הבניין.
"זה עבד,” היא מלמלה.
"זה היה גאוני.” אנבת' לחצה על כתפה. “איזה לחש זה היה?”
"שחרר,” אמרה סיידי. “ לא רציתי … טוב, לפרק דברים זה בדרך כלל יותר מאשר לחבר אותם בחזרה.”
כאילו בהסכמה, מה שנשאר מהקיר חרק ורעם.
"בואי.” אנבת' לקחה את ידה של סיידי. “אנחנו צריכות לצאת מכאן. הקירות האלה - “
היסודות נעו. מתחת להריסות עלתה נהמה עמומה. גלים של אור אדום יצאו מהפערים בין ההריסות.
"נו באמת!” מחתה סיידי. “הוא עדיין חי?”
הלב של אנבת' שקע אבל היא לא הייתה מופתעת. “הוא אל . הוא בן אלמוות.”
"אז, איך - “
ידו של סראפיס, עדיין אוחזת במטה, פרצה מבין הלבנים וחתיכות הקיר. שלושת הראשים הארורים השפריצו קיטור לכל הכיוונים. הסכין של אנבת' עדין היה נעוץ עמוק בשריון של היצור, מסביבו יצאו הירוגליפים מלובנים, אותיות יווניות וקללה באנגלית – אלף שנים של שפה מלוכלכת שתפו החוצה.
כמו קו זמן, חשבה אנבת'.
לפתע צץ רעיון במוחה. “עבר, הווה ועתיד. הוא שולט בכולם.”
"מה?” שאלה סיידי
"המטה הוא המפתח,” אמרה אנבת'. “אנחנו צריכות להשמיד אותו.”
"כן, אבל -”
אנבת' רצה לכיוון ערימת ההריסות. עיניה היו מקובעות על הפגיון שלה, אבל היה איחרה את המועד.
הזרוע השנייה של סראפיס השתחררה, ואז ראשו, כובע הסל שלו כתוש והתבואה דלפה. הפריספי – דיקט של אנבת' שבר את אפו ודם שחור השחיר את כל החלק העליון של פניו, כך שנראה כאילו יש לו מסכת עיניים כמו שיש לרקון.
"אני אהרוג אותך!” שאג, וכמו סיידי צעק: “סו פאה!”
אנבת' נסוגה בחופזה, סראפיס צרח, “לא!” באזור אחר של הבניין קרס הקיר.
סיידי הסיתה את הקסם של סראפיס. וזה בטח היה יותר מידי בשבילה. היא התקפלה כמו בובת סמרטוטים, ואנבת' הספיק לתפוס אותה בדיוק לפני שראשה פגע בריצפה. עוד כמה חלקים של קיר רעדו ונשרו, אנבת' הרימה את החרטומה הצעירה והוציאה אותה משם.
איכשהו היא יצא מהבניין לפני שהוא התמוטט. אנבת' שמעה רעם אדיר, אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה הבניין שקרס או פיצוח הגולגולת שלה מרוב מאמץ ותשישות.
היא מעדה על חלקי פסולת עד שהגיע לפסי הרכבת התחתית שמחוץ לבניין. היא הניחה את סיידי בעדינות על העשב.
עיניה של סיידי התגלגלו בחוריהן. היא מלמלה מילים לא ברורות. עורה היה כל כך רותח עד שאנבת' הייתה חייבת להשקיע את כל כולה כדי לא להיכנס לפאניקה. אדים עלו מהשרוולים של החרטומה.
ליד תאונת הרכבת אנשים החלו להבחין באסון החדש. רכבי חירום החלו לפנות לכיוון בניין הדירות שקרס. הליקופטר חדשות חג מעליהם.
אנבת' התפתתה לקרוא לעזרה רפואית, אך לפני שיכלה סיידי נשמה נשימה עמוקה. עפעפיה רפרפו.
היא ירקה שביב של בטון מפיה, התיישבה ברפיון והביטה בעמוד של האבק שעלה מעלה מההרפתקה הקטנה שלהן.
"אה,” מלמלה סיידי. “מה הדבר הבא שנהרוס?”
אנבת' התייפחה בהקלה. “תודה לאלים שאת בסדר. את ממש הבהלת אותי.”
"סכנת שריפה.” סיידי ניגבה פירורי אבק מפניה. “ותר מידי קסם ואני פשוט נשרפת. זה כמו הצתה עצמית זה שבאתי היום.”
אנבת' הנהנה. היא קנאה בסיידי מכל התקפי הקסמים האלה שיכלה לעשות, אבל עכשיו היא שצחה שהיא רק חצויה. “את לא עושה קסמים עד הודעה חדשה.”
"לא הרבה זמן.” סיידי העוותה את פניה. “אני מניחה שסראפיס לא הושמד?”
אנבת' הביטה לעבר המקום שבו היה אמור לעמוד המגדלור. היא רצתה לחשוב שהאל נעלם, אבל היא ידעה טוב מאוד שזה לא נכון. היא המשיכה לחוש בהילה שלו, מנסה לשבש את העולם, מושכת את נשמתה את כוח החיים שלה.
"יש לנו כמה דקות במקרה הטוב,” היא ניחשה. “הוא עשה את העבודה על המגדלור לחינם. הוא ירדוף אחרינו.”
סיידי גנחה. “אנחנו צריכות תגבורת. למרבה הצער, אין לי מספיק אנרגיה כדי לפתוח שער, אפילו אם אני יכולה למצוא אחד. איזיס לא מגיבה. היא יודעת מצויין שעם היא תופיע הישות שלה תילקח על ידי לורד קערת קורנפלקס.” היא נאנחה. “אני מניחה שאין לך חצויים אחרים שאת יכולה לקרוא להם בחיוג אוטומטי?”
"אם רק … " גמגמה אנבת'.
פתאום היא הבינה שהתרמיל שלה עדיין על כתפה. איך היא לא איבדה אותו במהלך הקרב? ולמה הוא מרגיש כל כך קל?
היא הורידה את התרמיל ופתחה אותו. ספרי האדריכלות נעלמו. במקומם, היא מצאה חתיכה בגודל ריבוע בראוני של אמברוסיה עטופה בצלופן, ומתחתיה...
שפתה התחתונה של אנבת' רעדה. היא שלפה משהו שהיא לא נשאה כבר המון זמן: כובע היאנקיז הכחול שלה.
היא העיפה מבט אל השמים המחשיכים. “אמא?”
אין תשובה. אבל אנבת' לא יכלה לחשוב על שום הסבר אחר. אמא שלה שלחה לה עזרה. זה עודד אותה אבל גם הפחיד אותה. אם אתנה מתייחסת לזה באופן אישי ונותנת ישירות עזרה, אז סראפיס הוא איום באמת גדול – לא רק לאנבת' אלא גם לאלים.
"זה כובע בייסבול.” ציינה אנבת'. “זה טוב?”
"אני – אני חושבת שכן,” אמרה אנבת'. “בפעם האחרונה שחבשתי אותו, הקסם לא עבד. אבל עם זה עובד עכשיו … אולי יש לי תכנית. זה היה תורך לשמור שדעתו של סראפיס תהיה מוסחת.”
סיידי קימטה את מיצחה. “האם כבר ציינתי שאני לא יכולה לעשות קסמים?”
"את תהי בסדר,” אמר אנבת'. “איך את עם בילופים ושקרים חסרי תכלית?”
סיידי הרימה גבה. “אמרו לי שאלה התכונות האטרקטיביות ביותר שלי.”
"מעולה,” אמרה אנבת'. “אז זה זמן שאלמד אותך קצת יוונית.”
לא היה להן זמן.
אנבת' בקושי סיימה את האימון כשסיידי הבחינה שהבניין ההרוס מתנוענע, פסולת עפה לכל עבר, ואז סראפיס הגיח שואג ומקלל.
עובדי חירום מבוהלים ברחו מהאתר, אבל הם לא שמו לב לאל בגובה חמישה מטרים הצועד מבין ההריסות, אדים נפלטים משלושת הראשים שבמטה שלו שפולטים עמודים של קסם אדום לשמיים.
הראש של סראפיס פנה מיד לכיוון של אנבת' וסיידי.
"מוכנה?” שאלה אנבת'.
סיידי נשפה. “יש לי ברירה?”
"הנה.” אנבת' נתנה לה את חתיכת האמברוסיה. “זה אוכל של חצויים. זה אולי ישחזר את כוחך.”
"אולי, אה?”
"אם אני יכולה לשתות את שיקוי הריפוי שלך, את אמורה להיות מסוגלת לאכול אמברוסיה.”
"אז, לחיים.” סיידי נגסה. הצבע חזר ללחייה. עיניה אורו. “יש לזה טעם של הלחמניות של סבתא שלי.”
אנבת' חייכה. “לאמברוסיה יש תמיד טעם של המאכל האהוב עלינו.”
"חבל.” סיידי נגסה עוד נגיסה ובלעה. “הלחמניות של סבתא שלי תמיד שרופות וזה די מגעיל. אה – הנה מגיע ידידינו.”
סראפיס בעט בכבאית שהייתה בדרכו ומלמל לעבר פסי הרכבת. לא נראה שהוא זיהה את סיידי ואנבת' אבל עדיין, אנבת' ניחשה שהוא יכול לחוש אותם. הוא סרק את האופק, הבעתו מלאה זעם רצחני.
"מתחילים.” אנבת' חבשה את הכובע היאנקיז שלה.
עיניה של סיידי התרחבו. “כל הכבוד. את ממש בלתי ניראת. את גם לא תתחילי לירות ניצוצות, נכון?”
"למה שאני אעשה את זה?”
"אה … אחי פעם הטיל כישוף שהפך אותנו לבלתי נראים. לא הסתדר כל כך טוב. בכל מקרה, בהצלחה.”
"גם לך.”
אנבת' רצה לצד אחד וסיידי נופפה בידיה וקראה, “אוי, סראפיס!”
"מוות!” שאג האל.
הוא שעט קדימה, רגליו הגדולות יוצרות מכתשים באספלט.
כפי שהן תכננו, סיידי פנתה לכיוון החוף. אנבת' כרעה מאחורי מכונית נטושה וחיכתה שסראפיס יעבור. בלתי ניראת או לא היא לא רצתה לקחת שום סיכונים.
"בחייך!” התגרתה סיידי באל. “זה הכי מהר שלך, אידיוט כפרי מגודל.”
האל הזועם עבר על פני אנבת' “ראר!”
היא רצה אחרי סראפיס, שהדביק את סיידי בקצה של החוף.
האל הניף את המטה הזוהר שלו, שלושת הראשים גיהקו גיהוק של קיטור. “מילים אחרונות, חרטומה?”
"בשבילך? כן!” סיידי סחררה את ידיה בתנועה שיכלה להיות קסם – או קונג פו.
"אן … פונתה פטהן אלגה!” היא פיזמה את המילים שאנבת' לימדה אותה. “מדאנה אדי תיאה!”
אנבת' התכווצה. ההגיה של סיידי הייתה די גרועה. היא אמרה את השורה הראשונה די נכון, פחות או יותר: שיר של זעם, הו אל. השורה השנייה הייתה אמורה להיות: בים,סבל רב תיסבול. במקום זה סיידי אמרה משהו כמו: בים, סבל רב מוס!
למרבה המזל, הצליל של יוונית עתיקה היה מספיק כדי לזעזעה את סראפיס. האל התלבט, מטה שלושת הראשים שלו נשאר מונף באוויר. “מה את - “
"איזיס, שמעי לי!” המשיכה סיידי. “אתנה לעזרתי!” היא הרעידה כמה משפטים – כמה ביוונית וכמה במצרית עתיקה.
בנתיים אנבת' התגנבה מאחורי האל, עיניה על הפגיון שעדיין היה נעוץ בשריון של היצור. אם סראפיס רק ינמיך קצת את המטה …
"אתה גמור.” קרנה סיידי בניצחון. “הנה. גירוס, ספנקופיתה, פרסטו!” היא קראה. “אלפא, בטא, גמא!”
סראפיס בהה בה בתמיה ברורה. הקעקועים האדומים על עורו עומעמו. כמה מהסמלים הפכו לסימני שאלה ולפרצופים עצובים. אנבת' התקרבה בזחילה … היא הייתה עכשיו במרחק של עשרים מטר ממנו.
"גמור?” שאל סראפיס. “על מה לכל הרוחות מדברת, ילדה? אני עומד להשמיד אותך.”
"אם תעשה את זה,” הזהירה סיידי, “אתה תפעיל את קשר המוות שישלח אותך לשכחה ואין!”
"קשר המוות? אין דבר כזה!” סראפיס הנמיך את המטה. עכשיו שלושת הראשים היו בגובה העיניים של אנבת'.
ליבה הלם. היא צריכה ללכת עשרים מטר. ואחר כך היא תוכל להגיע לפגיון. תהיה לה רק הזדמנות אחת למשוך את הפגיון החוצה.
נראה שהראשים שמים לב אליה. הם נהמו, והתיזו קיטור לכיוונים אקראיים. זאב, אריה וכלב – עבר, הווה ועתיד.
כדי ליצור נזק מקסימלי, היא ידעה באיזה ראש היא צריכה לפגוע.
אבל למה העתיד חייב להיות כלב? לברדור שחור שהיה פחות מאיים מהראשים האחרים. בעיני הזהב הגדולות שלו, הוא הזכיר לאנבת' יותר מידי חיות מחמד שהכירה.
זה לא חיה אמיתית, היא אמרה לעצמה. זה חלק ממטה קסום.
אבל, כשהייתה כבר במרחק פגיעה, זרועותיה נהיו כבדות. היא לא יכלה להסתכל על הכלב בלי להרגיש אשמה.
העתיד הוא דבר טוב, נראה כאילו הכלב אומר. זה מטושטש ומסטורי!
אם אנבת' תפגע בראש הלברדור, מה אם היא בעצם תהרוג את העתיד שלה – התכניות שלה במכללה, התכניות שלה עם פרסי …
סיידי עדיין דיברה. הטון שלה נהיה עצוב.
"אמא שלי, רובי קיין,” אמרה סיידי לסראפיס, “היא נתנה את חייה כדי לאטום את הכלא של אפופיס בדואת. אפופיס – עם לא אכפת לך, הוא חי הרבה יותר ממך והוא פי אלף יותר חזק ממך. אז עם אתה חושב שאני פשוט הולכת לתת לאל ממדרגה שנייה להשתלט על העולם, תחשוב שוב!”
הכאס בקולה לא היה רק בילוף, ופתאום שמחה אנבת' שהיא נתנה לסיידי את העבודה של השחת הדעת של סראפיס. החרטומה הייתה מפחידה בצורה מפתיעה כשרצתה.
סראפיס העביר את משקלו בעצבנות. “אני אשמיד אותך!”
"בהצלחה.” אמרה סיידי. “ אני כלאתי אותך עם כשפים יוונים ומצרים רבי עוצמה שיעיפו את האטומים שלך לכוכבים!”
"את משקרת!” צעק סראפיס. “אני לא מרגיש בשום כישוף שהותל עלי. אפילו זה שהחזיר אותי אין שום קסם כזה.”
אנבת' הייתה פנים אל פנים עם הכלב השחור. הפגיון היה מעליה, אבל כל מולקולה בגופה התקוממה כנגד הרעיון של להרוג חיה … הריגת העתיד.
בנתיים, סיידי הצליחה לפלוט צחוק אמיץ. “מי זימן אותך? אתה מתכוון החרטום הזקן סתנה?”
אנבת' לא הכירה את השם, אבל סראפיס כנראה הכיר. האוויר סביבו היטשטש מרוב חום. האריה נהם. הזאב חשף שיניים.
"אה, כן," המשיכה סיידי. אני מכירה היטב את סתנה אני מניחה שהוא לא אמר לך מי הוא. הוא בחיים רק בגלל שאני חסתי על חייו. אתה חושב שהוא חרטום רב עוצמה? נסה אותי. תעשה את זה עכשיו!”
אנבת' זעה. פתאום היא הבינה שסיידי מדברת אליה, לא אל האל. אבל הבלוף כבר איבד את כוחו. לא היה לה זמן.
"נסיון נחמד, חרטומה.” אמר סראפיס בלעג.
בעודו מרים את המטה בשביל לפגוע, אנבת' קפצה. ידה ניסגרה סביב ניצב הפיגיון, והיא משכה אותו החוצה.
"מה?!” קרא סראפיס.
אנבת' שיגרה יבבה גרונית והפגיון שלה צלל לתוך צווארו של הכלב.
היא ציפתה שהיה פיצוץ.
במקום זאת, הפגיון נשאב לתוך צווארו של הכלב כמו מהדק נייר שנשאב על ידי שואב אבק, אנבת' בקושי הספיקה להרפות.
היא התגלגלה חופשיה, הכלב ילל, מתכווץ וקמל עד שקרס לתוך השיריון של היצור. סראפיס שאג. הוא ניסה להרפות מהמטה אבל המטה נדבק לידו.
"מה עשית?” הוא קרא בבהלה.
"לוקחת את העתיד שלך,” אמרה אנבת'. “בלעדיו, אתה כלום.”
המטה התפוצץ. גל של חום היה כל כך חזק עד שאנבת' הרגישה שהשערות על זרועותיה מתחילות להישרף. היא זחלה לאחור לתוך החול. ראשי הזאב והאריה נשאבו לתוך כדור של אש שנוצר על ידו של האל.
סראפיס ניסה לנער אותו מעליו. אבל זה גרם לכרור האש לזהור באור יותר בהיר. אצבעותיו התעקלו כלפי פנים. ידו ניצרבה. כל היד שלו התכווצה והחלה להתאדות, כל גופו החל להישאב לתוך החום הלוהט.
"אני לא יכול לההרס!” צעק סראפיס. “אני פסגה בעולם המשולב שלכן! בלי ההדרכה שלי, את לעולם לא תשיגי את הכתר! אתם כולכם תושמדו! את חייבת - “
כדור האש התלקח ושאב אותו תוך מערבולת בוערת. ואז כדור האש הלוהט נעלם בהבזק כאילו לא היה קיים מעולם.
"אוח,” אמרה סיידי.
הן ישבו על החוף בשקיעה, צופות בגאות ומאזינות ליללת רחבי החירום מאחוריהן.
תושבי רוקוואי ביץ' המיסכנים. בהתחלה הוריקן. ואז תאונת רכבת תחתית, ואז קריסת בניין דירות בגלל אל משתולל. וכל זה ביום אחד. בקהילות מסוימות אף פעם לא מקבלות מנוחה.
אנבת' לגמה מ'הריבנה' שלה – משקה בריטי שסיידי זימנה מ'שטח האיחסון האישי' שלה בדואת.
"אל תדאגי,” הבטיחה לה סיידי. “גיוס חטיפים זה לא קסם קשה.”
אנבת' הייתה כל כך צמעה עד שה'ריבנה' הייתה יותר טעימה מנקטר.
נראה היה שסיידי מחלימה. האמבורסיה עשתה את שלה. עכשיו, לא נראה שהיא הייתה על סף מוות, יותר כאילו הריצו אותה לצד עדר חמורים.
הגלים ליחכו את רגליה של אנבת', עוזרים לה להירגע, אבל היא עדיין חשה אי שקט מהמפגש עם סראפיס – גופה זמזם, כאילו כל העצמות בגופה הפכו לג'לי.
"את הזכרת שם,” נזכרה אנבת'. “סתנה?”
סיידי עיקמה את אפה. “סיפור ארוך. חרטום מרושע, חזר מהמתים.”
"אני שונאת כשאנשים רעים חוזרים מהמתים. את אמרת … שאת אפשרת לו לצאת לחופשי?”
"ובכן, אחי ואני היינו צריכים את עזרתו. בזמנו, לא היו לנו הרבה ברירות. בכל מקרה, סתנה הברח עם ספר תחות, אוסף הלחשים הכי מסוכנים שקימיים בעולם.”
"וסתנה השתמש בספר כדי להעיר את סראפיס.”
“זה בהחלט מתקבל על הדעת.” סיידי משכה בכתפיה. "הוא מנסה לשלב קסם מצרי עם קסם יווני. זוכרת את מפלצת התנין שתקפה את אחי ואת החבר שלך?, בן סובק – אני לא אופתע עם זה היה אחד מהניסויים של סתנה.”
אחרי היום הדבר היחיד שאנבת' רצתה לעשות זה לחבוש את כובע היאנקיז שלה ולהתחפר האיזה חור ולישון לנצח. היא הצילה את העולם מספיק פעמים בעבר. היא לא רצתה לחשוב על עוד איום פוטנציאלי. ובכל זאת היא לא יכלה להתעלם ממנו. היא מיששה את שולי המצחייה של כובע היאנקיז שלה וחשבה למה אמא שלה נתנה לה אותו בחזרה היום – כשהקסם שלו חזר.
נראה כאילו אתנה שולחת הודעה: תמיד יהיו עוד איומים חזקים מכדי להתמודד איתם חזיתית. את לא סיימת עם התגנבויות. עליך כאן לנהוג בזהירות.
"סתנה רוצה להיות אל.” אמרה אנבת'.
הרוח והמים נהיו פתאום קרים. הן כבר לא הריחו ריח ים טרי, היה ריח יותר של חורבות בוערות.
"אל … " סיידי נרעדה. “הברנש זקן הזה עם אזור חלציים ושיער אלביס. איזו מחשבה נוראית.”
אנבת' ניסתה לדמיין איך הבחור נראה לפי התיאור של סיידי אבל לבסוף החליטה שהיא לא רוצה.
"עם המטרה של סתנה זה להיות בן אלמוות,” אמרה אנבת', “להעיר את סראפיס לא יהיה הטריק האחרון שלו.”
"אוי לא. הוא רק משחק איתנו עכשיו. בן סובק … סראפיס. סיידי צחקה ביובש. “אני מוכנה להתערב איתך שסתנה תיכנן את שתי ההתקפות כדי לראות מה יקרה, איך חצויים וחרטומים יפעלו כשהם יפגשו. הוא בוחן את הקסם החדש שלו, ואת המיומנות שלנו, לפני שהוא יעשה את המטרה האמיתית שלו עם הכוח הזה.”
"אולי הוא לא יצליח,” אמרה אנבת' בתקווה. “אף אחד לא יכול להפוך את עצמו לאל רק על ידי כישוף.”
המבט של סיידי לא היה מרגיע. “אני מקווה שאת צודקת. בגלל שאל ששולט גם בקסם יווני וגם בקסם מצרי, יוכל לשלוט בשני העולמות … אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עוד יוכל לקרות.”
הבטן של אנבת' התעוותה כאילו היא לומדת תרגיל חדש ביוגה. בכל קרב, תכנון אסטרטגיה טובה היה חשוב יותר מכוח טהור. אם סתנה הזה תיכנן את הקרב של פרסי וקרטר עם התנין ההוא, ואם הוא העלה את סראפיס בשביל הקרב הזה עם סיידי ואנבת' והוא יכל לשלוט בו … הצבע שהוא מתכנן יהיה קשה לעצירה.
היא חפרה עם הבוהן בחול. “סראפיס אמר משהו לפני שנעלם – אתם לעולם לא תוכלו להשיג את הכתר. חשבתי שזה כמו מטאפורה. אבל אז ניזכרתי במה שעמר על המלך תלמי הראשון, המלך שניסה להיות אל - “
"כתר האלמוות,” ניזכרה סיידי. “אולי זה פסצ'נת?”
אנבת' קימטה את מיצחה. “אני לא מכירה את המילה הזאת, שנט?
סיידי אייתה את המילה. “כתר מצרי. נראה קצת כמו חייל באולינג. לא הצהרה אופנתית נחמדה במיוחד, אבל הוא נתן לפרעה כוח אלוהי. אם סתנה מנסה לשחזר את הקסם האלוהי של המלך הזקן, אני מוכנה להתערב איתך על חמישה פאונד ומלחת של הלחמניות השרופות של סבתא שלי שהוא מנסה למצוא את הכתר של תלמי.”
אנבת' החליטה לא לקחת הימור על זה. “אנחנו צריכות לעצור אותו.”
"אני אחזור לבית בברוקלין.” אמרה סידי ולגמה מה'ריבנה' שלה. "אחרי שאחטיף לאחי על זה שהוא לא סיפר לי עליכם, החצויים, אני אתן לחוקרים שלנו קצת עבודה ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד על תלמי. אולי הכתר שלו נמצא באיזה מוזיאון.” סיידי שרבבה את שפתיה. “למרות שאני שונאת מוזיאונים.”
אנבת' הוליכה את אצבעה על החול. בלי באמת לשים לב היא ציירה את ההירוגליף של איזיס: תית.
"אני אעשה מחקר, גם. החברים שלי מבית הקטה בטח יודעים קצת על הקסם של תלמי. אולי אני אפילו אוכל לקבל עצה מאמא שלי.”
המחשבה על אימה גרם לה אי נוחות.
היום, סראפיס היה על סף להרוג את סיידי ואת אנבת'. הוא איים להשתמש בהן כשערים כדי למשוך את אתנה ואיזיס אל מותן.
העיניים של סיידי סערו כאילו עברו בראשה אותם מחשבות שעברו בראשה של אנבת'. "אנחנו לא יכולות לתת לסתנה להמשיך להתנסות. הוא יקרע את העולמות שלנו לגזרים. אנחנו חייבות למצוא את הכתר הזה, או - “
היא העיפה מבט אל השמיים והיא השתתקה. ,אה,ההסעה שלי הגיע.”
אנבת' פנתה לשנייה חשבה שארגו || יורדת מהשמיים, אבל אז היא הבחינה שזה סוג ספינה אחר – סירת קנים מצרית קטנה עם עיניים מצוירות על החרטום, על התורן התנפנף מפרש אחד ועליו התנוסס הסמל תית.
הסירה נחתה ברכות על המים.
סיידי קמה וניערה את מכנסיה. “אני יכולה לתת לך טרמפ הביתה?”
אנבת' ניסתה לדמיין את עצמה שטה למפרץ של מחנה החצויים בסיר הזאת. “אמ, זה בסדר. אני יכולה לעשות את הדרך חזרה בעצמי.”
"איך שאת רוצה.” סיידי העמיסה את תרמילה על גבה ואז עזרה לאנבת' לקום. “את אמרת שאחי צייר הירוגליף על היד של החבר שלך? הכל טוב ויפה, אבל אני מעדיפה לשמור איתך על קשר ישירות.”
אנבת' גיחכה. “את צודקת. אי אפשר לסמוך על בנים.”
הן החליפו מספרי טלפון סלולרי.
"תתקשרי רק עם זה דחוף,” אנבת' הזהירה. “פעילות הסלולר מושכת מפלצות.”
סיידי נראתה מופתעת. “באמת? אף פעם לא שמתי לב. אני מניחה שאני לא יכולה לשלוח לך תמונות סלפי פנים – מצחיקים באינסטגרם.”
"כנראה שלא.”
"ובכן, עד הפעם הבאה.” סיידי חיבקה את אנבת'.
אנבת' הייתה קצת בהלם לקבל חיבוק מבחורה שרק פגשה – נערה יכלה לראות את אנבת' כאויבת. אבל המחווה גרמה לה להרגיש טוב. במצבים של חיים ומוות, אנבת' למדה, שאפשר להתיידד די מהר.
היא טפחה על כתפה של סיידי. “שמרי על עצמך.”
"כמעט בלתי אפשרי.” סיידי טיפסה על הסירה, וזו דחפה את עצמה לים. ערפל הופיע משום מקום. והתעבה סביב הסירה. כאשר הערפל התפזר, הסירה וסיידי קיין נעלמו.
אנבת' בהתה באוקיינוס הריק. היא חשבה על הערפול והדואת וכיצד הם מחוברים.
בעיקר היא חשבה על המטה של סראפיס, וזעקת הכלב השחור כשהיא נעצה בו את הפגיון שלה.
"זה לא היה העתיד שלי שהרסתי,” הבטיחה לעצמה. “אני יוצרת את העתיד שלי.”
אבל אי שם יש חרטום בשם סתנה שעושה את הניסויים שלו. אם אנבת' לא תעצור אותו, היא צריכה לתכננן איך.
היא הסתובבה ויצאה למסע הארוך של חיפוש הדרך חזרה למחנה החצויים ברחבי החוף המזרחי.
הסוף.
אבל סראפיס היה שונה. נוכחותו ביסודו לא היה נכון – כאילו מעצם היותו כאן הוא להפוך את עולמה של אנבת'.
עשרים מטר מאחורי האל, סיידי הציפור נחתה וחזרה לצורתה האנושית. היא סימנה לאנבת' עם אצבע על השפתיים ( ששש ), ואז גילגלה את ידה ( שימשיך לדבר ). היא התחילה בשקט רב לחפש משהו בתיקה.
לאנבת' לא היה שום מושג מה חברתה מתכננת, אבל היא הכריחה את עצמה להביט בעיניו של סראפיס. “ מי אמר שאני לא שניהם – חרטומה וחצויה? עכשיו, תסביר למה אתה כאן!”
פניו של סראפיס קדרו. ואז, להפתעתה הרבה של אנבת', הוא זרק את ראשו לאחור ופרץ בצחוק, ושפך לא מעט תבואה מן המודיוס שלו.
"מנסה להרשים, אה? את חושבת שאת ראויה מספיק להיות הכוהנת הגדולה שלי?”
אנבת' בלעה את רוקה. היתה רק תשובה אחת על שאלה כזאת. “ברור שאני ראויה! אני הייתי פעם מגנה מאטר, האם הגדולה, של כת אתנה! אבל האם אתה ראוי מספיק לשירותים שלי?”
"אה!” סראפיס חייך. “אם גדולה בכת של אתנה, אה? בוא נראה כמה קשוחה את.”
הוא הניף את ידו, אמבטיה עפה באוויר, יש אל שדה הכוח של אנבת'. הפורצלן התנגש ברסיסים כנגד כדור הזהב, אבל המטה של סיידי הפך כלכך חם עד שאנבת' הייתה חייבת לזרוק אותו. העץ הלבן נשרף לעפר.
נהדר, היא חשבה. שתי דקות, ואני כבר הרסתי את המטה של סיידי.
המגן שלה נעלם. היא צריכה להתמודד נגד אל הגובה חמישה מטרים רק עם הנשק הרגיך שלה – פגיון קטן והרבה יחס.
משמאל לאנבת', שלושת הראשים עדיין נאבקה לצאת ממתחת לגמל, אך הגמל היה כבד, עקשן וחסר תיאום. בכל פעם שה ניסתה לדחוף אותו, הגמל הפליץ בהתלהבות והרגליים שלו נהיו פשוקות אפילו יותר.
בינתיים סיידי הוציאה חתיכת גיר מהתיק. הא שירבטה משהו בזעם על ריצפת הבטון מאחורי סראפיס, אולי כותבת כתובת שהייתה רוצה שיכתבו על המצבה שלה אחרי שימותו בקרב הזה.
אנבת' פתאום נזכרה במשפט שחלק איתה חברה פרנק – משהו מאומנות הלחימה של סון טזו:
כשחלש, פעול כחזק.
אנבת' הזדקפה וצחקה לסראפיס בפנים. “אתה יכול לזרוק עלי דברים כמה שאתה רוצה,לורד סראפיס. אני אפילו לא צריכה מטה כדי להגן על עצמי. הכוחות שלי גדולים מידי! או שאתה מפסיק לבזבז את זמני ומספר לי איך אני יכולה לשרת אותך, בהנחה שאני אסכים הכוהנת הגדולה החדשה שלך.”
פניו של האל זהרו מרוב זעם.
אנבת' הייתה בטוחה שהוא הולך לזרוק עליה את כל המערבולת והפסולת שבה, ואין שום סיכוי שהיא תוכל לעצור את זה. היא שקלה לזרוק את הפגיון שלה לעין של האל, זאת הייתה פעם הדרך של חברתה רייצ'ל להסיח את דעתו של הטיטאן קרונוס, אבל אנבת' לא בטחה בדיוק שלה.
לבסוף נתן לה סראפיס חיוך עקום. "יש לך אומץ, ילדה. אני מסכים איתך בעניין הזה. ואת בהחלט מצאת מהר מאוד. אולי את יכולה לשרת אותי. את תהי הראשונה מבין רבים לתת לי את הכוח שלך, החיים שלך, הנשמה שלך!”
"נשמע כיף.” אנבת' הציצה בסיידי, ויחלה שהיא תזדרז עם אומנות הגיר שלה.”
"אבל קודם כל,” אמר סראפיס, “אני חייב את המטה שלי!”
הוא הצביע לעבר הגמל. הירוגליף אדום בער על היצור, ואחרי נפיחה אחת אחרונה הגמל המסכן התפורר לערימת חול.
היצור עם שלושת הראשים נעמד על רגליו, מנער את החול.
"חכה רגע!” צעקה אנבת'.
היצור עם שלושת הראשים נהם לעברה.
סראפיס הזעיף פנים. “מה עכשיו, ילדה?”
"טוב אני צריכה … אתה יודע, להגיש לך את המטה, בתור הכוהנת הגדולה שלך! אנחנו צריכים לעשות את זה כמו שצריך.”
אנבת' זינקה על היצור. הוא היה יותר מידי כבד, אז היא תקעה את הפגיון שלה בחגורתה והשתמשה בשתי ידיה כדי לתפוס את הקצה של קליפת החרוטים של היצור, וגררה אותו אחורה, הרחק מהאל.
בינתיים, סיידי ציירה עיגול בגודל של החישוק שהיה על הבטון. עכשיו היא החלה לקשת אותו בהירוגליפים, באמצעות כמה צבעים שונים של גירים.
לפי כל הפירושים, חשבה אנבת' בתסכול קחי את הזמן שלך ותעשי את זה יפה!
היא הצליחה לחייך לסראפיס בזמן שהיא עדיין מחזיקה ביצור המטה שעדיין ניסה להתקדם ולהשתחרר בעזרת ציפורניו.
"עכשיו, הלורד,” אמרה אנבת', “ספר לי על התכנית המפוארת שלך! משהו על נשמות וחיים?”
יצור המטה ילל במחאה, כנראה משום שראה את סיידי מסתתרת מאחורי האל, עושה את אומנות הסודית שלה. לא נראה שסראפיס שם לב.
"הביטי!” הוא פרש את זרועותיו השריריות. “מרכז הכוח החדש שלי!”
ניצוצות אדומים נצצו מבעד למערבולת הקפואה. קווים של אור החלו לחבר בין הניצוצות עד שאנבת' יכלה לראות את קווי המתאר הזוהרים של מבנה שסראפיס בונה: מגדל מסיבי בגובה שלושה מטרים, תוכנן, בשלוש שורות שלאט לאט התחדדו – כיכר ממבט מלמעלה, שנראה כמו גידול באמצע מתומן עם מעגל שהולך כלפי חוץ. המרכז בערה אש בהירה כמו בנפחיה של קיקילופ.
"מגדלור,” אמרה אנבת'. “המגדלור של אלכסנדרייה.”
"אכן, כוהנת שלי.” סראפיס הלך הלוך ושוב כמו מורה שנותן הרצעה, רק שמכנסי ההוואי הפירחוניים שלו היו מסיחי דעת למדי. כובע הסל שלו נטה לצד אחד ואז לצד השני ושפך דגנים וגרעיני חיטה. איכשהו הוא עדיין לא שם לב לסיידי שכרעה מאחוריו, משרבטת תמונות יפות עם הגיר שלה.
"אלכסנדריה!” קרא האל. “פעם היא הייתה העיר הגדולה בעולם, המיזוג האולטימטיבי של כוח יווני ומצרי! הייתי האל העליון שלה, ועכשיו אני עליתי שוב. אני אצור את העיר הבירה שלי החדשה שלי כאן!”
"אה … ברוקאווי ביץ'?”
סראפיס גירד בזקנו. “יש משהו בדבריך. זה לא היה השם. אנחנו נקרא למקום הזה ..... רוקאנדריה? סראפאווי? טוב, נצתרך לחשוב על זה אחר כך! הצעד הראשון שלנו הוא להשלים את המיגדלאור החדש שלי. זה היה מגדלור לעולם – הציורים של האלים של מצריים ויוון העתיקות יצוירו למעני בדיוק כמו שעשו בימים ההם. אני אהיה ניזון ממהותם של האלים ואהיה האל החזק מכולם!”
אנבת' הרגישה כאילו היא בלעה כף מלח. “ניזון ממהותם. אתה מתכוון, להשמיד אותם?”
סראפיס נופף בידו בביטול. “להשמיד זו מילה כל כך מכוערת. אני מעדיף לשלב. את מכירה את ההיסטוריה שלי, אני מקווה? כאשר אלכסנדר הגדול כבש את מצרים -”
"הוא ניסה למזג את הדתות היוונית והמצרית,” המשיכ אותו אנבת'.
"ניסה ונכשל.” סראפיס גיחך. “אלכסנדר בחר אל שמש מצרי, אמון, להיות האלוהות העיקרית שלו. זה לא עבד טוב כל כך. היוונים לא אהם ראו הבו את אמון. גם המצרים שבדלתת הנילוס לא אהבו אותו. הם ראו את אמון כאל שבמעלה הנהר. אבל כאלכסנדר מת הגנרל שלו שלט על מצרים.”
"התלמי הראשון,” אמרה אנבת'.
סראפיס קרן, מרוצה בעליל. “כן … תלמים. עכשיו, היה בן תמותה עם חזון!”
אנבת' גייסה את כל כולה שלא לבהות בסיידי, שהשלימה את מעגל הקסמים שלה ועכשיו היא הקישה על הירוגליפים באצבעה, ממלמלת משהו מתחת לאפה כאילו כדי להפעיל אותם.
היצור עם שלושת הראשים נהם במורת רוח. הוא ניסה לזנק קדימה, אנבת' בקושי הצליחה לעצור אותו. אצבעותיה החלו להחלש. ההילה של היצור הייתה מגעילה ומתישה כתמיד.
"תלמי יצר אל חדש,” אמרה, במאמץ רב מהנסיון להחזיק את היצור. “הוא ברא אותך.”
סיראפיס משך בכתפיו. “ובכן לא בדיוק. פעם הייתי אל של כפר קטן. אף אחד לא שמע עלי! אבל תלמי גילה פסל שלי והביא אותו לאלכסנדריה. היה לו כוהנים מצרים ויוונים שיעשו אותות ומופתים ולחשים ומה לא. כולם הסכימו שאני, סראפיס, הייתי האל הגדול, ואני צריך להיות נערץ מעל לאלים האחרים. אני הייתי ממיס!”
סיידי עלתה בתוך מעגל הקסמים שלה. היא הורידה את שרשרת הזהב שלה והחלה לסובב אותה כמו פלצור.
היצור בעל שלושת הראשים שאג מה שכנראה היה אזהרה לאדונו: תיזהר!
אבל סראפיס היה כבר על הגל. בעודו מדבר, הקעקועים שלו החלו לזהור חזק יותר ויותר.
"הפכתי לאל החשוב ביותר של היוונים והמצרים!” הוא אמר. “ככל שיותר אנשים סגדו לי, אני מחליש את האלים העתיקים. לאט אבל בטוח, לקחתי את מקומם. השאול? הפכתי לאדוניו, החלפתי את האדס ואוזיריס. הכלב קרברוס הפך למטה שלי, שבו את מחזיקה עכשיו. שלושת ראשיו מייצגים את העבר, ההווה והעתיד – שאשלוט בהם כשהמטה יוחזר אלי.”
האל הושיט את ידו. היצור התאמץ להגיע אליו. שרירי הזרוע של אנבת' בערו. אצבעותיה החלו לאבד אחיזה.
סיידי עדיין נדנדה את התליון שלה, בעודה ממלמלת לחש.
הקטה הקדושה, חשבה אנבת', כמה זמן לוקח לעשות קסם טיפשי?
היא לכדה את מבטה של סיידי וראתה את המסר בעיניה:רק שנייה. רק עוד כמה שניות.
אנבת' לא הייתה בטוחה שיש לה עוד כמה שניות.
"השושלת התלמית … " היא חשקה את שיניה. ,היא נפלה לפני מאות שנים. הפולחן שלך נשכח. איך זה שחזרת עכשיו?”
סראפיס רחרח. “מי העיר אותי … טוב, יש לו שיגעון גדלות. הוא חושב שהוא יכול לשלוט בי רק בגלל שהוא מצא כמה לחשים עתיקים בספר תחות. אבל זה לא חשוב.”
מאחורי האל, סיידי נרתעה כאילו היא קיבלה אגרוף בין העיניים. ככל הנראה, יש לה היסטוריה ארוכה עם ספר תחות הזה.
"את רואה,” המשיך סראפיס, “חזרה לימים ההם, תלמי החליט שזה לא מספיק להפוך אותי לאל הגדול ביותר. הוא רצה להפוך גם הוא לבו אלמוות. והוא הכריז על עצמו על היותו אל, אבל הקסם שלו חזר אליו. לאחר מותו, משפחתו הייתה מקוללת לדורות. שושלת התלמים נחלשה עד שהילדה הטיפשה הזאת קליאופטרה התאבדה ונתנה הכל לרומאים.”
האל גיחך. “בני תמותה … תמיד כל כך חמדנים. החרטום שהעיר אותי חושב שהוא יכול לעשות עבודה יותר טובה התלמי. לברוא אותי היה רק ניסוי שתלמי עשה עם חרטום היברידי יווני – מצרי. הוא מבקש להפוך את עצמו לאל, אבל הוא הכשיל את עצמו. אני ער עכשיו אני אשלוט ביקום.”
סראפיס קבע את עיניו הירוקות המבריקות באנבת'. חווי פניו נראו נאות מאוד, שהזכירו לאנבת' אולימפיים רבים: זאוס, פוסידון, האדס. משהו בחיוך שלו אפילו הזכיר לאנבת' את אמא שלה, אתנה.
"רק תחשבי, חצויה קטנה,” אמר סראפיס, “מגדלור זה ימשוך את האלים אלי כמו פרפרים לנר. ברגע שהיה לי את כוחם, תעלה עיר חדשה. אני אבנה ספריית אלכסנדריה חדשה עם כל הידע של העולם העתיק, היווני והמצרי. כילדה של אתנה. את צריכה להעריך זאת. בתור הכוהנת הגדולה שלי, תחשבי על כל הכוח היה לנו.”
הספרייה של אלכסנדריה החדשה.
אנבת' לא יכלה להעמיד פנים שהרעיון לא ריגש אותה. כל כך הרבה ידע של העולם העתיק נהרס כשהספרייה נשרפה.
סראפיס בוודאי ראה את הרעב בעיניה.
"כן.” הוא הושיט את ידו. “מספיק לדבר, ילדה. תני י את מטה שלי!”
"אתה צודק,” קירקה אנבת'. “מספיק לדבר.”
היא שלפה את הפגיון שלה ותקעה אותו בתוך השריון של היצור.
כל כך הרבה דברים יכלו להשתבש. רובם השתבשו.
אנבת' קיוותה שהסכין יפצל את השריון, אולי אפילו יהרוס את היצור. במקום זאת, הוא פתח סדק זעיר שהקיא קסם אדום חם כמו זרם של לבה. אנבת' מעדה לאחור, עיניה צורבות.
סראפיס שאג, “בגידה!” יצור המטה נהם, כל שלושת הראשים ניסו לשווא להגיע לסכין הנעוץ בגבו.
באותו הרגע, סיידי הטילה את הכישוף שלה. היא זרקה את שרשרת הכסף וצעקה "תית!”
התליון התפוצץ. הירוגליף כסוף ענק אפף את האל כמו ארון שקוף.
סראפיס שאג כשהבין שזרועותיו תפוסות לצידו.
סיידי קראה "אני קוראת בשמך סראפיס, האל של אלכסנדריה! אל … אה, הכובעים המצחיקים והמטות בעלי שלושת הראשים! אני כלאתי אותך עם עוצמתה של איזיס!”
רסיסים החלו ליפול מהאוויר, מתרסקים סביב אנבת'. היא התחמקה מחתיכת קיר ומארון חשמל. ואז היא הבחינה ביצור המטה הפצוע זוחל לקראת סראפיס.
היא הסתערה לכיוונו רק כדי לקבל חתיכת עץ שנפלה לה על הראש. היא נחבטה בריצפה, ראשה פעם, ומיד נפלה עליה עוד פסולת.
ניא לקחה נשימה מהוססת. “או, או, או.”
לפחות היא לא נקברה תחת לבנים. היא בעטה את דרכה אל מחוץערימת הפסולת וקטפה קיסם באורך שישה אינץ' מתוך חולצתה.
היצור כמעט הגיע לרגליו של סראפיס. אנבת' ידעה שהיא צריכה לדקור את אחד מהראשים של היצור אבל היא פשוט לא יכלה להכריח את עצמה לעשות את זה. היא תמיד נהייתה רכרוכית כשזה הגיע לחיות, גם אם הם היו חלק מיצור מרושע קסום שמנסה להרוג אותה. עכשיו היה כבר מאוחר מידי.
האל ניפח את שריריו. הכלא הכסוף התנפץ סביבו. המטה עף הישר לתוך ידו, סראפיס פנה אל סיידי קיין.
המעגל המגן שלה התאדה בתוך ענן של אדים אדומים.
"את כלאת אותי?” צחק סראפיס. “את קוראת בשמי? את אפילו לא יודעת את השפה הנכונה לשם שלי, חרטומה קטנה!”
אנבת' נסוגה לאחור, נשימתה הייתה שטחית. עכשיו כשסראפיס החזיק במטה, ההילה שלו הייתה חזקה פי עשר. האוזניים של אנבת' זמזמו. קרסוליה הפכו לדייסה. היא יכלה להרגיש את כוח החיים שלה מתנקז – נשאב אל תוך ההילה האדומה של האל.
איכשהו, סיידי עמדה על שלה, הבעתה הייתה מתריסה. “ אוקי, לורד קערת דגני בוקר. אתה רוצה שפה נאותה? חאדג'!
הירוגליף חדש יקד מול פניו של סראפיס אבל האל העיף אותו מן האוויר בידו הפנויה. הוא סגר את ידו לאגרוף סביבו ואחרי מה שניות יצא מתוכה עשן כאילו התפוצה שם פצצה אטומית.
סיידי בלעה את רוקה. “זה בלתי אפשרי. איך -”
"ציפית לפיצוץ?” צחק סראפיס. “מצתער לאכזב אותך, ילדה, אבל הכוח שלי גם יווני וגם מצרי. הוא משולב, הם צורכים אחד מהשני, מחליפים אחד את השני. את מקורבת לאיזיס, אני רואה? מעולה. היא הייתה פעם אישתי.”
"מה?” בכתה סיידי. “לא. לא, לא, לא.”
"הו, כן! אחרי שאדיח את אוזיריס ואת זאוס, איזיס תהיה חייבת לשרת אותי. עכשיו אני אשתמש בך כשער מעבר כדי לזמן אותה לכאן ולכלוא אותה. איזיס תהיה שוב המלכה שלי!”
סראפיס סובב את המטה שלו. מכל אחת משלוש הפיות המפלצתיות, יצאה קוקונה אדומה של אור, הן נורו מקיפות את סיידי כמו ענפים קוצניים.
סיידי צרחה, ואז אנבת' התגברה על ההלם שלה.
היא תפסה את חתיכת הדיקט הקרובה עליה – ריבוע רעוע בערך בגודל של מגן – וניסתה להיזכר בשיעורי הפריסבי שלה במחנה החצויים.
"הי, ראש גרגירים!” היא צעקה.
היא סובבה את גופה מהמותניים, באמצעות הכוח של גופה. הדיקט טס באוויר בדיוק כשסראפיס פנה להביט בה, והדיקט הלם בו בין העיניים.
"ג'אה!”
אנבת' צללה הצידה כשהיא מתנדנדת, סראפיס כיוון בעיוורון את המטה לכיוונה. שלושת הראשים הארורים ירקו ניצוצות והבטון נמס בדיוק איפה שעמדה אנבת' קודם.
היא המשיכה להתקדם, מפלסת את דרכה בין ערמות הפסולת שהיו מפוזרות על הרציפה. היא צללה מאחורי ערימה של אסלות שבורות כשהמטה הארור של האל שלח עמוד נוסף משולש של קיטור ואש לכיוונה, האחד הזה היה כה קרוב עד שהיא הרגישה ששלפוחיות עולות על עורפה.
אנבת' הבחינה בסיידי במרחק של כשלושים מטרים משם, עומדת על רגלים מתנודדות, מדדה הרחק מסראפיס. לפחות היא עדיין בחיים. אבל אנבת' ידעה שהיא תצתרך זמן להתאושש.
"הי, סראפיס!” קראה אנבת' ממאחורי הר האסלות. “מה היה הטעם של הדיקט הזה?”
"בת אתנה!” שאג סראפיס. “אני אטרוף את כוח החיים שלך! אני אשתמש בך כדי לחסל את האם האומללה שלך! את חושבת שאת חכמה? את כלום לאומת זה שהעיר אותי, ואפילו הוא אינו מבין את בכוח ששחרר. אף אחד מכם לא ישא את הכתר האלמוות. אני שולט בעבר, בהווה ובעתיד. אני לבד אשלוט באלים!”
ותודה על הנאום הארוך, חשבה אנבת'.
באותו הרגע הפך סראפיס את הר האסלות לערמות של רסיסי פורצלן, אנבת' הייתה כבר בחצי הדרך בחציית החדר.
היא חיפשה את סיידי כשהחרטומה צצה ממקום מחבואה, רק שלושה מטרים משם, וצעקה: “סו פאה!”
אנבת' פנתה אל ההירוגליף החדש, עשרים מטרים משם הוא יקד על הקיר מאחורי סראפיס:
הקיר התפרק, הבניין גנח, וסראפיס צרח, “לא!” הקיר התמוטט על גבי האל בנחשול לבן, וקבר אותו מתחת לאלף טונות של פסולת.
אנבת' נחנקה מענן האבק. עיניה צרבו. היא הרגישה כאילו היא נמצאת בתוך סיר אורז, אבל היא כשלה לצידה של סיידי.
החרטומה הצעירה הייתה מכוסה אבקת סיד כאילו היא התגלגלה בסוכר. הוא בהתה בחור הפעור שהיא יצרה בצד השני של הבניין.
"זה עבד,” היא מלמלה.
"זה היה גאוני.” אנבת' לחצה על כתפה. “איזה לחש זה היה?”
"שחרר,” אמרה סיידי. “ לא רציתי … טוב, לפרק דברים זה בדרך כלל יותר מאשר לחבר אותם בחזרה.”
כאילו בהסכמה, מה שנשאר מהקיר חרק ורעם.
"בואי.” אנבת' לקחה את ידה של סיידי. “אנחנו צריכות לצאת מכאן. הקירות האלה - “
היסודות נעו. מתחת להריסות עלתה נהמה עמומה. גלים של אור אדום יצאו מהפערים בין ההריסות.
"נו באמת!” מחתה סיידי. “הוא עדיין חי?”
הלב של אנבת' שקע אבל היא לא הייתה מופתעת. “הוא אל . הוא בן אלמוות.”
"אז, איך - “
ידו של סראפיס, עדיין אוחזת במטה, פרצה מבין הלבנים וחתיכות הקיר. שלושת הראשים הארורים השפריצו קיטור לכל הכיוונים. הסכין של אנבת' עדין היה נעוץ עמוק בשריון של היצור, מסביבו יצאו הירוגליפים מלובנים, אותיות יווניות וקללה באנגלית – אלף שנים של שפה מלוכלכת שתפו החוצה.
כמו קו זמן, חשבה אנבת'.
לפתע צץ רעיון במוחה. “עבר, הווה ועתיד. הוא שולט בכולם.”
"מה?” שאלה סיידי
"המטה הוא המפתח,” אמרה אנבת'. “אנחנו צריכות להשמיד אותו.”
"כן, אבל -”
אנבת' רצה לכיוון ערימת ההריסות. עיניה היו מקובעות על הפגיון שלה, אבל היה איחרה את המועד.
הזרוע השנייה של סראפיס השתחררה, ואז ראשו, כובע הסל שלו כתוש והתבואה דלפה. הפריספי – דיקט של אנבת' שבר את אפו ודם שחור השחיר את כל החלק העליון של פניו, כך שנראה כאילו יש לו מסכת עיניים כמו שיש לרקון.
"אני אהרוג אותך!” שאג, וכמו סיידי צעק: “סו פאה!”
אנבת' נסוגה בחופזה, סראפיס צרח, “לא!” באזור אחר של הבניין קרס הקיר.
סיידי הסיתה את הקסם של סראפיס. וזה בטח היה יותר מידי בשבילה. היא התקפלה כמו בובת סמרטוטים, ואנבת' הספיק לתפוס אותה בדיוק לפני שראשה פגע בריצפה. עוד כמה חלקים של קיר רעדו ונשרו, אנבת' הרימה את החרטומה הצעירה והוציאה אותה משם.
איכשהו היא יצא מהבניין לפני שהוא התמוטט. אנבת' שמעה רעם אדיר, אבל היא לא הייתה בטוחה אם זה הבניין שקרס או פיצוח הגולגולת שלה מרוב מאמץ ותשישות.
היא מעדה על חלקי פסולת עד שהגיע לפסי הרכבת התחתית שמחוץ לבניין. היא הניחה את סיידי בעדינות על העשב.
עיניה של סיידי התגלגלו בחוריהן. היא מלמלה מילים לא ברורות. עורה היה כל כך רותח עד שאנבת' הייתה חייבת להשקיע את כל כולה כדי לא להיכנס לפאניקה. אדים עלו מהשרוולים של החרטומה.
ליד תאונת הרכבת אנשים החלו להבחין באסון החדש. רכבי חירום החלו לפנות לכיוון בניין הדירות שקרס. הליקופטר חדשות חג מעליהם.
אנבת' התפתתה לקרוא לעזרה רפואית, אך לפני שיכלה סיידי נשמה נשימה עמוקה. עפעפיה רפרפו.
היא ירקה שביב של בטון מפיה, התיישבה ברפיון והביטה בעמוד של האבק שעלה מעלה מההרפתקה הקטנה שלהן.
"אה,” מלמלה סיידי. “מה הדבר הבא שנהרוס?”
אנבת' התייפחה בהקלה. “תודה לאלים שאת בסדר. את ממש הבהלת אותי.”
"סכנת שריפה.” סיידי ניגבה פירורי אבק מפניה. “ותר מידי קסם ואני פשוט נשרפת. זה כמו הצתה עצמית זה שבאתי היום.”
אנבת' הנהנה. היא קנאה בסיידי מכל התקפי הקסמים האלה שיכלה לעשות, אבל עכשיו היא שצחה שהיא רק חצויה. “את לא עושה קסמים עד הודעה חדשה.”
"לא הרבה זמן.” סיידי העוותה את פניה. “אני מניחה שסראפיס לא הושמד?”
אנבת' הביטה לעבר המקום שבו היה אמור לעמוד המגדלור. היא רצתה לחשוב שהאל נעלם, אבל היא ידעה טוב מאוד שזה לא נכון. היא המשיכה לחוש בהילה שלו, מנסה לשבש את העולם, מושכת את נשמתה את כוח החיים שלה.
"יש לנו כמה דקות במקרה הטוב,” היא ניחשה. “הוא עשה את העבודה על המגדלור לחינם. הוא ירדוף אחרינו.”
סיידי גנחה. “אנחנו צריכות תגבורת. למרבה הצער, אין לי מספיק אנרגיה כדי לפתוח שער, אפילו אם אני יכולה למצוא אחד. איזיס לא מגיבה. היא יודעת מצויין שעם היא תופיע הישות שלה תילקח על ידי לורד קערת קורנפלקס.” היא נאנחה. “אני מניחה שאין לך חצויים אחרים שאת יכולה לקרוא להם בחיוג אוטומטי?”
"אם רק … " גמגמה אנבת'.
פתאום היא הבינה שהתרמיל שלה עדיין על כתפה. איך היא לא איבדה אותו במהלך הקרב? ולמה הוא מרגיש כל כך קל?
היא הורידה את התרמיל ופתחה אותו. ספרי האדריכלות נעלמו. במקומם, היא מצאה חתיכה בגודל ריבוע בראוני של אמברוסיה עטופה בצלופן, ומתחתיה...
שפתה התחתונה של אנבת' רעדה. היא שלפה משהו שהיא לא נשאה כבר המון זמן: כובע היאנקיז הכחול שלה.
היא העיפה מבט אל השמים המחשיכים. “אמא?”
אין תשובה. אבל אנבת' לא יכלה לחשוב על שום הסבר אחר. אמא שלה שלחה לה עזרה. זה עודד אותה אבל גם הפחיד אותה. אם אתנה מתייחסת לזה באופן אישי ונותנת ישירות עזרה, אז סראפיס הוא איום באמת גדול – לא רק לאנבת' אלא גם לאלים.
"זה כובע בייסבול.” ציינה אנבת'. “זה טוב?”
"אני – אני חושבת שכן,” אמרה אנבת'. “בפעם האחרונה שחבשתי אותו, הקסם לא עבד. אבל עם זה עובד עכשיו … אולי יש לי תכנית. זה היה תורך לשמור שדעתו של סראפיס תהיה מוסחת.”
סיידי קימטה את מיצחה. “האם כבר ציינתי שאני לא יכולה לעשות קסמים?”
"את תהי בסדר,” אמר אנבת'. “איך את עם בילופים ושקרים חסרי תכלית?”
סיידי הרימה גבה. “אמרו לי שאלה התכונות האטרקטיביות ביותר שלי.”
"מעולה,” אמרה אנבת'. “אז זה זמן שאלמד אותך קצת יוונית.”
לא היה להן זמן.
אנבת' בקושי סיימה את האימון כשסיידי הבחינה שהבניין ההרוס מתנוענע, פסולת עפה לכל עבר, ואז סראפיס הגיח שואג ומקלל.
עובדי חירום מבוהלים ברחו מהאתר, אבל הם לא שמו לב לאל בגובה חמישה מטרים הצועד מבין ההריסות, אדים נפלטים משלושת הראשים שבמטה שלו שפולטים עמודים של קסם אדום לשמיים.
הראש של סראפיס פנה מיד לכיוון של אנבת' וסיידי.
"מוכנה?” שאלה אנבת'.
סיידי נשפה. “יש לי ברירה?”
"הנה.” אנבת' נתנה לה את חתיכת האמברוסיה. “זה אוכל של חצויים. זה אולי ישחזר את כוחך.”
"אולי, אה?”
"אם אני יכולה לשתות את שיקוי הריפוי שלך, את אמורה להיות מסוגלת לאכול אמברוסיה.”
"אז, לחיים.” סיידי נגסה. הצבע חזר ללחייה. עיניה אורו. “יש לזה טעם של הלחמניות של סבתא שלי.”
אנבת' חייכה. “לאמברוסיה יש תמיד טעם של המאכל האהוב עלינו.”
"חבל.” סיידי נגסה עוד נגיסה ובלעה. “הלחמניות של סבתא שלי תמיד שרופות וזה די מגעיל. אה – הנה מגיע ידידינו.”
סראפיס בעט בכבאית שהייתה בדרכו ומלמל לעבר פסי הרכבת. לא נראה שהוא זיהה את סיידי ואנבת' אבל עדיין, אנבת' ניחשה שהוא יכול לחוש אותם. הוא סרק את האופק, הבעתו מלאה זעם רצחני.
"מתחילים.” אנבת' חבשה את הכובע היאנקיז שלה.
עיניה של סיידי התרחבו. “כל הכבוד. את ממש בלתי ניראת. את גם לא תתחילי לירות ניצוצות, נכון?”
"למה שאני אעשה את זה?”
"אה … אחי פעם הטיל כישוף שהפך אותנו לבלתי נראים. לא הסתדר כל כך טוב. בכל מקרה, בהצלחה.”
"גם לך.”
אנבת' רצה לצד אחד וסיידי נופפה בידיה וקראה, “אוי, סראפיס!”
"מוות!” שאג האל.
הוא שעט קדימה, רגליו הגדולות יוצרות מכתשים באספלט.
כפי שהן תכננו, סיידי פנתה לכיוון החוף. אנבת' כרעה מאחורי מכונית נטושה וחיכתה שסראפיס יעבור. בלתי ניראת או לא היא לא רצתה לקחת שום סיכונים.
"בחייך!” התגרתה סיידי באל. “זה הכי מהר שלך, אידיוט כפרי מגודל.”
האל הזועם עבר על פני אנבת' “ראר!”
היא רצה אחרי סראפיס, שהדביק את סיידי בקצה של החוף.
האל הניף את המטה הזוהר שלו, שלושת הראשים גיהקו גיהוק של קיטור. “מילים אחרונות, חרטומה?”
"בשבילך? כן!” סיידי סחררה את ידיה בתנועה שיכלה להיות קסם – או קונג פו.
"אן … פונתה פטהן אלגה!” היא פיזמה את המילים שאנבת' לימדה אותה. “מדאנה אדי תיאה!”
אנבת' התכווצה. ההגיה של סיידי הייתה די גרועה. היא אמרה את השורה הראשונה די נכון, פחות או יותר: שיר של זעם, הו אל. השורה השנייה הייתה אמורה להיות: בים,סבל רב תיסבול. במקום זה סיידי אמרה משהו כמו: בים, סבל רב מוס!
למרבה המזל, הצליל של יוונית עתיקה היה מספיק כדי לזעזעה את סראפיס. האל התלבט, מטה שלושת הראשים שלו נשאר מונף באוויר. “מה את - “
"איזיס, שמעי לי!” המשיכה סיידי. “אתנה לעזרתי!” היא הרעידה כמה משפטים – כמה ביוונית וכמה במצרית עתיקה.
בנתיים אנבת' התגנבה מאחורי האל, עיניה על הפגיון שעדיין היה נעוץ בשריון של היצור. אם סראפיס רק ינמיך קצת את המטה …
"אתה גמור.” קרנה סיידי בניצחון. “הנה. גירוס, ספנקופיתה, פרסטו!” היא קראה. “אלפא, בטא, גמא!”
סראפיס בהה בה בתמיה ברורה. הקעקועים האדומים על עורו עומעמו. כמה מהסמלים הפכו לסימני שאלה ולפרצופים עצובים. אנבת' התקרבה בזחילה … היא הייתה עכשיו במרחק של עשרים מטר ממנו.
"גמור?” שאל סראפיס. “על מה לכל הרוחות מדברת, ילדה? אני עומד להשמיד אותך.”
"אם תעשה את זה,” הזהירה סיידי, “אתה תפעיל את קשר המוות שישלח אותך לשכחה ואין!”
"קשר המוות? אין דבר כזה!” סראפיס הנמיך את המטה. עכשיו שלושת הראשים היו בגובה העיניים של אנבת'.
ליבה הלם. היא צריכה ללכת עשרים מטר. ואחר כך היא תוכל להגיע לפגיון. תהיה לה רק הזדמנות אחת למשוך את הפגיון החוצה.
נראה שהראשים שמים לב אליה. הם נהמו, והתיזו קיטור לכיוונים אקראיים. זאב, אריה וכלב – עבר, הווה ועתיד.
כדי ליצור נזק מקסימלי, היא ידעה באיזה ראש היא צריכה לפגוע.
אבל למה העתיד חייב להיות כלב? לברדור שחור שהיה פחות מאיים מהראשים האחרים. בעיני הזהב הגדולות שלו, הוא הזכיר לאנבת' יותר מידי חיות מחמד שהכירה.
זה לא חיה אמיתית, היא אמרה לעצמה. זה חלק ממטה קסום.
אבל, כשהייתה כבר במרחק פגיעה, זרועותיה נהיו כבדות. היא לא יכלה להסתכל על הכלב בלי להרגיש אשמה.
העתיד הוא דבר טוב, נראה כאילו הכלב אומר. זה מטושטש ומסטורי!
אם אנבת' תפגע בראש הלברדור, מה אם היא בעצם תהרוג את העתיד שלה – התכניות שלה במכללה, התכניות שלה עם פרסי …
סיידי עדיין דיברה. הטון שלה נהיה עצוב.
"אמא שלי, רובי קיין,” אמרה סיידי לסראפיס, “היא נתנה את חייה כדי לאטום את הכלא של אפופיס בדואת. אפופיס – עם לא אכפת לך, הוא חי הרבה יותר ממך והוא פי אלף יותר חזק ממך. אז עם אתה חושב שאני פשוט הולכת לתת לאל ממדרגה שנייה להשתלט על העולם, תחשוב שוב!”
הכאס בקולה לא היה רק בילוף, ופתאום שמחה אנבת' שהיא נתנה לסיידי את העבודה של השחת הדעת של סראפיס. החרטומה הייתה מפחידה בצורה מפתיעה כשרצתה.
סראפיס העביר את משקלו בעצבנות. “אני אשמיד אותך!”
"בהצלחה.” אמרה סיידי. “ אני כלאתי אותך עם כשפים יוונים ומצרים רבי עוצמה שיעיפו את האטומים שלך לכוכבים!”
"את משקרת!” צעק סראפיס. “אני לא מרגיש בשום כישוף שהותל עלי. אפילו זה שהחזיר אותי אין שום קסם כזה.”
אנבת' הייתה פנים אל פנים עם הכלב השחור. הפגיון היה מעליה, אבל כל מולקולה בגופה התקוממה כנגד הרעיון של להרוג חיה … הריגת העתיד.
בנתיים, סיידי הצליחה לפלוט צחוק אמיץ. “מי זימן אותך? אתה מתכוון החרטום הזקן סתנה?”
אנבת' לא הכירה את השם, אבל סראפיס כנראה הכיר. האוויר סביבו היטשטש מרוב חום. האריה נהם. הזאב חשף שיניים.
"אה, כן," המשיכה סיידי. אני מכירה היטב את סתנה אני מניחה שהוא לא אמר לך מי הוא. הוא בחיים רק בגלל שאני חסתי על חייו. אתה חושב שהוא חרטום רב עוצמה? נסה אותי. תעשה את זה עכשיו!”
אנבת' זעה. פתאום היא הבינה שסיידי מדברת אליה, לא אל האל. אבל הבלוף כבר איבד את כוחו. לא היה לה זמן.
"נסיון נחמד, חרטומה.” אמר סראפיס בלעג.
בעודו מרים את המטה בשביל לפגוע, אנבת' קפצה. ידה ניסגרה סביב ניצב הפיגיון, והיא משכה אותו החוצה.
"מה?!” קרא סראפיס.
אנבת' שיגרה יבבה גרונית והפגיון שלה צלל לתוך צווארו של הכלב.
היא ציפתה שהיה פיצוץ.
במקום זאת, הפגיון נשאב לתוך צווארו של הכלב כמו מהדק נייר שנשאב על ידי שואב אבק, אנבת' בקושי הספיקה להרפות.
היא התגלגלה חופשיה, הכלב ילל, מתכווץ וקמל עד שקרס לתוך השיריון של היצור. סראפיס שאג. הוא ניסה להרפות מהמטה אבל המטה נדבק לידו.
"מה עשית?” הוא קרא בבהלה.
"לוקחת את העתיד שלך,” אמרה אנבת'. “בלעדיו, אתה כלום.”
המטה התפוצץ. גל של חום היה כל כך חזק עד שאנבת' הרגישה שהשערות על זרועותיה מתחילות להישרף. היא זחלה לאחור לתוך החול. ראשי הזאב והאריה נשאבו לתוך כדור של אש שנוצר על ידו של האל.
סראפיס ניסה לנער אותו מעליו. אבל זה גרם לכרור האש לזהור באור יותר בהיר. אצבעותיו התעקלו כלפי פנים. ידו ניצרבה. כל היד שלו התכווצה והחלה להתאדות, כל גופו החל להישאב לתוך החום הלוהט.
"אני לא יכול לההרס!” צעק סראפיס. “אני פסגה בעולם המשולב שלכן! בלי ההדרכה שלי, את לעולם לא תשיגי את הכתר! אתם כולכם תושמדו! את חייבת - “
כדור האש התלקח ושאב אותו תוך מערבולת בוערת. ואז כדור האש הלוהט נעלם בהבזק כאילו לא היה קיים מעולם.
"אוח,” אמרה סיידי.
הן ישבו על החוף בשקיעה, צופות בגאות ומאזינות ליללת רחבי החירום מאחוריהן.
תושבי רוקוואי ביץ' המיסכנים. בהתחלה הוריקן. ואז תאונת רכבת תחתית, ואז קריסת בניין דירות בגלל אל משתולל. וכל זה ביום אחד. בקהילות מסוימות אף פעם לא מקבלות מנוחה.
אנבת' לגמה מ'הריבנה' שלה – משקה בריטי שסיידי זימנה מ'שטח האיחסון האישי' שלה בדואת.
"אל תדאגי,” הבטיחה לה סיידי. “גיוס חטיפים זה לא קסם קשה.”
אנבת' הייתה כל כך צמעה עד שה'ריבנה' הייתה יותר טעימה מנקטר.
נראה היה שסיידי מחלימה. האמבורסיה עשתה את שלה. עכשיו, לא נראה שהיא הייתה על סף מוות, יותר כאילו הריצו אותה לצד עדר חמורים.
הגלים ליחכו את רגליה של אנבת', עוזרים לה להירגע, אבל היא עדיין חשה אי שקט מהמפגש עם סראפיס – גופה זמזם, כאילו כל העצמות בגופה הפכו לג'לי.
"את הזכרת שם,” נזכרה אנבת'. “סתנה?”
סיידי עיקמה את אפה. “סיפור ארוך. חרטום מרושע, חזר מהמתים.”
"אני שונאת כשאנשים רעים חוזרים מהמתים. את אמרת … שאת אפשרת לו לצאת לחופשי?”
"ובכן, אחי ואני היינו צריכים את עזרתו. בזמנו, לא היו לנו הרבה ברירות. בכל מקרה, סתנה הברח עם ספר תחות, אוסף הלחשים הכי מסוכנים שקימיים בעולם.”
"וסתנה השתמש בספר כדי להעיר את סראפיס.”
“זה בהחלט מתקבל על הדעת.” סיידי משכה בכתפיה. "הוא מנסה לשלב קסם מצרי עם קסם יווני. זוכרת את מפלצת התנין שתקפה את אחי ואת החבר שלך?, בן סובק – אני לא אופתע עם זה היה אחד מהניסויים של סתנה.”
אחרי היום הדבר היחיד שאנבת' רצתה לעשות זה לחבוש את כובע היאנקיז שלה ולהתחפר האיזה חור ולישון לנצח. היא הצילה את העולם מספיק פעמים בעבר. היא לא רצתה לחשוב על עוד איום פוטנציאלי. ובכל זאת היא לא יכלה להתעלם ממנו. היא מיששה את שולי המצחייה של כובע היאנקיז שלה וחשבה למה אמא שלה נתנה לה אותו בחזרה היום – כשהקסם שלו חזר.
נראה כאילו אתנה שולחת הודעה: תמיד יהיו עוד איומים חזקים מכדי להתמודד איתם חזיתית. את לא סיימת עם התגנבויות. עליך כאן לנהוג בזהירות.
"סתנה רוצה להיות אל.” אמרה אנבת'.
הרוח והמים נהיו פתאום קרים. הן כבר לא הריחו ריח ים טרי, היה ריח יותר של חורבות בוערות.
"אל … " סיידי נרעדה. “הברנש זקן הזה עם אזור חלציים ושיער אלביס. איזו מחשבה נוראית.”
אנבת' ניסתה לדמיין איך הבחור נראה לפי התיאור של סיידי אבל לבסוף החליטה שהיא לא רוצה.
"עם המטרה של סתנה זה להיות בן אלמוות,” אמרה אנבת', “להעיר את סראפיס לא יהיה הטריק האחרון שלו.”
"אוי לא. הוא רק משחק איתנו עכשיו. בן סובק … סראפיס. סיידי צחקה ביובש. “אני מוכנה להתערב איתך שסתנה תיכנן את שתי ההתקפות כדי לראות מה יקרה, איך חצויים וחרטומים יפעלו כשהם יפגשו. הוא בוחן את הקסם החדש שלו, ואת המיומנות שלנו, לפני שהוא יעשה את המטרה האמיתית שלו עם הכוח הזה.”
"אולי הוא לא יצליח,” אמרה אנבת' בתקווה. “אף אחד לא יכול להפוך את עצמו לאל רק על ידי כישוף.”
המבט של סיידי לא היה מרגיע. “אני מקווה שאת צודקת. בגלל שאל ששולט גם בקסם יווני וגם בקסם מצרי, יוכל לשלוט בשני העולמות … אני אפילו לא יכולה לדמיין מה עוד יוכל לקרות.”
הבטן של אנבת' התעוותה כאילו היא לומדת תרגיל חדש ביוגה. בכל קרב, תכנון אסטרטגיה טובה היה חשוב יותר מכוח טהור. אם סתנה הזה תיכנן את הקרב של פרסי וקרטר עם התנין ההוא, ואם הוא העלה את סראפיס בשביל הקרב הזה עם סיידי ואנבת' והוא יכל לשלוט בו … הצבע שהוא מתכנן יהיה קשה לעצירה.
היא חפרה עם הבוהן בחול. “סראפיס אמר משהו לפני שנעלם – אתם לעולם לא תוכלו להשיג את הכתר. חשבתי שזה כמו מטאפורה. אבל אז ניזכרתי במה שעמר על המלך תלמי הראשון, המלך שניסה להיות אל - “
"כתר האלמוות,” ניזכרה סיידי. “אולי זה פסצ'נת?”
אנבת' קימטה את מיצחה. “אני לא מכירה את המילה הזאת, שנט?
סיידי אייתה את המילה. “כתר מצרי. נראה קצת כמו חייל באולינג. לא הצהרה אופנתית נחמדה במיוחד, אבל הוא נתן לפרעה כוח אלוהי. אם סתנה מנסה לשחזר את הקסם האלוהי של המלך הזקן, אני מוכנה להתערב איתך על חמישה פאונד ומלחת של הלחמניות השרופות של סבתא שלי שהוא מנסה למצוא את הכתר של תלמי.”
אנבת' החליטה לא לקחת הימור על זה. “אנחנו צריכות לעצור אותו.”
"אני אחזור לבית בברוקלין.” אמרה סידי ולגמה מה'ריבנה' שלה. "אחרי שאחטיף לאחי על זה שהוא לא סיפר לי עליכם, החצויים, אני אתן לחוקרים שלנו קצת עבודה ונראה מה אנחנו יכולים ללמוד על תלמי. אולי הכתר שלו נמצא באיזה מוזיאון.” סיידי שרבבה את שפתיה. “למרות שאני שונאת מוזיאונים.”
אנבת' הוליכה את אצבעה על החול. בלי באמת לשים לב היא ציירה את ההירוגליף של איזיס: תית.
"אני אעשה מחקר, גם. החברים שלי מבית הקטה בטח יודעים קצת על הקסם של תלמי. אולי אני אפילו אוכל לקבל עצה מאמא שלי.”
המחשבה על אימה גרם לה אי נוחות.
היום, סראפיס היה על סף להרוג את סיידי ואת אנבת'. הוא איים להשתמש בהן כשערים כדי למשוך את אתנה ואיזיס אל מותן.
העיניים של סיידי סערו כאילו עברו בראשה אותם מחשבות שעברו בראשה של אנבת'. "אנחנו לא יכולות לתת לסתנה להמשיך להתנסות. הוא יקרע את העולמות שלנו לגזרים. אנחנו חייבות למצוא את הכתר הזה, או - “
היא העיפה מבט אל השמיים והיא השתתקה. ,אה,ההסעה שלי הגיע.”
אנבת' פנתה לשנייה חשבה שארגו || יורדת מהשמיים, אבל אז היא הבחינה שזה סוג ספינה אחר – סירת קנים מצרית קטנה עם עיניים מצוירות על החרטום, על התורן התנפנף מפרש אחד ועליו התנוסס הסמל תית.
הסירה נחתה ברכות על המים.
סיידי קמה וניערה את מכנסיה. “אני יכולה לתת לך טרמפ הביתה?”
אנבת' ניסתה לדמיין את עצמה שטה למפרץ של מחנה החצויים בסיר הזאת. “אמ, זה בסדר. אני יכולה לעשות את הדרך חזרה בעצמי.”
"איך שאת רוצה.” סיידי העמיסה את תרמילה על גבה ואז עזרה לאנבת' לקום. “את אמרת שאחי צייר הירוגליף על היד של החבר שלך? הכל טוב ויפה, אבל אני מעדיפה לשמור איתך על קשר ישירות.”
אנבת' גיחכה. “את צודקת. אי אפשר לסמוך על בנים.”
הן החליפו מספרי טלפון סלולרי.
"תתקשרי רק עם זה דחוף,” אנבת' הזהירה. “פעילות הסלולר מושכת מפלצות.”
סיידי נראתה מופתעת. “באמת? אף פעם לא שמתי לב. אני מניחה שאני לא יכולה לשלוח לך תמונות סלפי פנים – מצחיקים באינסטגרם.”
"כנראה שלא.”
"ובכן, עד הפעם הבאה.” סיידי חיבקה את אנבת'.
אנבת' הייתה קצת בהלם לקבל חיבוק מבחורה שרק פגשה – נערה יכלה לראות את אנבת' כאויבת. אבל המחווה גרמה לה להרגיש טוב. במצבים של חיים ומוות, אנבת' למדה, שאפשר להתיידד די מהר.
היא טפחה על כתפה של סיידי. “שמרי על עצמך.”
"כמעט בלתי אפשרי.” סיידי טיפסה על הסירה, וזו דחפה את עצמה לים. ערפל הופיע משום מקום. והתעבה סביב הסירה. כאשר הערפל התפזר, הסירה וסיידי קיין נעלמו.
אנבת' בהתה באוקיינוס הריק. היא חשבה על הערפול והדואת וכיצד הם מחוברים.
בעיקר היא חשבה על המטה של סראפיס, וזעקת הכלב השחור כשהיא נעצה בו את הפגיון שלה.
"זה לא היה העתיד שלי שהרסתי,” הבטיחה לעצמה. “אני יוצרת את העתיד שלי.”
אבל אי שם יש חרטום בשם סתנה שעושה את הניסויים שלו. אם אנבת' לא תעצור אותו, היא צריכה לתכננן איך.
היא הסתובבה ויצאה למסע הארוך של חיפוש הדרך חזרה למחנה החצויים ברחבי החוף המזרחי.
הסוף.