אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.

אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.

אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.

אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.

אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.

אנו תמיד נוטים לחפש את שורות המחץ כאשר אנו קוראים ספרים, בין אם ספרי עיון או סיפורת. חנה ארנדט מספקת כאלו בשפע. באמת. אותם אלו המסמנים בעיפרון בספריהם יסמנו את כל שני הפרקים האחרונים ויראו בהם את תמצית הספר. במילים אחרות, יטעו לחשוב שארנדט דוגלת ללא עוררין בגישה הפונקציונליסטית(ראול הילברג (The destraction of the European Jew)כריסטופר בראונינג(Ordianry men)), שהבריוקרטיה של הרייך הובילה במידה רבה לתוצאותיה של השואה, שלא הייתה תוכנית אב מותוות בחוטי ברזל אלא שהייתה קבלת החלטות כאוטית, שאייכמן היה כלול בה, בנוסף לתחרות אימפולסיבית שקבעו את המדיניות בשיאה של המלחמה כלפי היהודים. איזה עוול לארנדט ! היא האמנם בהחלט נטתה לקבל גישה זו אך התזה שלה לגבי הבנאליות של הרוע היא קונספט שונה לגמרי והיא אינה תופשת את הבנאליות של הרוע ללא הבסיס האנטישמי, ולאורכו של הספר היא מדברת על גזע ועל אנטישמיות כפי שהדבר מודגש ובולט בספר המרכזי שלה ״יסודות הטוטליטריות״. היא בהחלט לועגת אייכמן אך אינה מסירה קמצוץ של אחריות מעל כתפיו. את הספר יש לקרוא מעבר לפרספקטיבה של הזמן, ארנדט בהחלט קבעה שברים נחרצות לעיתים בפזיזות, במיוחד בנוגע לחשיבותו של תפקידו של אייכמן - בו המעיטה ובנוגע ליודראנטים אך התאוריה הרווחת שחנה ארנדט האמינה שאייכמן היה בריוקרט קטן חף מאנטישמיות ובכך מציג את הבנאליות של הרוע היא מוטעית.