כאחת שמאד אוהבת את הספרים של ג'יין אוסטן ודומיה, הביקורת בגב הספר הייתה הדבר שלכדה את עיניי, בנוסף לעובי שלו. (קרוב ל-700 עמוד, אם לא יותר.) אבל במבט יותר קרוב, אחרי שכבר רכשתי אותו לעצמי, הסתבר שהציפיות שלי היו גבוהות מדי, ולצערי התאכזבתי. למרות שהספר כתוב בשפה גבוהה, עשירה וקולחת, העלילה נתקעת בכל מיני מקומות, ואני - שקוראת מהר ואוהבת לקרוא - מצאתי את עצמי משתעממת ולא מצליחה לעקוב אחרי כל פיתולי העלילה. קיצורו של עניין, ספר סביר, אבל קראתי טובים יותר.

גוף מארח הוא אחד מספרי המדע-בדיוני האחרונים שקראתי. בעצם, האחרון. הספר כתוב מנקודת המבט של החוצן המשתלט (משהו כמו הרעים באנימורפס, סדרת הספרים והטלוויזיה המצליחה), ומצאתי את עצמי מזדהה עם הגיבורה הראשית. היא הייתה... אנושית להפליא, למרות שהייתה חוצן. הספר מספר על השתלטות החוצנים על כדור הארץ, ועל גרעין מורדים קטן שמאבד את אחת החברות שלו, שעליה, בעצם, נוודת (החוצן המספר) משתלטת. למרבה הפלא, מלאני לא נעלמת כמו שקורה בדרך כלל אחרי השתלטות, והשתיים מוצאות את עצמן נלחמות על חייהן כדי להציל (כמו שכתוב בגב הספר) את הגבר ששתיהן אוהבות. יש משולש אהבה סוער, סיפור משפחה של אח ואחות, סיפור על שרידה כאשר אין לדעת במי לבטוח. ספר טוב, אבל היה מאד מעניין לדעת איך סופר מד"ב אחר היה כותב על אותו הנושא.

כאחת שמאד אוהבת את הספרים של ג'יין אוסטן ודומיה, הביקורת בגב הספר הייתה הדבר שלכדה את עיניי, בנוסף לעובי שלו. (קרוב ל-700 עמוד, אם לא יותר.) אבל במבט יותר קרוב, אחרי שכבר רכשתי אותו לעצמי, הסתבר שהציפיות שלי היו גבוהות מדי, ולצערי התאכזבתי. למרות שהספר כתוב בשפה גבוהה, עשירה וקולחת, העלילה נתקעת בכל מיני מקומות, ואני - שקוראת מהר ואוהבת לקרוא - מצאתי את עצמי משתעממת ולא מצליחה לעקוב אחרי כל פיתולי העלילה. קיצורו של עניין, ספר סביר, אבל קראתי טובים יותר.

כאחת שמאד אוהבת את הספרים של ג'יין אוסטן ודומיה, הביקורת בגב הספר הייתה הדבר שלכדה את עיניי, בנוסף לעובי שלו. (קרוב ל-700 עמוד, אם לא יותר.) אבל במבט יותר קרוב, אחרי שכבר רכשתי אותו לעצמי, הסתבר שהציפיות שלי היו גבוהות מדי, ולצערי התאכזבתי. למרות שהספר כתוב בשפה גבוהה, עשירה וקולחת, העלילה נתקעת בכל מיני מקומות, ואני - שקוראת מהר ואוהבת לקרוא - מצאתי את עצמי משתעממת ולא מצליחה לעקוב אחרי כל פיתולי העלילה. קיצורו של עניין, ספר סביר, אבל קראתי טובים יותר.

גוף מארח הוא אחד מספרי המדע-בדיוני האחרונים שקראתי. בעצם, האחרון. הספר כתוב מנקודת המבט של החוצן המשתלט (משהו כמו הרעים באנימורפס, סדרת הספרים והטלוויזיה המצליחה), ומצאתי את עצמי מזדהה עם הגיבורה הראשית. היא הייתה... אנושית להפליא, למרות שהייתה חוצן. הספר מספר על השתלטות החוצנים על כדור הארץ, ועל גרעין מורדים קטן שמאבד את אחת החברות שלו, שעליה, בעצם, נוודת (החוצן המספר) משתלטת. למרבה הפלא, מלאני לא נעלמת כמו שקורה בדרך כלל אחרי השתלטות, והשתיים מוצאות את עצמן נלחמות על חייהן כדי להציל (כמו שכתוב בגב הספר) את הגבר ששתיהן אוהבות. יש משולש אהבה סוער, סיפור משפחה של אח ואחות, סיפור על שרידה כאשר אין לדעת במי לבטוח. ספר טוב, אבל היה מאד מעניין לדעת איך סופר מד"ב אחר היה כותב על אותו הנושא.