השנה, המורה שלי הביאה לנו את הספר ואמרה "תקראו, יהיה עליו בוחן." אז קראתי, נאווה מקמל עתיר לא הייתה לי לגמרי זרה, לפני כמה שנים קראתי כמה ספרים טובים שלה. איך להגיד, ציפיתי ליותר. למרות שמסתבר שכבר קראתי את הספר בכיתה ד אני זוכרת רק פרטים דלים מהעלילה ולכן נאלצתי לקרוא אותו שוב. נאלצתי. קודם כל, הדמות הזאת של דריה שמתיימרת לסמל את החברה והדור שלנו, לדעתי לפחות, לא עשתה את התפקיד שלה ייעדה נאווה. מצד אחד, דריה מסתגרת בחדרה במשך כל היום ואז שואלת את עצמה מדוע מבודדים אותה מהחברה. נו באמת, דריה יקרה, אם באמת היה לך אכפת להשתלב בחברה היית עושה עם זה משהו,ולא שלא היו לך הזדמנויות. את פשוט היית עסוקה בבניית חומות ההגנה כך שלא שמת לב, ואני בטוחה שיעל מסכימה איתי. עכשיו, הסיפור של אמה, בפרק הראשון שהופיעה, היה ברור שעלילתה תשתלב עם עלילתה של דריה, ולדעתי גם הייתה נורא צפויה. הדמות היחידה שאהבתי והתחברתי בספר היא הדמות של יעל - האמא שמנסה ללמד את בתה ששום דבר לא בא בקלות, בטח לא מעמד חברתי, ונרתעת כאשר בתה לא מורידה את החומות שבנתה לעצמה. בקיצור, לא הספר הכי טוב שקראתי. ואני נאלצת לעשות עליו מבחן מחר ואני צריכה להעמיד פנים שאהבתי אותו, כי אני זו שהמלצתי למורה על לתת אותו לתלמידים, מנסיוני האישי עם ספריה של נאווה מקמל עתיר. טוב, אני מתחרטת כי לא נהנתי בכלל מהקריאה שלו.

אני אוהבת קיטש. מודה. הספר הזה עשה לי פרפרים בבטן בכל עמוד שדפדפתי. ללא ספק, הסיפור הכי טוב אצל "משפחת ג'וסלין ובריידן".

אני אוהבת קיטש. מודה. הספר הזה עשה לי פרפרים בבטן בכל עמוד שדפדפתי. ללא ספק, הסיפור הכי טוב אצל "משפחת ג'וסלין ובריידן".